השבוע למדנו: פטריוט ישראלי אמיתי תומך בשימור שלטון חמאס
יונתן אוריך, גלית דיסטל אטבריאן, בצלאל סמוטריץ' - הקול שיוצא מסביבת נתניהו הוא אחיד: הסכנה האמיתית לישראל היא לא האלימות של חמאס, אלא הסכם שלום עם אבו מאזן. במאבק מול הסכנה הזו, חמאס הוא פרטנר
הטענה שחמאס הוא יציר כפיה של ישראל היא עתיקה כמעט כמו החמאס. עיתונאים, חוקרים ואנשי צבא וממשל ישראלים ואפילו אמריקאים מצאו הוכחות כבדות משקל לנכונותה. אבל למרות זאת, הסיפור הישראלי המרכזי, מציג את חמאס כארגון טרור קנאי ורצחני, האויב המושבע והמוחלט של כל ישראלי וכל יהודי באשר הוא. ישראל הרשמית מעולם לא הודתה שהיא תמכה, תומכת או שוקלת לתמוך בחמאס, יותר מכך, כל ישראלי שמעז לדבר על הצורך להידבר עם חמאס מוקע כמעט כבוגד. זה גם היחס שקיבלו גם הצבא והשב"כ כשחזרו שוב ושוב על המנטרה שצריך להגיע ל"הסדרה" עם חמאס, גם במהלך ואחרי "צוק איתן" ואפילו בימים האחרונים אחרי "מלחמת האירוויזיון" הקצרה, שגבתה את חייהם של ארבעה אזרחים ישראלים ו-25 פלסטינים בעזה. נפתלי בנט ועוד רבים בימין בנו קריירה מהטענות האלה נגד מערכת הביטחון החלשה והפחדנית לכאורה.
על הרקע הזה, המקבץ של אנשי ימין שהתאחדו במקהלה בימים האחרונים כדי להלל את ההחלטה של נתניהו "להשאיר את החמאס עומד על הרגליים", כדברי גלית דיסטל אטבריאן בפוסט שפרסמה השבוע, הוא לא פחות ממדהים. העובדה שמדובר במנעד של אנשים שנע בין מקורבים אישית לנתניהו כמו דיסטל-אטבריאן עצמה, בתוספת לארז תדמור ויונתן אוריך, שהיו חלק מהצוות שלו בבחירות, ועד אנשי ימין שמבקרים את נתניהו כמו בצלאל סמוטריץ והאלוף בדימוס גרשון הכהן – מלמדת שהגישה הזו הפכה לתורה המדינית של הימין כולו. בלי להסתכן בהגזמה, אפשר לומר שבעיני הימין היום, כל פטריוט ישראלי אמיתי צריך לתמוך בכל לבו בחיזוק ושימור שלטון החמאס בעזה. הבוגדים השמאלנים, לשיטתם, תומכים באפשרות שאבו מאזן ישלוט גם ברצועת עזה ובכך יקרב את ישראל לנפילה ל"בור של פתרון שתי המדינות", כפי שאמר גרשון הכהן, אלוף במילואים ואיש ימין מובהק, בראיון לאתר "מידה".
מדיניות "הבידול" של רצועת עזה מהגדה המערבית אינה חדשה. היא נולדה בסוף שנות ה-80, וראשי ממשלה שונים מימין ומשמאל, שמיר וגם רבין, ברק ושרון, אולמרט ונתניהו, שכללו אותה במהלך השנים. מה שחדש הוא ההנמקה. עכשיו לא מדובר רק בתועלת הביטחונית הכרוכה, לכאורה, בניתוק בין הרצועה ובין הגדה. עצם שלטון החמאס ואפילו עצם היותו של החמאס מה שהוא – הפכו לערך. והערך הזה, השמירה של שלטון החמאס, מצדיק אפילו מחיר של חיי אדם (ישראלים, כמובן, חיי פלסטינים לא נכנסים למשוואה). כדי לשמור על חמאס על הרגליים, כותבת דיסטל-אטבריאן, נתניהו מוכן לשלם "מחיר כמעט בלתי נתפס – חצי מדינה משותקת, ילדים והורים בפוסט טראומה, בתים מופצצים, אנשים נהרגים".
למה מוכן נתניהו לשלם את המחיר הזה? (לא הוא משלם את את המחיר, אלא תושבי הדרום, אבל בעיני דיסטל-אטבריאן, נתניהו הוא מעין פיאודל ימי-ביניימי, שהאזרחים הם רכושו) התשובה פשוטה. "כל בית צריך מרפסת וישראל היא בית", כותבת דיסטל-אטבריאן, "המרפסת של הבית הזה הוא השומרון… אם החמאס מתמוטט, אבו מאזן עלול לשלוט ברצועה" – היא ממשיכה לצייר את תסריט האימה שיתחולל ברגע שאיסמעיל הנייה ויחיא סינוואר יפסיקו לשלוט בחיי העזתים – אם הוא ישלוט בה יקומו קולות מהשמאל שיעודדו משא ומתן ופיתרון מדיני ומדינה פלסטינית, גם ביהודה ושומרון… זאת הסיבה האמיתית שבגללה נתניהו לא מחסל את האמאמא של החמאס, כל השאר זה בולשיט".
ארז תדמור, ממייסדי "אם תרצו" ששימש כמנהל מטה ההסברה של הליכוד בבחירות האלה, הולך באותו כיוון. "הפיצול שבין יו”ש של אבו-מאזן ועזה של החמאס הוא אופטימלי עבור ישראל" – הוא צייץ מיד אחרי השגת הפסקת האש, שאכן השאירה את חמאס "עומד על הרגליים". "כשאנו נדרשים לכך, אנו יכולים להכות בחמאס בעזה ולא נדרשים לנסיגה לקווי אושוויץ ביו"ש", ממשיך הציוץ.
יונתן אוריך, שותפו של תדמור לקמפיין הליכוד ואחד היועצים הכי קרובים לנתניהו, אמר דברים דומים. "הוא (נתניהו – מ.ר.) הצליח להשיג ניתוק בין עזה ליו"ש, ובעצם ריסק את חזון המדינה הפלסטינית בשני האזורים הללו. חלק מההישג קשור לכסף הקטארי שמגיע כל חודש לחמאס", הוא הסביר בראיון ל"מקור ראשון" שפורסם לפני ה"סבב" האחרון.
לא רק מעריציו המושבעים של נתניהו בימין חושבים כך. ח"כ סמוטריץ, השר המיועד, אמנם הביע השבוע אכזבה מכך שישראל לא הרגה 700 פלסטינים, אחד על כל טיל שנורה מהרצועה, אבל גם הוא אמר בראיון לערוץ הכנסת כבר ב-2015 שבעיניו "חמאס הוא נכס ואבו מאזן הוא נטל".
אלוף במיל גרשון הכהן, שנוהג לבקר את נתניהו מימין באופן קבע, הסביר בראיון לאתר "מידה", שבכך שלא יצא למלחמה כדי להכריע את שלטון חמאס, נתניהו "מנע את המזימה של אבו מאזן להקמת מדינה פלסטינית מאוחדת. אנחנו צריכים לנצל את המצב של הפירוד שנוצר בין עזה לרמאללה. זה אינטרס ישראלי מהרמה העליונה ואי אפשר להבין את המערכה בעזה בלי להבין את ההקשר הזה”.
בניגוד למעריציו של נתניהו, הכהן מודע למלכוד שהתמיכה בחמאס מכניסה את ישראל. "חמאס יצר, בעזרת איום הרקטות, משוואה לא פשוטה שאסור להכחיש אותה", מודה הכהן. "לכל יום כזה של מטחים שעוצר את המדינה יש עליות כספיות כבדות. לכן חמאס יכול לגרום לנו להעדיף שיקולים של הכלה כי המחיר שאנחנו משלמים הוא גבוה". הכהן תומך בתגובה חריפה נגד חמאס, אבל חושש שהמכה תהיה מוצלחת מדי. "כדי שלא נגיע למצב שהכרענו את חמאס אבל נפלנו לבור של פתרון שתי המדינות", הוא אומר, "אנחנו חייבים קודם כל להסדיר את השליטה בשטחי סי ולעצור את הניסיונות של הרש"פ להשתלט על עוד שטחים בחסות האיחוד האירופי". בקיצור, קודם לספח את אזורי סי, ורק אחר כך לחסל את חמאס.
כך או כך, הקול שיוצא מהימין הוא אחיד. הסכנה האמיתית לישראל היא לא האלימות והטרור של חמאס, הסכנה היא הסכם שלום עם אש"ף ואבו מאזן והקמת מדינה פלסטינית. במאבק מול הסכנה הזו, חמאס הוא פרטנר כמעט רעיוני. גם הוא מתנגד לאבו מאזן, גם הוא לא רוצה שהרשות הפלסטינית תשלוט ברצועה, ולכן מה שמחזק את חמאס, טוב לישראל, ומה שמחליש את חמאס, רע לישראל. ישראל שרוצה להמשיך בכיבוש הגדה המערבית, כמובן, רוצה להמשיך לצאת אל המרפסת ולהסתכל על הפלסטינים מלמעלה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן