עשור לגדר, פרק 4: הכפרים ממערב לגדר
בדיוק מזה ניסתה מערכת הביטחון להמנע: מצב בו פלסטינים שכניסתם לישראל אסורה נלכדים בצד ה"ישראלי" של הגדר. אף על פי כן, במסלולה המתפתל בולעת הגדר גם כמה עשרות אלפי פלסטינים, שמתארים את חייהם החדשים כמציאות יום-יומית של בית סוהר וניסיונות טרנספר
ציום פרויקט: אורן זיו / אקטיבסטילס
מרץ 2009. תושבי הכפר הקטן ואדי א-רשא שבאזור קלקיליה חווים רגשות מעורבים. מצד אחד, ניצחונם בבג"ץ מוביל לתקדים בהיסטוריה של הגדר, כשלראשונה מגיעים צוותי עבודה להקים גדר בתוואי חדש ולהרוס את הגדר הישנה. התוואי החדש משחרר אותם ממה שהגדירו כבית כלא, חיים במובלעת אלפי מנשה וניתוק מרוב הגדה המערבית. מצד שני, התוואי החדש מוביל לעקירה נוספת של עצי זית, ובעיקר מותיר כ-500 דונם מאדמתם בצד הישראלי של הגדר.
התושבים מכריזים על סדרה של הפגנות נגד התוואי החדש, ודורשים שהגדר תזוז עד הקו הירוק. ההפגנות קטנות ולא אלימות, פעילים ישראלים וזרים עוצרים את הבולדוזרים, מוכים ונעצרים, מורחקים מהאזור לשבועיים (הח"מ אחד מהם), והעבודות נמשכות. לימים הגדר תושלם, וכמו ברוב המקומות לאורכה גם כאן הכפריים יאלצו להתחיל במאבק משפטי חדש על הזכות לעבור בשערים החקלאיים ולעבד את אדמתם, כפי שתואר בפרק השלישי בסדרה. מציאות של שחיקה בזכויות וניתוק הדרגתי מהאדמה.
מרץ 2012. באחד הסיורים במסגרת הכנת הסדרה הזו אני חוזר לוואדי א-רשא. עכשיו לא ניתן עוד להגיע לכפר בקלות ובמהירות כמו פעם, והדרך מצריכה מעבר במחסומים ועיקוף ארוך. לעומת זאת, אני שם לב שכפר פלסטיני אחר נשאר עדיין בצד המערבי של הגדר גם בתוואי החדש. מתברר שבעתירה המשותפת לבג"ץ של ואדי א-רשא, ראס עטיה, חבלה, ערב א-רמאדין וערב א-פרדה – הוחלט שהשלושה הראשונים "יוחזרו" לגדה, בעוד שהשניים האחרונים יישארו בצד ה"ישראלי" של הגדר ברצועת מחייה צרה ברוחב שלושה ק"מ. יחד חיים בהם כאלף איש, שנגזר עליהם ניתוק קיצוני מקהילתם, ניתוק שלא צפוי להגמר בעתיד הנראה לעין.
מקסימום שני קילו עגבניות
"אנחנו חיים במשהו שהוא בין בית סוהר לגיהינום", אומר בחדות קסאב שעור, תושב ערב א-רמדין. "בכפר עצמו אין לנו בית חולים, בית ספר, חנויות גדולות או מקומות עבודה, ובשביל כל דבר צריך לעבור במחסום, כך שעוברים לפחות פעם-פעמיים ביום. אבל מעבר במחסום יכול לקחת גם למעלה משעה. מי שמגיע עם רכב צריך להוציא את כל התכולה שלו, ולהעביר את זה במכונת שיקוף, כולל בקבוק מים שקוף. אז בודקים לך כל דבר באוטו ידנית, אז עם כלב שעושה סיבוב בתוך המכונית, ואז כל נוזל שיש לך נלקח לבדיקת מעבדה שיש להם במקום, ולא משנה אם זה מים, שמן זית או סולר. ככה נראית הכניסה לבית שלי כל יום".
עד כמה שזה נשמע מוזר, התרחיש המתואר כאן הוא התרחיש האופטימי, שבו כל מה שנמצא באוטו מאושר, ותושב הכפר מצליח לעבור. במקרים רבים אחרים, לעומת זאת, מוטלות מגבלות שונות ומשונות על הדברים שניתן לכפריים לקחת עמם. לדוגמא: מי שחוזר מקניות בקלקיליה עם מעל שני קילו עגבניות מתחיל לעבור חקירה נפרדת על הכמות ה"חריגה", ונדרש להוציא אישור מיוחד מהמת"ק יום מראש. מוצרים מן החי ניתן להעביר רק בהיתר מיוחד של משרד החקלאות. במחסום יכולים לעבור רק נהגים שנוסעים ברכב שבבעלותם, דבר שמקשה עד מאוד על הקהילה הענייה שנהגה להתבסס על מספר רכבים משותפים לכל הכפר. חברים, רופאים ואמבולנסים, אנשי מקצוע וקרובי משפחה לא יכולים כלל להגיע לביקור. חולים נאלצים לנסוע כחצי שעה ברכב כדי להגיע למרפאה בקלקליה, בעוד שבעבר המרחק היה כארבע דקות.
"היות והמחסום, מעבר אייל כפי שהוא נקרא, הוא החיץ האחרון לפני ישראל, הרשויות מתייחסות אליו כאל מעבר גבול לכל דבר ועניין, למרות שהוא לא נמצא על הקו הירוק ולמרות שיש עוד תושבים פלסטינים ומתנחלים מצידו השני", מסביר עו"ד מיכאל ספרד, שייצג את חמשת הכפרים בעתירה העקרונית לבג"ץ וממשיך לסייע לשני הכפרים במובלעת אלפי מנשה. "עכשיו הגענו לסטטוס קוו שמאפשר לאנשים להעביר מוצרים לצריכה אישית, אבל ההגדרה של צריכה אישית נמצאת במאבק לגבי כל מוצר ומוצר. קשה בכלל להסביר את ההשלכות של זה, כי זה פירוק לגורמים של כל מרכיב ומרכיב בחייו של אדם".
כאמור, ערב א-רמאדין לכודה באותה מובלעת עם אלפי מנשה, אבל תיחום הגדר הוא הדבר היחיד המשותף לשני היישובים. בכפר, שהוקם בסוף שנות החמישים על ידי בדואים שגורשו מהנגב בסוף שנות הארבעים, אין כבישים, מים זורמים או תשתית חשמל ("למרות שמעל הראש שלהם עובר קו מתח גבוה ומתחת לרגליים שלהם צנרת מים, שמתחברים לאלפי מנשה הסמוכה", מדגיש ספרד), וצווי הריסה תקפים תלויים ועומדים נגד כל הבתים. תושבי הכפר יכולים, פיזית, לצעוד או לנסוע לתוך ישראל גופא ללא הפרעה, אך בניגוד למתנחלים אם ייתפסו בה הם צפויים למאסר. גם במחסום הם מופרדים לשני מסלולים שונים, כשהמתנחלים (כמו כל ישראלי) עוברים מבלי להיבדק, והפלסטינים צריכים לעבור את התהליך הארוך שתואר לעיל. "אני מנסה להגיד לצבא שהמעמד של כל תושבי המובלעת צריך להיות לפחות שווה, ושלפחות יחלקו אותו תור במחסום, אבל כמובן שזה חלומות באספמיה לחשוב שאפשר לשכנע את הצבא שישראלים ופלסטינים יהיו במסלול אחד", אומר ספרד.
עתיד שחור
ערב א-רמאדין וערב א-פרדה לא לבד. צפונית להם, ברטעה א-שרקייה גם היא נמצאת במצב דומה, לכודה מערבית לגדר. מובלעת גוש עציון הענקית בולעת לתוכה את הכפרים חוסאן, ואדי פוכין, נחאלין, בתיר ואל-ג'בעה, שגם אמורים לזכות בגדר נוספת מצד מערב, והכפר הבדואי הזעיר א-סיפר לכוד לבדו מחוץ לגדר בדרום הר חברון. על פי נתוני בצלם, כ-35 אלף פלסטינים סה"כ נלכדים בצד ה"ישראלי" של הגדר, לא כולל תושבי מזרח ירושלים. כפר אחד, וואלג'ה שבדרום-מערב ירושלים, נלכד כשהוא מוקף חומה מ-360 מעלות, ובו נעסוק בפרק השביעי. "מבחינת ההנהגה הפלסטינית לא יספחו שום כפר לישראל, וזה דבר שייהרג ובל יעבור", אומר אל"מ במיל' שאול אריאלי, מהמועצה לשלום וביטחון. "לא ברור למה לבנות את הגדר בצורה כזו שברור שיהיה צריך להזיז אותה, ולו בגלל הכפרים האלה".
בינתיים, התושבים בערב א-רמאדין מסתכלים קדימה ורואים בעיקר עתיד שחור. "הרבה מאוד אנשים נאלצו לשנות את צורת הפרנסה שלהם", מספר שעור. "פעם רבים היו מתקיימים מכבשים, אבל עכשיו נשארו לנו רק עשרה אחוז משטחי המרעה שלנו, כשהשאר בצד השני של הגדר, ואי אפשר להעביר לשם את הכבשים. אז רוב הכבשים נמכרו, ואנחנו נוסעים לעבודה ברשות או כפועלים, כל יום דרך אותו המחסום. אלה חיים לא קלים.
"לפני שלוש שנים הגיעו אלינו מהמנהל האזרחי, והציעו לנו לעבור לתוך הגדה. האדמה שלנו היא בבעולתנו, בטאבו, והם הציעו לתת אדמה חלופית מעבר לגדר. אבל בגדה יש כיבוש, ואני לא איזה מתנחל שאקח אדמה של מישהו אחר ואלך להתיישב שם בחסות המנהל האזרחי. פלסטיני לא יכול לעשות דבר כזה, מה גם שאין סיבה שנזוז מהאדמה שלנו. מי שצריך לזוז זו הגדר".
————-
הפרקים הקודמים בסדרת "עשור לגדר":
2) חומה ושלום
הפרק הבא: דרך חדשה להתנגדות
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן