newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פוקסטרוט: גברים בורחים מהבשורה של עצמם

הבמאי שמוליק מעוז שובר באומץ את הריאליזם המוקצן שאפיין את סרטו הראשון ומחלץ את "פוקסטרוט" מתבנית היורים ובוכים המוכרת. אלא שבהתבטאויות הפומביות שלהם ובניסיון להגן על האמנות מפני "הלכלוך הפוליטי", יוצרי הסרט חיבלו במימד החתרני שלו ובסופו של דבר באמנות עצמה

מאת:

כותב אורח: אודי אלוני

מה יכול להניע אותי, כאמן, אקטיביסט ותאורטיקן היוצר קולנוע במרחב הפלסטיני ישראלי לכתוב על סרטו של שמוליק מעוז, "פוקסטרוט", ועוד להגיב עליו בזמן אמת? תמיד ניתן לטעון שקיימת בי תשוקה בלתי נשלטת להכניס את ראשי הלא כול כך בריא לגוב שועלים רוקדים, אך ניראה לי שהפעם התשובה טמונה בעיקר באפשרות לדבר על איך צריך לדבר על קולנוע מקומי.

אני מרגיש  שלסרט נעשה אי צדק מסוים בשמאל הרדיקלי, וזו באשמת ההצהרות האומללות של יוצרי הסרט שנשמעו כאילו דוקלמו מדף מתכונים גנרי של אשת יחסי ציבור ציניקנית. לכן חשתי צורך לחלץ את הסרט מדובריו וזאת בלי לשחרר את יוצריו מאחריות לדיבורם הנלוז. השאלה הנשאלת היא האם בכלל הדיבור שלהם הוא רלוונטי לסרט או לא?

ליוצר תמיד יש פנטזיה שידברו עליו מהמקום של היצירה הטהורה. למבקר יש רצון לגעת בדבר האמיתי, זה שאינו ניתן לשבירה. טיעון שמקום נקי כזה לא קיים הוא בעייתי כי הוא בהחלט מתקיים בפנטזיה של כל יוצר ומבקר. ומהמקום הפנטזיונרי הזה תמיד מלווה את הביקורת גם נימה של התנצלות על השימוש בשיח חיצוני, פוליטי או אחר, שמזהם את האמנות.

לכן, כדי למנוע בלבול, חשוב לתאר מאיפה באה הביקורת ובאילו כלים היא משתמשת. הביקורת שלי, כפי שתיארתי בפתיחה, נשענת על משולש שווה צלעות – תאוריה, אקטיביזם, אמנות – בעיקר כאשר מדובר בסרט שסוחב על כתפיו מטען סימבולי ופוליטי עודף. השלושה הם לא מתחרים ולא משלימים, אלא מתפקדים כל אחד כאמצעי לאחר ויחד עם זה כמטרה בפני עצמה.

> העליון בסך הכל החרים את הטקס שחגג את תוצאות פסיקותיו

להעלים את הפשעים הגדולים בעזרת סיפורים פשעים קטנים

הצפייה ב"פוקסטרוט" עוררה בי התרגשות. אפילו קנאתי בשמוליק – במובן הטוב של קינאת סופרים תרבה חוכמה,  כי בתוך עולם הקולנוע העצמאי האומנותי ההולך ונעלם, הקולנוע הזה מחפש תדיר הצדקה לקיומו. לאחרונה הוא מצדיק את קיומו על ידי אשליה של ראליזם כמעט דוקומנטרי: אנחנו רוצים להיחשב למספרי סיפורים ולא למי שמייצרים חזיונות – וכך בגלל דרישת הקהל והסופר אגו, ובגלל אי האפשרות לשכפל את הסינגולריות של דויד לינץ' ואת הכסף של הוליווד, אנו נשארים בעולמם של מספרי הסיפורים המוסריים. כברירת מחדל אנו מתפללים שלפחות ייצא לנו איזה נס מדהים כמו "אני דניאל בלייק", כמו שקרה לקן לואץ'.

והנה בתוך השפה החמורה הזאת והפסימיות של הקולנוע העצמאי שסגר את עצמו בנישה הסיפורית ריאליסטית, בא שמוליק מעוז ושבר את הריאליזם החזק שלו עצמו, ריאליזם שהיה הניסיון המכונן בסרטו הראשון "לבנון". ופתאום מתברר כי דווקא "לבנון" יצר מיצג פחות אותנטי של המציאות מאשר "פוקסטרוט" הסימבולי, פשוט כי הוא פעל דרך משקפיים אידאולוגיים שהבמאי לא היה מודע להם. כי כמה שב"לבנון" היה ניסיון לחשוף אמת ריאליסטית חסרת מסיכות, ככה המסכה הישראלית נדבקה על פני האמת והסתירה אותה יותר.

הסתרת הפנים של החטא הקדמון שלנו שכפלה את עצמה בסרטים עוצמתיים נוספים כמו "ואלס עם באשיר" (ארי פולמן) ו"בופור" (יוסף סידר), בהם הערבי יליד המקום הוא אובייקט חסר פנים המתקיים בסרט אך ורק כתשמיש להנכיח את הסובייקט המתייסר היודו-ישראלי. בהתחלה שלחו אותנו לעשות פשעים, ואז שלחו אותנו לעשות סרטים כדי להעלים את הפשעים הגדולים בעזרת סיפורי פשעים קטנים, ואז העולם יסלח לנו ואפילו יעריץ אותנו. ואנחנו כמובן שכחנו שרק הקורבן רשאי למחול לנו.

ואם יורשה לי לתת דוגמא קטנה – הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי. אם אני, למשל, הייתי עושה את הסרט של בכרי , איש לא היה תובע אותי. כי בתור יודו-ישראלי הייתי משמש גם כמתאר הפשע וגם בתור המטהר הלאומי שלו. הידיעה שהיוצר היהודי הוא זה שמתאר את הפשע של היהודים, מייצרת לנו היהודים עודפות מוסרית: נכון, רצחנו, אבל הבסיס שלנו הוא מוסרי, כי סבלנו והצטערנו. אולם אם נותן העדות הוא פלסטיני אז אנו נשארים חסרים את היהודי הטוב שמייצר את המחילה העצמית כקטרזיס.

לא לחינם אנו לא אוהבים לתמוך ביוצרים ויוצרות פלסטינים המדברים על הפשעים שלנו נגד עמם, אלא רק באלו שמדברים על פשעים פנימיים שלהם נגד עצמם.

מאה שנים של בדידות ציונית

אז למה בכל זאת חשבתי שפוקוסטרוט הצליח לשבור את רצף סרטי "יורים ובוכים"? כי לדעתי להבדיל מלבנון, בופור, ואלס עם באשיר ואחרים שבהם החייל ממשיך לחיות, ולחיות טוב, לקבל פרסים בכול העולם ולהתעלם ממעשי הפשע של מדינתנו – בפוקסטרוט יש משהו חדש, יש את החטא ועונשו. זה שפעם ירה ובכה, מבין שהאתוס הלאומי כבר לא זקוק לדמעותיו.

אם פעם האיד אמר: מוות לערבים והסופר אגו התנגד, אז האגו מצא נחמה ביורים ובוכים (שהתחיל כזאנר בנאומו של מושה דיין על רועי מעזה). היום האיד והסופר אגו צועקים יחד מוות לערבים. והז׳אנר החביב איבד ליחו.

בפוקסטרוט ראיתי במאי שזיהה את הייאוש הנורא שהוא מתעורר לתוכו, שיש לו תובנה אמיתית ושרוצה לסרב לשתף פעולה עם היהירות הגברית שחשבה שתירש ותירצח ותישאר צדיקה לנצח. כך בדיוק חוויתי בסרט את תרמית ההזדמנות הנוספת שניתנה לבן אחרי שהידיעה על מותו היתה מוקדמת מידי. הוא מת פעם ראשונה מוות סימבולי אך אביו הבין שהבן מת כבר מההתחלה. שהמוות הזה הוא גזר דין לעבירה שבעצם כבר נרשמה בגורל אך עדיין לא בוצעה. בדיוק כמו בתורה שבה אין מוקדם ומאוחר וכמו בטרגדיה יוונית שבה האב המנסה להציל את בנו מגורלו שולח אותו דווקא למותו שנכתב מראש.

הסרט מתפקד כמו שעון חול אכזרי המודד זמן בין מוות למוות. והשעון דופק לצלילי גלגול פחית במחסום האולטימטיבי – מחסום ללא סימני היכר קונקרטיים. כי מהות המחסום בסופו של יום הוא החטא הקדמון שלנו. שמוליק מעוז יצר שפה קולנועית שבה מוות סימבולי ומוות קונקרטי יכולים להתקיים בו זמנית ועדיין יש ביניהם מרווח של זמן משיחי שיכול לייצר אפשרות לתיקון. אך כדי לתקן צריך לוותר על הגאווה וצריך אומץ לסרב במחסום.

אפשר לכנות את הריאליזים הפנטסטי שמעוז יצר "מאה שנים של בדידות ציונית". מעוז משתמש באמצעים מדויקים של ניכור, עיצוב ומיצוב, של חזרה נצחית של אבל ואין מוצא שמייצרת שפה ייחודית – לא רק מבחינת המצלמה שמחליטה להיות אלוהים מידי פעם ומצלמת מלמעלה, אלא גם בפרטים הכי קטנים של ריאליזם פנטסטי שניראה שכבר נכחד מהקולנוע לפני שנים.

אם דווקא הריאליזם של "לבנון" שירת  את האידאולוגיה הישראלית בכול עצמתה הקולוניאליסטית, ב"פוקסטרוט" המעוצב למשעי ושבו השפה הקולנועית אינה מסתירה את עצמה כמעט, כמו איזו ג׳סטה ברכטיאנית, היצירה נוגעת בפצע האמיתי שלנו – הפצע שבו ב"לבנון" הוא לא העז לגעת. אם ב"לבנון" מה שהניע את הגיבור הוא עיקרון העונג ופנטזיית המין שלו, ב"פוקסטרוט" הכוח המניע הוא ללא ספק דחף המוות וגעגוע בלתי נשלט לשכול. דחף זה אולי נראה סימבולי אבל אם אתה מאמין לו הוא הופך לריאליזם של הנשמה.

> איך הפך "מזרחי" לשם קוד לימני ודתי

בעצם דבריו מעוז מרדד את הסרט לממדיו של הקרב בין יו"ר קרן הקולנוע כתריאל שחורי לשרת התרבות מירי רגב, וסוגר במו ידיו את הרווח הפלאי שמימנו יכול לבוא תיקון. שמוליק מעוז לצד השחקן ששון גבאי בטקס פרסי אופיר (פלאש90)

בין הסרט ליוצרו

אז אם כך חוויתי את הסרט, מה זה משנה לי מה ליאור אשכנזי ושמוליק מעוז אמרו בראיונות? ומדוע בכלל להתייחס לשיח הציבורי סביבו? ובכן כל סרט פועל בו זמנית החוצה לפרהסיה וגם לתוך עולם הקולנוע עצמו, ולצערי בעצם הניסיון להגן על האמנות "מהלכלוך הפוליטי" יוצרי הסרט חיבלו באמנות עצמה, ברדיקליות שלה, באי ההתפשרות שבה.

אחרי הדיון הציבורי טענו רבים כי הסרט היה מחזיק יותר טוב בלי הקטע של רצח הפלסטינים והסתרת גופתם, ואז הבנתי  שהיוצרים של הסרט עצמו כל כך כמהו להיות "בסדר" עם מבקריהם עד שניסו לרצוח את הסרט על מזבח ההצלחה. או אולי  כדי לחזור לחיק המשפחה. איך הסרט יכול לתפקד כחטא ועונשו אם החטא והסתרתו לא יתקיימו בו? ואיך אני אאמין לו אם היוצרים עצמם לא מאמינים לו? האם אוכל לראות את הסרט, שבו הסימבולי והממשי כל כך קרובים זה לזה, בלי לזכור שהשחקן שמגלם את האב, שבסרט נלחם בצה"ל בציפורניו, עלה על הבמה בטקס פרסי אופיר ואמר אני גאה שביתי מתגייסת לצבא? במקום יורים ובוכים קיבלנו גברים שבורחים מהבשורה של עצמם.

לכן פניתי לשמוליק מעוז וביקשתי ממנו להפסיק למחוק את הפלסטינים ולהלל את צה"ל ובכך לשכפל את הפשע שמתואר בסרטו שלו. בעצם דבריו מעוז מרדד את הסרט לממדיו של הקרב בין יו"ר קרן הקולנוע כתריאל שחורי לשרת התרבות מירי רגב, וסוגר במו ידיו את הרווח הפלאי שמימנו יכול לבוא תיקון – אם הוא עדיין קיים ולא נותרה ממנו רק המיית ליבו של צופה אחוז געגועים.

אודי אלוני, אמן, אקטיביסט ותיאוריטיקן שעושה קולנוע

> הסליחה שלנו מתושבי עזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf