newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פוליטיקה של הכחשה: גזענות ללא גזע וללא גזענים

לכאורה, חילופי הדברים הקשים בין נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות לח"כ דוד אמסלם הם דיאלוג בין שני דוברים. למעשה, הן חבר הכנסת והן השופטת שותפים מלאים בהתעלמות, העלמה והשתקה של הגזענות הממוסדת בישראל

מאת:
נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, וח"כ דודי אמסלם (צילומים: יונתן זינדל ואוליבייה פיטוסי / פלאש90)

קלאסיקה של פוליטיקת הכחשה. נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, וח"כ דוד אמסלם (צילומים: יונתן זינדל ואוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

חילופי הדברים הציבוריים בין נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, לבין חבר הכנסת דוד אמסלם, יכולים היו להיות שיעור מאלף בהבנה היסטורית, סוציולוגית ופוליטית של החברה הישראלית. ואולם נראה כי הפוטנציאל הגלום במפגש הזה לא ימומש.

סיבה אפשרית לפספוס היא פוליטיקת ההכחשה בדבר קיומה של גזענות בישראל. את טביעת אצבעותיה של פוליטיקת ההכחשה ניתן לזהות באופן ברור במכתב ששיגרה השופטת חיות לח"כ אמסלם, יום לאחר שנשא נאום חריף בכנסת, ב-17 בפברואר 2022.

בנאומו תקף ח"כ אמסלם בשפה בוטה, בניסוח אלים, בחצאי משפטים וברעיונות לא שלמים את השופטת ואת בית המשפט העליון. הוא עשה זאת לאחר שבית המשפט העליון דחה שלוש עתירות שלו.

בית המשפט קבע כי לח"כ אמסלם לא היתה "זכות עמידה" – הן בפרשת מינוי מנכ"ל לתעשייה האווירית והן בתביעה למנוע משר השיכון להמשיך בתפקידו, בעילה של ניגוד עניינים. אמסלם התרעם על ההחלטות והביע את הכעס והעלבון שלו באמצעות השתלחות בשופטת שישבה בדין, ובמוסד שבו היא ממלאת את תפקידה.

נשיאת בית המשפט העליון ענתה במכתב גלוי להשתלחות הזו. מכתבה הודפס על נייר הנושא את סמלו של בית המשפט העליון של מדינת ישראל, ואף שהוא מוען לח"כ אמסלם, הוא נכתב לקהל הקוראים הישראלי.

במכתבה מצהירה השופטת כי גדלה במעברה, שבבית הגידול הזה שוויון, אחווה וחברות היו המציאות והערכים, וכי המגדלור הערכי שעל פיו כיוונה את מהלכי הקריירה המשפטית שלה היה אהבת אדם. על כן, לטפול עליה שנאה של אחרים, כפי שטען חבר הכנסת, זהו שקר הגובל בהטפה של שנאה.

על הערותיו המוזרות של אמסלם בנוגע לשיכרון ולאלכוהול משיבה השופטת כי גם היא נהנית, מדי פעם מגמיעת לגימה של ערק, אבל לאלכוהול אין כל נגיעה לאיכות השיפוט שלה או של חבריה למשרה הרמה.

בסוף מכתבה משתפת השופטת בהרהור נוסטלגי כולל על מסלול חייה ועל מסלול חייו של חבר הכנסת. היא מציינת כי למרות השונות ביניהם, הם "הגיעו רחוק", או במילים אחרות, שניהם "הצליחו" בחברה הישראלית. מדבריה משתמע כאילו הצלחה זו היא גם הוכחה לפתיחות של החברה הישראלית למוביליות חברתית, ועדות להיעדר בסיס ממשי לקובלנות של ח"כ אמסלם על "אפליה", או "גזענות".

מכתבה של השופטת מבטא במזוקק קלאסיקה של פוליטיקת הכחשה באשר לאי-שוויון הישראלי. רבים רואים באי-שוויון חברתי ממדים גזעניים. אחרים מפרשים זאת כממדים אתניים, בין השאר לנוכח קיומה של חפיפה כמעט מלאה ובלתי ניתנת לביטול בין אלה השייכים למעמד ולמיקום העליונים בחברה הישראלית, לבין סגנון חיים המכונה בישראל "אשכנזיות". מול אלה, רובו של המעמד והמיקום התחתונים מאוכלס על ידי מי שמכונה "מזרחים". אף שצדדים אלה – של "אשכנזיות" מחד גיסא ו"מזרחיות" מאידך גיסא – ידועים לכל, ברורים ונראים, הם מוכחשים באופן קבוע.

הפעם ההכחשה הזו באה לידי ביטוי בשלילה גורפת של מלוא תוכן דבריו של אמסלם.

המכתב של השופטת הוא לא פחות ממתחסד, מתכחש, צדקני ובעיקר מתעלם ממציאות חברתית של אי-שוויון אתנו-מעמדי שזועק לשמיים בכל אספקט, צד ומיקום בחברה הישראלית. לאי-שוויון הזה יש נגיעה אישית בקריירה של כל בני אדם ובנות אדמה בחברה הישראלית.

תוקפן החברתי של האמירות האלה מהדהד במיוחד בחלקת האלוהים הקטנה שעליה מופקדת השופטת: מערכת המשפט ואוכלוסיית השופטים של בית המשפט העליון בישראל. העובדות האמפיריות ידועות: לאורך כל 74 שנות קיומו של בית המשפט העליון, כיהנו בו 11 שופטים "מזרחים" מתוך 73 שופטים שישבו על כס המשפט. העובדה הסטטיסטיות הזו מצביעה על כך ש-85% מהשופטים היו (הם) "אשכנזים".

מונולוג כפול שנע בין שני קטבים

לכאורה, חילופי הדברים האלימים בין השופטת לח"כ הם דיאלוג בין שני דוברים. בפועל  מדובר במונולוג כפול, שנע בין שני קטבים. הקוטב הראשון הוא פסיכולוגיסטי ורגשי, ובו דנים אך ורק במבנה אישיותם ונטיות ליבם של הפרטים המעורבים – מצד אחד שופטת בית המשפט העליון חיות, ומצד שני חבר הכנסת אמסלם. הקוטב השני הוא פוליטי וכוחני.

פרשת חיות-אמסלם בהחלט מאפשרת לבחון גם את הקוטב הזה: הן את יחסי הכוחות וחלוקת הכוח בין קבוצות פוליטיות שונות בחברה הישראלית, והן את מאבקי הכוח בין הרשות השופטת, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

למרות זאת, אין ולא מתקיים כל דיון בנושא המרכזי שעולה מדבריו של חבר הכנסת, ושעליו משיבה בעקיפין השופטת. ח"כ אמסלם אומר בדרכו העקלקלה והמתפתלת כי בישראל מתקיימת התנהלות מוסדית גזענית. לדעתו, התנהגותה של השופטת חיות עצמה מייצגת דפוס פעולה פוגעני.

אבל ח"כ אמסלם לא קורא לדפוס הזה פעולה גזענית, ותחת זאת אומר שמפריעים לו "הג'ינג'ים" ו"השמאלנים", ושמבחינתו הם "המועדפים" של המערכת והיעד של תלונתו. בשפה הבוטה שלו מבולעת הטענה הזו, ובצעקות של כאב נאמרות עמדותיו הפוליטיות. הוא לא אומר דברים מפורשים על הגזעה, גזענות וגזענים, אלא רק רומז רמיזות.

לסיכום, וכדי שלא נחשוד בו בשנאה או בגזענות, הוא אומר: "אני לא שונא אשכנזים, הם אחיי. לא כל האשכנזים גזענים, אבל כל הגזענים אשכנזים". על פי ח"כ אמסלם, גזענות היא מגרש משחקים בלעדי של אשכנזיות.

ח"כ אמסלם לא מעז לדבר על גזענות מוסדית, אלא אומר בעקיפין שיש גזענים. מבחינה זו אמסלם משתף פעולה עם השופטת, שכן גם היא לא מוכנה להעלות על דל מחשבתה את האפשרות שיש גזענות ממוסדת בישראל, ממש מתחת לאפה. שלא לדבר על כך שהיא גם לא מעלה על דעתה אפשרות שהמוסד עליו היא מופקדת מתפקד על פי דפוס של פעולה גזענית ממסדית.

ח"כ אמסלם לא מעז לדבר על גזענות מוסדית, אלא אומר בעקיפין שיש גזענים. מבחינה זו אמסלם משתף פעולה עם השופטת, שכן גם היא לא מוכנה להעלות על דל מחשבתה את האפשרות שיש גזענות ממוסדת בישראל, ממש מתחת לאפה

למעשה מסתבר שהן חבר הכנסת והן השופטת שותפים מלאים באותה אמונה "נאיבית" ומעושה, למרות כל צחצוחי החרבות הפומביים. השניים משתפים פעולה בהכחשה, התעלמות, העלמה, האלמה והשתקה, שהם הכלים החשובים ביותר במערך הלחימה שמשמש את פוליטיקת ההכחשה.

בהקצאת המשאבים, המדינה והחברה הישראלית אינן שוויוניות. זה לבטח נכון לגבי הקצאת משאבים מטריאליים ורוחניים לאזרחיה הערבים-פלסטינים, ועל כך אין ויכוח. קיפוח פלסטינים הוא מובן מאליו. אבל האמירה הזו תקפה ונכונה גם לגבי פעולות של מוסדות החברה והמדינה כלפי יהודים שהיגרו מארצות המזרח התיכון, אסיה ואפריקה, וכלפי צאצאיהם הישראליים. אי שוויון פרקטי זו מוכחש אידיאולוגית, פוליטית, תרבותית – וכמובן מוסרית.

פוליטיקת ההכחשה של מאפייני האי-שוויון המוסדיים בחברה הישראלית היא בעלת שובל היסטורי ארוך. אבל העובדה המצערת היא שבפרקטיקה המוסדית שלהן המדינה והחברה הישראלית הן גזעניות.

גזענות של תורת הגזע והאיגניקה היא גזענות גלויה לעין, טיפשית, צדקנית, אלימה והרסנית. בבסיסה ניצבת הטענה כי העולם האנושי מחולק על פי מינים שונים של בני אדם – גזעים. "גזעים" אלה נמצאים בשלבים שונים של התפתחות אנושית, יש ביניהם היררכיה ומבחינת התפתחותם האבולוציונית (הטבעית) יש גזעים עליונים ויש תחתונים.

"הגזע הלבן" הוא גזע עליון, אך גם בו יש ואריציות ושונות. במסגרת זו מובן מאליו כי "שחורים" או אפריקאים (כסמל לכל מי שאינו אירופאי) מפותחים פחות מלבנים (אירופאים). לטענתם של תומכי הגזענות, ההיסטוריה של 500 שנות קולוניאליזם והשתלטותה של אירופה על העולם מוכיחה את עליונותו של הגזע הלבן.

השלב הבא היה גזענות ללא גזעים ("racism without races"), שהגיע בעקבות הטראומה האירופאית מהנאצים הגרמנים במלחמת העולם השנייה. לאחר הקטסטרופה הנאצית, אף אדם נושא משרה רשמית לא יכול היה לומר שהוא מאמין בתורת הגזע, במיוחד לא באירופה וכמובן שלא בישראל. כפועל יוצא מכך החל תהליך של הגדרת תופעת הגזענות מחדש.

הפעם היא נוסחה באמצעים תרבותיים, כך שנוצרה גזענות ללא גזע. "תרבות" הפכה ליצור א-היסטורי, שמעצב את דעתם של אנשים ללא ידיעתם ומעבר להיסטוריה, והיא גם זו שקובעת היררכיה בין קבוצות.

הפגנת יוצאי אתיופיה נגד גזענות, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנת יוצאי אתיופיה נגד גזענות, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

השלב השלישי בהתפתחותה של התפיסה הגזענית הוא התגזענויות ללא גזענים ("racisms without racists"), כלומר הכחשת הגזענות באופן מוצהר, אך מימושה באופן מעשי דרך הקמת מוסדות חברתיים שעושים את עבודת הגזענות הלכה למעשה.

כחלק מכך נבנית, למשל, רשת צפופה של מוסדות, של הבחנות, של קריטריונים, של שערי כניסה, של שומרי סף ושל שבילים סלקטיביים שלפני שפוסעים בהם יש תהליך שבו מנפים את כל הלא רצויים. ההבחנות מהסוג הזה בנוית על הנחות יסוד מקובלות שלעולם אינן נבחנות, גיבוב של טיעונים אמפיריים, ובעיקר על אינטרסים של חלוקת משאבים.

פוליטיקה אלימה וחמסנית של רישות חברתי

דוגמאות לשבילים הסלקטיביים יש למכביר: כך נוצר המושג של "קבוצת איכות" (הקב"א) בצבא ההגנה לישראל (צה"ל), כך נוצרו "ועדות קבלה" ליישובים קהילתיים, וכך גם מתגבשים כל אותם מוסדות שמייצרים "מבחנים" לצורך בדיקת מידת ההתאמה של אנשים מבחינה חברתית, תעסוקתית, כלכלית ותרבותית למרקם חברתי כלשהו.

בין היתר משמשים מוסדות אלה להעברת הון בין דורית ולהזרמת אינפורמציה אודות משאבים ציבוריים מפה לאוזן. די לבחון את ההמצאה של מוסדות כגון "בנים חוזרים" ו"בנים ממשיכים", כדי להבין את היקף התופעה ואת ההשלכות הכלכליות שלה.

למען האמת, הרישות החברתי בישראל אחראי באופן כמעט מלא למושג "קפיטליזם של חזירים". זהו קפיטליזם ישראלי שמבוסס על אינפורמציה פנימית העוברת מפה לאוזן לקהל "נאמן" של ישראלים ל"מהדרין". לא מפתיע שרוב הישראלים האלה הם גם "אשכנזים".

פוליטיקת הרישות החברתי האקסקלוסיבי היא פוליטיקה אלימה וחמסנית, שמאפשרת לייצר מחדש אי-שוויון חברתי על בסיס היכרות, קשרים וידע. אם בפועל רשתות חברתיות אלה משפיעות טוב על קבוצה "אשכנזית-ישראלית" למהדרין, זהו ייצור מחדש של מבנה כלכלי של סיכויי חיים, שהוא גזעני למעשה.

דוגמאות לכך אפשר לראות זאת, למשל, בהיסטוריה של מבחני הסללה במערכת החינוך בשנות ה-60 וה-70. הקריירה של ה"הקבצות" כמערכת הסללה החלה כבר בבתי הספר היסודיים. התלוותה אליה מערכת שבאמצעותה הופנו ילדים/ות לבתי ספר מקצועיים על ידי "יועצים חינוכיים" של משרד החינוך, וזאת מיד בתום שנות הלימוד בבתי הספר היסודיים. בהמשך שימשו מבחני סלקציה כלליים לכל האוכלוסייה, כגון "הסקר", למטרה דומה.

מבחני "קבוצת האיכות" הצה"ליים עושים בדיוק את אותה פעולת תיעול, הסללה, הכוונה והכשרה של מועדפים ושל מנודים. ציון הקב"א מורכב מציון דרך כללי (צד"כ) ומדירוג פסיכולוגי ראשוני (דפ"ר), ולמעשה הם אלה שקבעו עבור דורות רבים של חיילים בצבא ההגנה לישראל את מסלול חייהם הצבאי. למרות זאת, גם עתה כמעט שלא נשמעת הטענה כי הפרוצדורה הזאת גזענית במהותה.

ויש עוד דוגמאות: כל ארגון גדול שזקוק לכוח אדם מתוך אוכלוסייה רחבה, מעוניין להפנות משאבים לגיוס כוח אדם באופן מחושב מראש, כך שחייבת להיות מערכת של הפניה, הסללה והכשרה. ארגון כזה זקוק לקטלוג לצורך הכשרת הבאים בשעריו. צבא – כי הוא חייב להפנות חיילים/ות לתפקידים שונים, ולכן נדרשים מבחני קב״א; ואוניברסיטאות – כי הן חייבות לקיים מבחנים פסיכומטריים או מבחני קבלה, כדי ליצור רף כניסה שמתחתיו אי אפשר להיות חלק מהאקדמיה.

בשני המקרים מפקחים מבחני הכניסה האלה על פעולת סלקציה רחבת היקף של מיליוני אזרחים ישראלים. ראוי לציין שעצם הצורך בכלי מיון לא מחייב שימוש בכלי מוטה באורח גזעני. ובכל זאת, נראה כי עצם שימור אופיה המוטה והגזעני של מערכת ההסללה מעיד על כך שיש כאן אינטרס קיומי עבור אלה הנהנים ממערכת שמעדיפה את המאפיינים שלהם, על פני מאפיינים של קבוצות אחרות.

אבל בשלב הזה הופכת מדיניות ההסללה למתוחכמת יותר. היא מפתחת אמצעי התגוננות מול התקפות ישירות על עקרון ההסללה והמבחן, והופכת לגזענות מובלעת ויעילה להחריד: היא הופכת למנגנון סלקציה חברתי וממסדי כללי, שאינו מצהיר על גזענות ביולוגית, תרבותית או כל בסיס אחר. יותר מכך, זוהי גזענות ממסדית ששוללת בהצהרה נחרצת ובקביעה ברורה כל גזענות ברמה האישית, ובמקביל מתייגת אותה כפגיעה דמוקרטית בזכויותיהם של פרטים.

ייצור מחדש של המבנה החברתי

המשפט "גם אני גדלתי במעברה" מפיה של השופטת העליונה אסתר חיות, הוא גרסה אחרת לאותן טענות על "זכות אבות של חפירת בארות וייבוש ביצות", שנשמעה כל כך הרבה פעמים במאבק על האסי בשעריו של קיבוץ ניר דוד. הייחוס ההסטורי הזה נתפס כטענות פוליטיות נכונות ותקפות, למרות הצדקנות המוסרית שיש בהן ולמרות המבנה הגזעני של תוצאותיהן.

הפעילים למען שחרור האסי רוחצים בנחל בתוך שטח הקיבוץ (צילום: מתי מילשטיין)

הפעילים למען שחרור האסי רוחצים בנחל בתוך שטח הקיבוץ (צילום: מתי מילשטיין)

זוהי גזענות ללא גזעים וללא תביעה להבחנות תרבותיות מוצהרות. זוהי גזענות שאינה מבוטאת על ידי פרטים, אלא באה לידי ביטוי במדיניות שבה נוקטים מוסדות שונים. המצב הזה מאפשר לשופטת חיות להיעלב מכך שמאשימים אותה בגזענות, למרות ובמיוחד לאור העובדה שהיא עצמה גדלה במעברה, ואפילו נהנית משתיית כוסית ערק מדי פעם; תוך התעלמות מלאה מכך שהיא מנהלת מוסד שנטוע בגזענות ממסדית אשכנזית-ישראלית.

כאן אנחנו כבר מגיעים לשלב הבא בהתפתחות הגזענות, שהוא כבר ללא גזענים – לפחות לא באורח מוצהר. היעדרם של שופטים מזרחים בבית המשפט העליון, למשל, מוסבר ומנומק על בסיס תביעה למצוינות. בדומה לכך היעדרם של פרופסורים/ות מזרחים באוניברסיטאות מוסבר על בסיס שקילה וקריטריונים של איכות הוראה ומחקר.

בשני המקרים נקבעים קריטריונים שבהם "אשכנזים" שוחים במים ובבריכה המותאמת מראש לכישורים, ליכולות ולמלוא מערך ההישגים שלהם. עמדה המקבלת מערך הישגים זה כ"אוביקטיביים" היא גזענית בהכרח. למשל, יכולת וסוג ביטוי, כישורים של שפה שנייה ושלישית, התנהלות ומערך חברתי של רישות חברתי הנשען על מכרים ופרסום אישי וחברתי במעגלים "הנכונים".

דוגמה אחרת היא חוג הישיבות התורניות והרישות החברתי שהן יצרו ועושה פעולה דומה להפליא. אלה תוצאותיה של  גזענות של אשכנזיות-ישראלית, והיא מופנית נגד מזרחיות כיישות חברתית כללית, ובאופן מעשי נגד מזרחים/יות כפרטים אנושיים. כאן מתברר באופן מלא אופייה הפוליטי של הגזענות בניגוד לתפיסה הפסיכולוגית רגשית של גזענות כיחסי שנאה-אהבה בינאישיים.

אלא שהפעם נוצר מצב של ייצור מחדש של המבנה החברתי, מבלי שניתן להאשים את כללי המשחק בטענה שהם מוטים, פוגעניים או גזעניים, וגם לא את הנהנים מהתוצר הסופי. למעשה זוהי גזענות ללא גזע וללא גזענים, והיא מספקת הצדקה להמשך הניצול, הדיכוי והחמס החברתי, ועוד בכסות של מאבק נגד גזענות ונגד אלימות.

אלה שנשארים מחוץ למשחק המוטה הזה, יכולים לצעוק ולהתנהג באופן אלים, כפי שנהג ח"כ אמסלם. הוא צעק צעקה שנובעת מכעס על אי-צדק נתפס ונראה בבירור, אבל לא היה מסוגל לבטא אותו באופן מושכל ואותנטי, משום שהוא עצמו תוצר של אותה שיטה.

מעמדו ומיקומו של ח"כ אמסלם הם תוצר של השיטה שיצרה את אי הצדק ואי השוויון, ותהליכי הסלקציה וההכשרה שעבר הם פרי של השיטה הגזענית הקיימת. כדי לבטא כעס מוצדק, באורח אותנטי, ח"כ אמסלם חייב לראות את עצמו כחלק אורגני מהתהליך שיצר את המבנה הקיים. אבל למצער צעד שכזה כלל לא בא בחשבון מבחינתו, וביקורת עצמית היא לא צד חזק בטענות של כעס צדקני, צעקני וכוחני.

וכך אמסלמים ומכלופים המשמשים בתפקידים פוליטיים נכשלים בפעולה היחידה שהם היו יכולים להציע כמשנת מציאות. פעם אחר פעם הם נכשלים בכך משום שהם חושבים באורח אשכנזי, ועל כן מובסים על ידי האשכנזיות כשיטה פוליטית, כלכלית ומוסרית. ח"כ אמסלם מבקר את השיטה ואת בית המשפט העליון, אבל הוא תומך בבנימין נתניהו שפוסל את ביקורתו ותומך בשופטת בית המשפט העליון. אין ספק שהוא מובס על ידי ההיגיון הפנימי של טענותיו.

דרך ההתמודדות הרלוונטית היחידה לשיטה הגזענית הנוכחית היא להציע שיטה אזרחית ודמוקרטית שמחסלת את התביעה לעליונות חברתית, וזאת באמצעות מתן שוויון פורמלי, הכפפת כולם לשלטון החוק וטיפוח מוסדות ממשיים של הגנה על זכויות האזרח והאדם.

האשכנזיות הממוסדת והממסדית בישראל היא האויב מספר אחת של שוויון פורמלי, של שלטון החוק האזרחי והדמוקרטי ושל ההגנה על זכויות אדם ואזרח, והיא עושה את זה באמצעות פוליטיקת ההכחשה. כך עושה גם השופטת אסתר חיות, שהרי בעצם ההכחשה הזו היא פועלת נגד החלת הדמוקרטיה בישראל ומחסלת את השאיפה לשוויון פורמלי ומעשי, מתוך צדקנות גמורה של חסידה סומא.

תודות לאיילת צור.

 

פרופ' מאיר עמור חי בישראל ונושם עברית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

הנוסחאות שמאחורי האפליה הממוסדת של החינוך הערבי

מחקר חדש בוחן איך קורה שתלמיד בזרם הממלכתי-דתי מתוקצב ב-18% יותר מתלמיד חילוני וב-42% יותר מתלמיד ערבי. האפליה, מגלה המחקר, היא לא רשמית, אבל סעיפי התקצוב מובילים אליה בהכרח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf