כך פיטרו אותי בהתראה של רגע כי רציתי להקים ועד

כותב אורח: ליאור קיי אבישי

מעון כלנית ביפו, מעון סיעודי לבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, צהרי תשעה באב, שעה 12:30 בצהרים, יום עבודה רגיל.

הטלפון בחדרי מצלצל, המנהלת אומרת "בוא!", ואני יורד בזריזות במדרגות הגדולות. בחדר המנהלת יושבות מתוחות מנהלת המעון ועובדת בכירה. המנהלת מושיטה לעברי מעטפה לבנה. "מה זה, הפתעה?" – אני אומר. "תפתח את המעטפה" – מורה המנהלת. אני לוקח נשימה עמוקה, פותח, מביט על כותרת המכתב והמילה "פיטורין" צועקת אלי. לאחר כמה שניות המנהלת אומרת בלשון ציווי: " ליאור, אני מבקשת, עלה לחדרך, פנה את חפציך האישיים, החזר לי את המפתחות, תחתים שעון נוכחות וצא מתחומי המעון". המילה "צא" הדהדה בראשי כמו פעמון רב עוצמה.

ביקשתי לסיים את יום העבודה: "אני העובד הסוציאלי כאן שלוש שנים", אני אומר, וחושב לעצמי שזה העובד הסוציאלי הכי ותיק שהיה למעון אי פעם. "תני לי כמה שעות להיפרד מהדיירים, העובדים, המשפחות והגורמים המקצועיים מחוץ למעון". לא עזרו תחנוניי בצהרי תשעה באב. "לא. אתה עוזב את המעון עכשיו!" פסקה המנהלת.

ליאור קיי אבישי

שקט שרר בחדר. העובדת הבכירה התחילה לומר בעצב: "ליאור, אני מצטערת שכך הדברים הסתיימו, היית…". "אסור לדבר איתו!" קטעה המנהלת את המשפט. לבי לבי על המנהלת, אותה למדתי לאהוב בשנות עבודתי במעון. היא נראתה לי יותר מפוחדת מכל מי שהיה בחדר. אני לא אתפלא אם המנהלת עברה שטיפה מגבוה בסגנון "אם יצליחו במעון להקים ועד עובדים נפטר גם אותך".

עמדתי לחייג לעורכת הדין מטעם ההסתדרות. "עשה זאת מחוץ לשערי המעון", נורתה ההוראה. סליחה המנהלת, גם לעצור בתחנת המשטרה יש זכות לצלצל לעורך דין. צלצלתי לעורכת הדין, הסברתי לה את המצב, קבלתי הוראות. לאחר השיחה הסכימה המנהלת שאעלה ל-15 דקות להיפרד מהדיירים והצוות בקומות המעון. כמובן שהיא ליוותה אותי והביטה בעין מפקחת לבחון את המילים ותגובות הצוות לפרידתי. אמרתי כמה מילות פרידה קצרות ולחצתי במהירות את ידיהם של כל הדיירים. העובדים במשמרת וגם הדיירים בעלי המוגבלות הגיבו בהלם גמור למחזה הבלתי שגרתי שראו והרגישו. פחות מ-20 דקות לאחר שהוגש מכתב הפיטורין מצאתי את עצמי מחוץ למעון.

"חבל שתסיים את דרכך כמו ליאור"

מכתב הפיטורין וסילוקי המשפיל ממקום העבודה למען יראו וייראו הוא המשכו של תהליך בן חצי שנה בו כמה מאיתנו העובדים מנסים להקים במעון ועד. בפברואר האחרון, עם הרבה חששות, פנינו להסתדרות. ועכשיו ההנהלה מגיבה.

קצת על מעון כלנית ועובדיו: המעון הסיעודי קיים למעלה מ-25 שנה, פועל 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע. גרים בו כ-70 דיירים ברמות פיגור בינונית עד עמוקה. רוב רובם של הדיירים זקוקים לסיוע סיעודי בכל תחומי החיים. את המעון מנהלת משפחת לוונברג החרדית, שמפעילה עוד מספר מסגרות סיעודיות. עובדים כאן כ-40 עובדים קבועים ועוד כ-20 עובדים דרך חברות כוח אדם שונות ומשונות.

רוב העובדים הם נשים, שעובדות עשרות שנים עם אותו שכר מינימום של 23.6 שקל לשעה. כדי לגמור את החודש עם שכר שאפשר לחיות איתו נאלץ הצוות לעבוד גם 16 שעות ביום, ולפעמים אף 19 שעות ואפילו 24 שעות על אותו הבסיס של שכר המינימום 23.6 שקל. גם בתחום הפנסיה הצוות משלם ביוקר, כשסוכן הביטוח מדושן העונג גובה דמי ניהול מטורפים של עד 13 אחוז. מהטעמים האלו הגיעו מים עד נפש והחלטנו לפעול, להתאגד, להקים ועד.

במהלך תהליך יצירת התארגנות העובדים קיבלתי כמה פעמים איומים בפיטורין. "בעל הבית רוצה לפטר אותך עכשיו", חזרה ואמרה לי המנהלת כל פעם שהעליתי בפניה את נושא הפנסיה. "אני אומרת לו שעל דאגה לפנסיה של העובדים לא אוכל לפטר אותך, אבל על דברים אחרים כן". כשאיומי הפיטורין עלי הלכו וגברו גם חבר ועד נוסף קיבל איום מרומז בפיטורין מאחד מהמקורבים לבעל המעון. "אתה בחור נחמד, ההנהלה מאוד אוהבת אותך, חבל שתסיים את דרכך כמו ליאור קיי" – פסק המקורב בחיוך דבש.

בנימה אישית אומר, שאני מאוד מבין את פיני לוונברג, בעל המעון, אשר מעוניין לפטר את כל מי ששותף להקמת ועד עובדים. כמו כל סוחר גם הוא רוצה לקנות עובדים בזול ולמכור ביוקר. הביוקר זה הכסף שהמעון הפרטי מקבל ממדינת ישראל, מאתנו, משלמי המסים. אדון לוונברג רוצה להתעשר וזה מובן. עובדים שמקבלים שכר מינימום מכניסים לו רווח, עובדים בחברות כוח אדם שמהווים חלק הולך וגדל בין עובדי המעון – יעשו אותו עשיר עוד יותר. בשביל להישאר עשיר אפשר גם לפגוע במי ששותף להקמת הוועד. כך לוונברג החרדי, אשר מספר שהוא עושה חסדים למאות משפחות, יכול גם לפטר עובד בתשעה באב.

אך האינטרס שלנו העובדים שונה מהאינטרס של מר לוונברג, ומה אני בסך הכל רוצה? אני עובד סוציאלי צעיר, שהשקיע 150,000 שקל מכיסו לתואר ראשון ושני, בנסיעות ארבע פעמים בשבוע מתל אביב למכללה האקדמית ספיר ולאוניברסיטת בן גוריון בזמן אזעקות, טילים ומלחמה, וכך הפכתי לאקדמאי.

אהבה למקום

אני רוצה להתפרנס בכבוד במקצוע שלי – עבודה סוציאלית. זה לא סוד שתחום הסיעוד במסגרות הסיעודיות המופרטות לא מושך עובדים סוציאליים. זוהי בדרך כלל אופציה אחרונה, בדרך כלל לכמה חודשים אחרי התואר הראשון. גם אצלי זה היה כך, למען האמת, אך משהו קרה לי שהגעתי למעון לראיון עבודה בחדר הגועש של מנהלת המעון הוותיקה. התאהבתי במקום, בעבודה עם הדיירים, עם הצוות, ובכלל גיליתי שתחום הפיגור הסיעודי הוא מקצוע מדהים.

גם שאר העובדים במעון כלנית מאוהבים בדיירים ובעבודה הקשה, אבל האהבה הזאת לא מצדיקה תשלום קבוע של שכר מינימום לכל בעלי המקצועות במעון כבר 25 שנים.

כמו שמר לוונברג הוא איש עסקים ממולח, שמגיעה לו פרנסה טובה, גם אנחנו רוצים פרנסה טובה ומכובדת. הדרך שלנו להיות אנשי עסקים לעצמנו, לעלות את ערכנו, היא להתאגד יחד.

בסוף נצליח להקים ועד עובדים יציג של ההסתדרות הכללית במעון כלנית. זה ייקח שבוע, שבועיים או חודש. אני מקווה שבית הדין שיתכנס היום בענייני יעשה צדק. צדק לעובדים, כשגם לדיירים ולמשפחות יהיה רווח, שכן עובדת עם שכר מכובד ותנאי עבודה מקצועיים טובים היא דבר שהוא לטובת מקבלי השירות. אז בבקשה תנו לנו להתפרנס בכבוד.

> דיווח ממשפטו של ליאור קיי אבישי

* ליאור קיי אבישי הוא עובד סוציאלי, פעיל בוועד המתגבש של מעון כלנית. היום (רביעי) בשעה 12:00 יגיע לדיון בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בעניין פיטוריו