newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לקראת הכרעה במחוזי: "האסי הוא נייר הלקמוס של החברה"

רגע לפני הדיון המכריע בביהמ"ש המחוזי בחיפה, פעילים מרכזיים במאבק להנגשת נחל האסי מדברים על הגאווה, על מחיר המאבק, ועל הנחישות "ללכת עד הסוף". מבחינתם, זה כבר מזמן לא מאבק רק על נחל, אלא על פניה של המדינה

מאת:

המאבק על פתיחתו לציבור של נחל האסי, שנמצא בשטח קיבוץ ניר דוד, הצליח בשנה אחרונה להפוך לנושא מרכזי על סדר היום. מה שהתחיל כקבוצה של פעילים בודדים שהגיעה לשער הקיבוץ למחות על זכותם ליהנות ממשאב ציבורי הפך למחאה של מאות אנשים. עתירות הוגשו, חברי כנסת התגייסו, והעניין העקרוני של גישה למשאבי טבע עלה לדיון בכלי התקשורת וברשתות החברתיות.

היום (רביעי) צפוי בית המשפט המחוזי בחיפה לקיים דיון מכריע בעתירה מנהלתית שהגישו הפעילים, ביחד עם ח"כ משה ארבל מש"ס.

יאיר בן חמו, שלי דרעי, נתי וקנין ופרח חדד, מובילי מחאת ״משחררים את האסי״ מחוץ לקיבוץ ניר דוד (צילום: עדי סגל)

יאיר בן חמו, שלי דרעי, נתי וקנין ופרח חדד, מובילי מחאת ״משחררים את האסי״ מחוץ לקיבוץ ניר דוד (צילום: עדי סגל)

במאי הודיע משרד המשפטים, במסגרת העתירה, כי הוא תומך בהנגשת הנחל מהאזור המערבי שלו, "גם אם הגישה לנחל מחייבת מעבר בשטחי המשבצת של קיבוץ ניר דוד". עם זאת, צוין כי יש לאפשר לתושבי הקיבוץ "שגרת חיים". אף שגם בעבר רשויות שונות הביעו תמיכה עקרונית בהנגשת הנחל, הצהרת משרד המשפטים היתה חשובה ואינה משתמעת לשתי פנים.

בסוף יוני הודיע הקיבוץ כי יאפשר כניסה לנחל, אך רק למתחם ייעודי, שאינו סמוך לבתי הקיבוץ, ורק לקבוצות קטנות ובהרשמה מראש.

לקראת ההחלטה השבוע, פגשנו ב"שיחה מקומית" את מובילי המאבק, שהביעו אופטימיות לאור ההתפתחויות האחרונות, וסיפרו על שנת המחאה, על ניסיונות ההשתקה – ועל התקווה להוביל שינוי רוחבי בגישה למשאבי הטבע.

"אני מקווה שהאסי יהיה באמת מקרה בוחן לחברה הישראלית, מבחינת מה שהוא מייצג, הגישה למשאבי טבע, כל המאבקים שהוא הציף. ואולי זה יהיה צעד לקראת ריפוי", אומרת פרח חדד, בת 36, מבית שאן.

"האסי הוא נייר הלקמוס של החברה הישראלית. במקרה הזה נראה אם מתקיימות זכויות היסוד או לא. זו המטרה, לשנות את פני החברה הישראלית", מוסיף נתי וקנין, בן 30, גם הוא תושב בית שאן.

יאיר בן חמו, בן 34 מבית שאן ומוותיקי המאבק, אומר: "היום, כשאנחנו נקראים לקריית שמונה לעזור לחבר'ה מהגליל באותן סוגיות, הפכנו לנושאי הדגל המרכזיים של כל משאבי הטבע בארץ. אין לי ברירה אלא להמשיך במחאה".

עו"ד אלעד סויסה, המכונה בין החברים "היועמ"ש של המאבק", אומר: "היום כשיש לי את תעודת עורך הדין ואת הניסיון זה כבר חלק מהפעילות השוטפת שלי. המאבקים הסביבתיים והחברתיים הם מאבקים למען הנשמה. זה לא ייפסק עם הישגים באסי".

"מקרקעי ציבור המיועדים לתועלת הציבור"

למאבק על האסי (או בשמו המקורי: עאסי) יש היסטוריה ארוכה, שנסקרה לעומק בכתבתה של ענת ג'ורג'י ב-TheMarker לפני כשנה. הקיבוץ חסם את הגישה למקטע הנחל שעובר בשטחו ב-2010, לאחר שהגישה לכמה מעיינות באזור הוסדרה, לרבות גביית כסף בכניסה אליהם. דבר זה, לדברי חברי הקיבוץ, הוביל לעלייה דרסטית במספר האנשים שנכנסו לבלות על מדשאות ניר דוד ולטבול בנחל.

המהלך עורר התנגדות משמעותית מצד תושבי האזור, בעיקר מבית שאן, וכן הוביל למחאה של ארגונים סביבתיים כמו אדם, טבע ודין. במסגרת מאבק משפטי, ב-2015 הושגה פשרה שלפיה הקיבוץ יקדם תכנון של אזור נופש על מקטע נוסף של הנחל שנמצא מחוץ לשטחו, ואזור זה יהיה נגיש לציבור. אלא שהתוכניות נתקעו, והנחל מעולם לא הונגש.

מסיבה זו התחדש המאבק לפני שנתיים, לאחר שתם פרק הזמן שבמסגרתו הקיבוץ התחייב להסדיר את הגישה. תושבי בית שאן וכמה תומכים הקימו את קבוצת הפייסבוק "משחררים את האסי", שבה חברים כיום כ-23 אלף אנשים.

donate

בקיבוץ ניר דוד טוענים באתר שהקימו בשם ״כל העובדות על מאבק האסי״ כי ״אין שום אפשרות לנתק בין הנחל לבין חיי הקהילה שסביב. המציאות שקיימת היום, היא עובדה מוגמרת שאין אפשרות לשנותה״ וכי ״חוק המים כלל לא קשור לרחצה בנחלים. גדות נחל האסי הן לא שטח ציבורי פתוח״. לגבי האפשרות של כניסה חופשית לציבור נכתב: ״הקיבוץ לא יכול להרשות לעצמו להפוך לפארק מים לאומי בו מבקרים אלפי אנשים ביום״.

כפי שפורסם בהרחבה ב"כלכליסט", שטח הקיבוץ השייך לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) הוחכר לאגודת קיבוץ ניר דוד, וההסכם חודש ב-1997 ותקף עד 2049 עם אופציה להארכה נוספת. הנחל עצמו לא כלול בשטח החכירה, ובמרשם המקרקעין בעלת הנחל היא המדינה.

לפי נסח הרישום, חלקת הנחל מסווגת כ"מקרקעי ייעוד" שייעודם "נחל". בחוק המקרקעין, מקרקעי ייעוד הם "מקרקעי ציבור המיועדים לתועלת הציבור", מכאן שעמדת המדינה היא שיש לאפשר גישה חופשית למקום. שטח העיר בית שאן משתרע על 7,500 דונם, בעוד שטח המועצה האזורית עמק המעיינות, שבשטחה נמצאים ניר דוד ונחל האסי, הוא 250 אלף דונם. בבית שאן מתגוררים כ-19 אלף תושבים, ואוכלוסיית המועצה היא כ-13.5 אלף תושבים.

חלק מהמחלוקת נוגע לכביש הכניסה לדרכים המובילות לנחל בתוך הקיבוץ, שכמו בכל יישוב, אמורות להיות ציבוריות. באפריל 2020 כתב המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ליועצת המשפטית של המשטרה בנוגע למניעת כניסה ליישובים במסגרת הגבלות הקורונה, שהיתה רלוונטית גם למאבק על האסי: "ככלל, ככל שמדובר בדרך סטטוטורית (להבדיל מדרך חקלאית העוברת בשטח פרטי), הרי שלא ניתן לחסום אותה ללא היתר מתאים.

"מבחינה קניינית, לא ניתן לראות בחוזה החכירה שיש לאגודה השיתופית על הקרקע או חלק ממנה (ביישובים חקלאיים) כמאפשר חסימה כאמור – זאת משום שהדרכים הסטטוטוריות אינן מהוות חלק מחוזה המשבצת. גם בדיני האגודות השיתופיות אין מקור סמכות המאפשר למנוע כניסה של מאן דהוא למקרקעין הנמצאים בשטח שנמסר לאגודה".

מאז הקיץ שעבר המאבק צבר תאוצה, ובכל יום שישי מתקיימות הפגנות מול השער של ניר דוד. באוגוסט התקיימה ההפגנה הגדולה ביותר, בהשתתפות מאות אנשים, וכמה עשרות מפגינים הצליחו להיכנס ולשחות בנחל.

גם בימי חול פעילים בודדים ניסו להיכנס ליישוב – ניסיונות שלא פעם נגמרו באלימות מצד חברת האבטחה של הקיבוץ או מצד החברים בו, וגם במעצרים מצד המשטרה. בכתבתו של שי אילן בשנה שעברה, הפעילים טענו לאכיפה בררנית מצד המשטרה שמוזעקת למחאות במקום.

"עד שנפתח את השערים"

בן חמו פעיל במחאה כבר עשר שנים, עוד בגלגול הקודם שלה. לדבריו, "בעבר הייתי הילד של המחאה. הפעילות שלי היא בשטח. אני לא מאמין גדול במערכת המשפט. עד שלא נשיג את התוצאה שלה ייחלנו, נמשיך בכל הכוח במחאות בשטח ובתקשורת. נילחם עד שנפתח את השערים".

בן חמו מספר כי "לפני עשר שנים היינו תמימים, האמנו שהם מוכנים להגיע לפשרה, להנגיש. מאז זרמו הרבה מים באסי, ובמקום תוכנית להנגשת הטבע לציבור יש הרחבה לקיבוץ".

"זה מאוד מתיש, גם ברמה הפיזית, לעמוד מול שער סגור בחום ולא לקבל שיח מולך, וגם ברמה התודעתית, כשאתה מציג רעיון פשוט – שמשאב טבע, של כולם, צריך להיות מונגש", אומרת חדד. "אנחנו כבר שנתיים במאבק, וצריכים להוכיח כל יום כמה זה צודק. אבל היום אנחנו בנקודה אופטימית, לפני הכרעה של בית משפט שתיתן תשובה רוחבית לגבי כלל משאבי הטבע והשטחים הציבוריים".

וקנין אומר: "אנחנו מרגישים מעין התרוממות רוח, אחרי עשרות אם לא מאות אייטמים בתקשורת. אין מקום שלא מזהים את הפנים שלנו ומבינים על מה אנחנו נלחמים. אנחנו עדיין לא יכולים לטפוח לעצמנו על השכם, אבל וואלה, עשינו משהו".

עו"ד סויסה, בן 43, גר עד גיל 3 בבית שאן, ולאחר מכן עברה משפחתו למושב מנות. הוא הצטרף למאבק בקיץ שעבר. "אבא שלי מבית שאן ואמא שלי ממעונה, והמאבק תפס אותי בנקודה הזאת. ראיתי את האלימות הרבה שהופעלה נגד הפעילים ואת ההתבטאויות הגזעניות הרבות, וזה המם אותי. לא ידעתי לפני כן על קיומו של האסי ושל קיבוץ ניר דוד שחוסם את השערים".

הפעילים למען שחרור האסי רוחצים בנחל בתוך שטח הקיבוץ (צילום: מתי מילשטיין)

הפעילים למען שחרור האסי רוחצים בנחל בתוך שטח הקיבוץ (צילום: מתי מילשטיין)

לגבי ההכרעה המשפטית הצפויה הוא אומר: "אני לא יודע מה יקרה ב-7 ביולי, אבל אני יודע שאם תתקבל החלטה שאינה לרוחינו, שלא תאפשר גישה לאסי, נדע להמשיך במאבק. אנחנו רואים הצטרפות של הרבה גופים וגורמים, וגם הצלחות – לא רק בגזרת ניר דוד, אלא גם בנהר הירדן".

"המאבק על האסי הוא סימפטום הרבה יותר רחב של עיוותים בחלוקת הקרקעות, עיוותים בכל מה שקשור לצדק חלוקתי. אלו עוולות עבר שלא תוקנו", אומרת סיגל הרוש מהקשת הדמוקרטית המזרחית, התנועה שהובילה לפני 20 שנה את המאבק התקדימי לצדק חלוקתי, וכעת מלווה את המאבק באסי.

לדבריה, "בעצם, אם לוקחים את המקרה הפרטי של האסי הכל מתנקז לתוכו. הוא מייצג בעיה רחבה, כל הבעיות של החברה מתנקזות לתוכו – זה פריפריה מזרחית מול קיבוצים ומושבים, זה ערי פיתוח שנשארו מאחור 70 שנה ואף אחד לא הרים את הכפפה, זו תחושה שיש קבוצה קטנה ופריבילגית שנאחזת בקרקעות.

"האסי הוא משאב טבע שלא יכול להיות נחלתם הבלעדית של קבוצה אחת פריבילגית שלא מאפשרת גישה. אף אחד לא אומר שלקיבוצים אין זכות לחיי קהילה או שצריך להפריע להם. כל הפתרונות האפשריים לא אמורים לפגוע באורח החיים שלהם".

"גם כשהיה אפשר להיכנס לאסי והשערים היו פתוחים, אף פעם לא היה נעים להיות שם", נזכרת חדד. "ב-2008 הגעתי לשם עם מי שהיום הוא בעלי. ישבנו על הגדה, ותוך עשר שניות הגיע מישהו עם טוסטוס ואמר לי שאם אנחנו לא יוצאים עכשיו הוא מזמין משטרה. זו החוויה שחיברה אותי למאבק. הייתי ילדה בת 22. קמתי והלכתי. משטרה זה מרתיע".

"תמיד חשבנו שאנחנו עושים משהו לא בסדר, עוברים על החוק", מוסיף בן חמו. "היו אומרים לנו: 'תעופו מהקיבוץ או שנזמין משטרה'. לא ידענו אז את הזכויות שלנו, שהם יושבים על משאב טבע ציבורי והם אלה שעוברים על החוק".

שלי דרעי ממושב רוויה שבבקעת בית שאן מספרת גם היא על היחס הגרוע שקיבלו בתחילת המאבק: "המשטרה היתה משתפת פעולה. הם היו מזמינים משטרה, והמשטרה היתה נכנסת ואומרת לאנשים 'תצאו בבקשה'. היום, כשאני יודעת את החוק ואומרת לשוטר שאני לא עוברת על החוק, אני נמצאת בשטח ציבורי, לשוטר אין מה לעשות. כשעומד מולם אזרח שלא יודע את החוק, הם משתפים פעולה [עם הקיבוץ, א.ז.]. זה היה ככה לפני עשור, בתחילת המאבק, עד שהבינו שהמחאה התרחבה".

פרקטיקה של הפחדה

מתחילת המאבק, ובמיוחד בשנה החולפת, התרחשו כמה עימותים אלימים בתוך שטח הקיבוץ, חלקם הסתיימו בפציעות ומעצרים. פעילים העידו כי הם חשו שהמשטרה עומדת לצד הקיבוץ

חדד אומרת כי הקבוצה תמיד היתה מוכנה להידברות עם הקיבוץ. "אנחנו תמיד באים לשיח ומזמינים אותם. בהתחלה היו ניסיונות לפתור את זה ברמה המקומית, בין חברי המחאה לחברי הקיבוץ, אבל ראינו שאין לנו פרטנר לשיח שבאמת רוצה לקיים את לשון החוק. אנחנו מכבדים את הציבור ואת לשון החוק בכל הנוגע למשאבי טבע, במינימום פגיעה בחיי הקהילה. אנחנו רוצים למצוא איזון. התשובה שלהם היתה פשוט לא".

הפעילים מספרים על ניסיונות הפחדה ותחושה של התנכלות: "היה רכב קבוע שנסע אחרי, חוקרים פרטיים", אומר וקנין. חדד אומרת כי "פרצו לנו לאינסטגרם של המאבק. באחת התביעות שלהם יש צילום מסך של אחת הקבוצות הפנימיות שלנו".

לדברי חדד, "זה התחיל בדברים קטנים כביכול. כשהגעתי לשער שאלו איפה אני עובדת, אמרו שיתקשרו למשפחה. היו אתנו נערים מבית שאן שהיו מתקשרים להורים שלהם. אנשים מהקיבוץ היו מתקשרים למקומות עבודה. היתה תחושה שמנסים להפחיד אותנו להשתתף בהפגנות, כי נשלם על זה מחיר כזה או אחר".

"מבחינה משפטית היו כ-20 מכתבי התראה מטעם הקיבוץ או אנשים פרטיים בכירים או בעלי תפקידים נגד פעילי מחאה", אומר עו"ד סויסה. לדבריו, עד כה הוגשו כעשר תביעות – ארבע פרטיות, והיתר מטעם הקיבוץ. "התביעות המרכזיות הן נגד יאיר בן חמו על 144 אלף שקל, כביכול על לשון הרע, ושתי תביעות נגד נתי וקנין  – אחת על הפרת זכויות יוצרים של חומרים מצולמים מאתר הקיבוץ על סך 200 אלף שקל, ואחת על 2.5 מיליון שקל. נתי מוכר בכל מקום כפנים של המחאה, והמטרה ברורה: לעשות לו סיכול ממוקד".

לדברי חדד, "מהתביעות אפשר להבין שיש פרקטיקה מסודרת. סימנו את הפעילים הבולטים, שיש להם השפעה. הם לקחו את האנשים שיודעים מה הם כותבים, סימנו אותם ושלחו להם מכתבי התראה לפני נקיטת צעדים משפטיים של חצי מיליון, מיליון שקל. ואז רואים שקבוצת הפייסבוק שהיתה מאוד פעילה הופכת להיות פתאום דלילה, שהפרקטיקה של ההפחדה עבדה".

בן חמו מספר כיצד הפעילים התמודדו עם התביעות: "נתנו לאנשים אצלנו שקיבלו מכתבי השתקה את התחושה שלא מפקירים אותם. עשינו גיוס בשביל מי שהיה צריך לשלם 2,000 שקל. אנחנו נותנים גב".

המקרה הקיצוני ביותר היה של בן חמו, שפוטר ממקום עבודתו, לדבריו על רקע חלקו המרכזי במאבק. "עבדתי בדשן הצפון. הייתי עובד מצטיין. לא האמנתי שהפעילות שלי במחאה יכולה לפגוע לי במקום העבודה. קיבוץ ניר דוד סימן אותי – ופיטרו אותי. מאז, כמעט שמונה חודשים, בכל מקום עבודה שניסיתי להתקבל אליו התקבלתי, ואחרי שהבינו מי אני פתאום זה מתמסמס. עד שהבנתי שאין ברירה, אני צריך להיות עצמאי. פתחתי עסק, ועל זה אני צריך לברך את קיבוץ ניר דוד".

קשה למצוא אקדח מעשן שבאמצעותו ניתן יהיה להוכיח שפיטוריו של בן חמו קשורים לפעילותו במאבק, אבל את האיומים הוא שמע הרבה לפני המהלך של המפעל. "כשאני מגיע לשטח במחאות הם כל הזמן צועקים לי: 'אתה אוכל מהידיים שלנו. אל תשכח מי מפרנס אותך. אתה יורק לבאר שאתה שותה ממנה'. אמירות כאלה", הוא סיפר בספטמבר 2020.

הקריאות עברו עד מהרה להתנצחויות בפייסבוק. "לאט לאט הם התחילו להגיב לפוסטים שלי, לשתף אותם ולהגיב שם". ואז החלו לתייג בכיר במפעל שבו עבד, שהתבטא בשנה שעברה רבות בצורה בוטה נגד המאבק. בידי "שיחה מקומית" נמצא תיעוד של הפרסומים בפייסבוק.

מכתב הפיטורים הגיע בספטמבר, ובו כמובן אין זכר למאבק על האסי, אלא רק טענות על חוסר שביעות רצון מעבודתו של בן חמו. המכתב מציין ששיחות בנושאים הללו נערכו עם בן חמו בעבר. עובדה מתמיהה בהקשר זה היא הסתירה בין הטענות כלפי תפקודו לבין חוות הדעת החיוביות שזכה להן בהערכה השנתית קודם לכן.

החשש מפגיעה בפרנסה של המעורבים במאבק נשמע גם מפי גורמים רשמיים. ז'קי לוי, ראש עיריית בית שאן, שחתם בשנה שעברה על הסכם פשרה (שנדחה על ידי הפעילים; א"ז) עם ניר דוד אמר בראיון ב"כאן צפון" עם חן ביאר לפני כחודש: "יש אפשרות לאבד את הכל… אמר לי בן קיבוץ היום דבר מדהים – אמר לי 'ז'קי מה הם רוצים? שאנחנו נפטר את ה-202 שעובדים אצלנו? למה הם רוצים להביא אותנו, לשנאה?"

מנכ"ל דשן הצפון, גולן ארגמן, מסר בספטמבר לשיחה מקומית: "דשן הצפון מעסיקה עשרות עובדים, ספקים ונותני שירות מבית שאן והסביבה. דשן הצפון מכבדת את פרטיות עובדיה, ולכן מנועה מלהתייחס לתהליכים פנימיים בחברה. החברה מתנהלת לפי סטנדרטים ושיקולים מקצועיים בלבד, וכך מתקבלות החלטותיה".

לדברי וקנין, "ניסו לעשות סיכול ממוקד לכל אחד מאתנו, אם זה בתביעות נגדי ונגד יאיר, ואם זה באיומים על שלי ופרח. נגד אלעד (סויסה), שהוא היועץ המשפטי שלנו, הגישו קובלנה אתית. רואים שהשיטה אותה שיטה, הכל נע דרך אותה פרקטיקה פסולה של תביעות השתקה (SLAPP), ניסיונות השתקה או שימוש בכלים משפטיים במטרה לדכא מחאה לגיטימית ולגרום למסמוסה.

"אנחנו עומדים כצוק איתן מול אותן תביעות השתקה, כי אנחנו יודעים שהמאבק הזה מתנהל בספירה הציבורית, ומה שהם מנסים לעשות זה לקחת כלי משפטי שהוא לכאורה לגיטימי ולהתנגח בנו ולגרור אותנו לבית המשפט ולאיים עלינו".

וקנין אומר כי בכל מכתבי ההתראה הם מתבקשים למחוק את קבוצת הפייסבוק; לחדול מלהשיג גבול; לשלוח התנצלות לניר דוד; לחדול מיצירת מטרדים; לחדול מחסימת השער; ולחדול משלל הפרובוקציות. "במילים אחרות, אל תבוא לכאן, אל תפגין, אל תהיה מגפון לכל אזרחי ישראל, כי זה מטריד את שלוותנו".

הפעילים רצו להגיע לאסי. בקיבוץ הגיבו בסגירת השער. שוטרים חוסמים את השער בניר דוד, בהפגנה למען שחרור האסי (צילום: חגי מטר)

שוטרים חוסמים את השער בניר דוד, בהפגנה למען שחרור האסי (צילום: חגי מטר)

איך מממנים את כל הדבר הזה? "הכל יוצא מהכיס הפרטי שלנו", אומר בן חמו. "היום יש לנו עמותה. עשינו קמפיין גיוס המונים לטובת המאבק המשפטי". וקנין מוסיף: "שואלים אותי אם אני משלם כסף לנערים שבאים לשער. אני אומר, איזה משלמים, בקושי יש לי כסף לקנות להם טרופית".

"מדובר על פניו בתביעות השתקה שנועדו ליירט או לפגוע באחד ממובילי המאבק שמזוהים אתו במדיה. לא לחינם נטפלו אליו, מתוך כוונה ליצור אפקט מצנן לגבי המאבק כולו", אומר עו"ד אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח.

האגודה מייצגת, באמצעות משרד עורכי קלעי רוזן, את וקנין בתביעה שהוגשה נגדו על סך 2.5 מיליון שקל בתור אחד ממנהלי קבוצות הפייסבוק של המאבק. בתביעה מפורטים 70 פרסומים ותגובות מתוך הקבוצה, כאשר הטענה היא שוקנין לא מנע או איפשר את פרסומם.

"הם לא דרשו להסיר פרסומים כאלה ואחרים אלא לסגור את הקבוצה, לא פחות. מדובר בהגדים ופרסומים לגיטימיים, אולי בוטים, בטח דברים שמקובלים ברשתות החברתיות, וזאת הבמה שמאפשרת לאנשים שבעבר לא היתה להם אפשרות לבטא את דעתם להתגבש ולצאת למאבק.

"אנחנו מזהים תביעת השתקה בתגובה לביטוי או פרסומים בנושאים ציבוריים כשהתביעה עלולה להשתיק את הדובר או דוברים אחרים. בסופו של דבר, הסכנה היא שיהיה אפקט מעבר לנושא הספציפי. התביעה גוררת את הנתבע למאבק משפטי, והלקח הוא שמוטב לשבת ולשתוק בבית ולא לקחת חלק בשיח הציבורי או לפעול נגד גורמים חזקים כמו קיבוץ ניר דוד. מדובר באגודה שיתופית שיש לה עסקים נרחבים וחוסן כלכלי, מול פעילים.

"הנזק המשמעותי שנגרם לנתבע הוא לא הפיצוי שהוא עשוי לשלם (בסוף ההליך, אם יתקבל; א"ז), אלא כל המשאבים הנפשיים והחומריים שהוא צריך להשקיע כדי להתגונן מפני התביעה".

איפה חברי הכנסת?

כאמור, למחאה הצטרף ח"כ ארבל מש"ס, שהגיש את העתירה המנהלתית בשנה שעברה. הפעילים מביעים אכזבה שלא עמדו לצידם יותר חברי כנסת ומפלגות. "במחאה הזאת יש ימין ושמאל. בהנהגה יש מכל הקשת הפוליטית", אומרת דרעי. וחדד מוסיפה: "תנסו לחשוב איזה מאבק חיבר כל כך הרבה אנשים שונים למען אותה מטרה?"

דרעי אומרת: "המאבק הזה גרם לי לשנות הרבה דברים בדעות הפוליטיות שלי. הציפייה מהעבודה וממרצ שיהיו כאן אתנו, איפה אתם? התאכזבתי, כי היתה לנו ציפייה שהם יעזרו".

חדד מחזקת את דבריה: "היתה ציפייה מהשמאל, שבמצע שלהם כתוב 'גישה למשאבי טבע', ואז את מבינה שיש איזה בייס לקיבוצים ואין מה לעשות, צריך לשים את השמאל בצד. ולמה גם הליכוד לא אתנו בשער? אין אף אחד מלבד ח"כ קרן ברק וח"כ ארבל, שהגיש את העתירה והולך עם זה עד הסוף. הוא מבין שהוא עושה את זה למען הילד בשוהם והילד הערבי בכרמיאל. הוא אומר שאנחנו רוצים צדק, לא צדקה".

בעוד שברוב הציר של העבודה-מרצ אכן נרשמה שתיקה בנושא האסי במקרה הטוב, או תמיכה בניר דוד במקרה הרע (יו"ר העבודה, מרב מיכאלי, לדוגמה), בשמאל הרדיקלי ובחברה האזרחית העמדות נראו אחרת. כמה חברי כנסת מהרשימה המשותפת התגייסו לתמיכה פעילה במאבק, האגודה לזכויות האזרח הצהירה על תמיכה וכאמור אף מייצגת אחד הפעילים בתביעות לשון הרע, תנועת עומדים ביחד הוציאה גילוי דעת אוהד וקראה להגיע להפגנות, הקרן החדשה לישראל תמכה גם היא, וכמובן שהקשת המזרחית היתה ונשארה מעורבת באופן עמוק.

מפגינים שוחים בנחל האסי בניר דוד (צילום: נועה לוי)

פעילים שוחים בנחל האסי בניר דוד (צילום: נועה לוי)

לדברי הרוש מהקשת, "הדרמה שהתחוללה ברשתות החברתיות, כמות הרפש והגזענות שהוטחו בפעילי האסי, זה היכה בעוצמות שלא הכרנו. האמירות הכי גזעניות יצאו ממי שהיו מזוהים עם 'מחנה השינוי' מהשמאל. פה נוצר שבר מאוד עמוק של פעילים מזרחים. ברמה האישית זה היה דרמטי ברמות. מי שמשתמש במילים כמו ערס או בבון, שלא יזדהה כשמאל".

על הפעילים אומרת הרוש: "הם עומדים איתן למרות כל מה שספגו. זה מעורר השראה ונותן תקווה שאולי הפריפריה מתחילה לזקוף את ראשה. זה הזרע שהקשת זרעה לפני 20 שנה שנקרא צדק חלוקתי, ומתחיל לנבוט עכשיו. זה מפיח המון תקווה".

הפעילים שאתם שוחחנו מתנערים מהתבטאויות קשות מצד המוחים עצמם, ברשתות ובשטח. "היו פעילים שבאו במסגרת המחאה והתבטאו בצורה כזו או אחרת, מזעזעת בפני עצמה, אנחנו יצאנו תמיד נגד התופעה הזו", קובע סויסה. "מחקנו פוסטים גם בעבר. חברי מחאה שהתבטאו בצורה מזעזעת נידינו אותם, ואסרנו עליהם להצטרף למחאה. אין מקום לשיח הזה".

וקנין אומר: "קריאות גזעניות, הסתה זה בחוץ מבחינתו. אבל זו מחאה עממית, אני לא יכול לשלוט עליה".

סויסה אומר כי האמירות הקשות הן בדרך כלל תוצאה של פרובוקציה, "דוחקים את הפעילים אל הקצה. פעילים שסימנו כבעייתיים, אחד מהם קרוב משפחה שלי, אסרנו עליו להגיע למחאה. יש הרבה אמוציות. אנשים מגיעים, חווים הדרה וגזענות ומתפרצים".

לגבי האפשרות להשגת פשרה, מציינים הפעילים כי עמדתו של ח"כ ארבל, שמקובלת עליהם, היא ש"על זכויות היסוד לא נוותר. יש הרבה שאפשר לוותר עליו, אבל לא על הזכות של כל אחד לשחות בנחל לכל אורכו. זה משהו שניר דוד לא מוכנים לקבל", אומר סויסה.

לגבי הפשרה של פתיחת מתחם אחד בהרשמה מראש, הוא אומר: "הם יקבעו כמה ייכנסו, באיזה שעות, בשבת כן או לא, אם יהיו מנגל ומוזיקה? אני באופן עקרוני נגד מוזיקה בחופים, אבל לא יכולה להיות אפליה – שבצד אחד של הנחל החבר'ה מהצימרים שמים פול ווליום, ובצד השני אסור. למה? כי זה החבר'ה מבית שאן או הציבור הרחב. מצד אחד יש ועד עובדים (באירוע פרטי; א"ז) ועושים להם על האש על הנחל, ראיתי את זה כמה פעמים. להם מותר על הנחל ממש ולי הם יגידו לא? או שיש כלל גורף, או שלא".

סויסה מציע גם גישה פרקטית שעונה על החשש שהביעו בקיבוץ לא פעם מרעש, לכלוך ועשן מנגלים אם תתאפשר כניסה חופשית לשטח הנחל: "מעבר לעמדה שאסור לחסום גישה, הכניסה הראשית לא עוברת דרך בתי הקיבוץ. רוב האנשים נכנסים למקום ונשארים ליד הכניסה, זה הליכה של כמה מאות מטרים, והם יכולים לשבת שם. יש ציליה, מקום נחמד. הם לא יתפזרו בקיבוץ לעשות דווקא, אלא יישבו במקום הכי קרוב ליד האוטו״.

במכתב פומבי שפרסמו חברי התנועה במאי, הם ציינו כי הם מבינים את תחושותיהם של תושבי הקיבוץ. "אנחנו מכירים בכוחו של הרגל, תפיסות רגשיות ונרטיבים היסטוריים, שגם אם יש ויכוח עליהם, הם רכיב מרכזי בחייהם של חברי הקיבוץ. אנחנו שומעים ומבינים לליבם של תושבי ניר דוד והקושי שלהם אל מול הדרישה של המחאה, ואפילו מבינים את חוסר הנעימות הנגרמת מפעולות המחאה השונות הנמשכות חודשים ארוכים".

עוד נכתב כי "מאות ילדים גדלו עם נחל פרטי בחצר האחורית של ביתם, מאות חתונות, בר מצוות וימי הולדת נערכו על גדותיו. רבים מתושבי ניר דוד עובדים בחברות התיירות הרבות, מתפרנסים ממי הנחל ומגדותיו, עובדים ומנהלים את הגן הלאומי הסחנה, ומרגישים שהמרחב הציבורי, השייך לציבור, הוא ביתם הפרטי". עם זאת, נכתב: "במאזן הגדול של הדברים, אין פה סימטריה או שני ערכים שמשקלם זהה – אלא עוול ארוך שנים, שהטענות לשימורו הן כעין וכאפס לעומת ההכרח לתיקונו".

"זה מכעיס אותי, ומהבטן שלי אני רוצה לשנות את המצב שהבנות שלי יקבלו פחות מילד שגר 5 ק"מ מכאן. אם זה אומר שצריך להילחם על הקרקעות, נילחם על זה וננסה להוביל כאן שינוי. האסי הוא צעד קטן לכיוון של צדק חלוקתי. אני מקווה להיות חלק מצעד קטן שיעשה שינוי".

הפעילים מקווים שהחלטת בית המשפט תהיה לשביעות רצונם, אך אינם מתכננים להפסיק. "האסי זה סימפטום למחלה גדולה במדינה", אומרת דרעי. "מבחינתנו זה רק המקרה שאתו נוכל ללכת למקומות נוספים. אין דבר כזה, שיש קיבוץ עם משאב טבע ששייך רק לו. אני מקווה שנוכל לפתוח עוד מקומות שסגורים לציבור.

"שואלים אותנו, למה דווקא האסי? תטפחו לכם את נחל חרוד. התשובה שלנו היא שזה לא או-או, זה גם וגם. נחל חרוד הוא לא פתרון לאסי. כל המקומות צריכים להיות נגישים לכולם. אחרי, נמשיך הלאה".

בן חמו מוסיף: "אין לנו לאן לברוח. הפכנו להיות עמותה עם משמעות אדירה בכל הארץ. יש לכל אחד נקודת שבירה, שהוא יוצא מהקבוצה, ואז לנתי יש את הדרכים שלו להחזיר אותנו".

גם חדד מעידה על השינוי שעברה: "ברגע שהתוודעתי למאבק על האסי, ולזה שהאסי הוא רק סימפטום, הבנתי איפה חייתי כל הזמן ומה נחסך ממני בגלל העיוות בחלוקת המשאבים בין המועצות האזוריות בעמק. היתה חלוקה היסטורית לא הוגנת של המשאב הכי חשוב שלנו – הקרקע, כשהקרקע היא בעצם הכל.

"כשאני רואה שבבית שאן יש 7,500 דונם עם 19 אלף תושבים ולמועצה יש 250 אלף דונם על כ-13 אלף תושבים, אני מסתכלת היום על הדברים בפריזמה רחבה, מעבר למשאבי טבע, בשביל להיכנס למנגנון ולשנות דברים מבפנים. זה מכעיס אותי, ומהבטן שלי אני רוצה לשנות את המצב שהבנות שלי יקבלו פחות מילד שגר 5 ק"מ מכאן. אם זה אומר שצריך להילחם על הקרקעות, נילחם על זה וננסה להוביל כאן שינוי. האסי הוא צעד קטן לכיוון של צדק חלוקתי. אני מקווה להיות חלק מצעד קטן שיעשה שינוי".

"רק הבוקר קיבלתי טלפון מחדרה, שמתחילים מחאה מול מעגן מיכאל שסוגרים את השערים שלהם בניגוד לחוק", מספר עו"ד סויסה. "אני לא חושב שהמאבק הוא נקודתי לאסי. זו תופעה רחבה בכל הארץ. אני חושב שהחבר'ה האלה פועלים לא רק בגזרה המקומית ונוחלים הצלחות, אלא משפיעים על כל המרחב הציבורי בישראל. הכוונה היא שנחל האסי יהיה תקדים חיובי, שיאפשר גישה של אזרחים אל משאבי הטבע במדינת ישראל".

בקיבוץ ניר דוד סירבו להגיב לכתבה.

עדי סגל סייעה בהכנת הכתבה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קורבן נוסף של יום הדמים בגדה (צילום מסך מתוך סרטון בצלם, המתעד את הירי במאלכ חמדאן מכפר סאלם)

קורבן נוסף של יום הדמים בגדה (צילום מסך מתוך סרטון בצלם, המתעד את הירי במאלכ חמדאן מכפר סאלם)

תיעוד: חיילים ירו למוות בצעיר פלסטיני מבלי שהיווה סכנה

על פי התיעוד, מאלכ חמדאן נורה למוות על ידי חיילים שירו לעבר פלסטינים בתגובה ליידוי אבנים. זאת למרות המרחק הרב ביניהם ובזמן שאלה ניסו להימלט מהמקום. באותו היום נורו למוות עוד 10 איש בגדה, חלקם בידי מיליציות משותפות של חיילים ומתנחלים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf