newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עשור לגדר, פרק 5: דרך חדשה להתנגדות

סיפורה של הגדר כרוך ללא הפרד בסיפור המאבק העממי, הבלתי מזוין והמשותף לפלסטינים וישראלים שצמח סביבה. מה שהתחיל בספטמבר 2002 מכמה חקלאים שרצו להגן על עציהם מפני הדחפורים הפך ללב המאבק הפלסטיני בכיבוש

מאת:

צילום פרויקט: אורן זיו / אקטיבסטילס

אולי זה לא מקרה שכשאני חושב על ראשית המאבק העממי בגדר אני חושב על גיל נעמתי. הסיפור של נעמתי, חייל קרבי משוחרר, שבדצמבר 2003 נורה בברכו מאש חיה על ידי חיילים בזמן שהשתתף בפעולה ישירה של פתיחת שער בגדר בכפר מסחה (ראו סרטון להלן), היה מה שמשך את תשומת לבי למאבק בגדר. באותם ימים התחלתי את שנתי השנייה במעצר בשל סירובי להתגייס ולמעשה פספסתי את ראשיתו של המאבק הזה, ועתיד הייתי לפספס עוד לא מעט ממנו, אבל הסיפור של נעמתי הוביל אותי להתחיל לקרוא ולדבר עליו עם חברים עוד בכלא.

אולי זה לא מקרה, כי גם אחרי מספר שנים של שותפות בהפגנות לפני שהלכתי לכלא משהו מהגזענות של השיח הפוליטי בישראל נשאר טמון גם אצלי. כמו המפגינים בסרטון שצועקים לחיילים "אל תירו – אנחנו ישראלים", כמו החיילים עצמם שלרוב נוהגים באלימות פחותה כלפי ישראלים ופעילי סולידריות בהירי עור, כמו התקשורת שמזדעזעת יותר בקלות כשיהודי נפגע בהפגנות (בעיקר אם הוא יוצא צבא שאביו הוא ראש מועצה אזורית כמו נעמתי) – כך גם תשומת לבי נמשכה אז לסיפור של בן עמי שנורה על ידי בני גילי, יותר משהיא נמשכה לכל סיפור וסיפור של פלסטיני שנהרג בזמן שהשתתף בהפגנה לא אלימה. אבל המאבק העממי נגד הגדר, למעשה, התחיל הרבה לפני כן.

"לא הייתה תוכנית – אנשים פשוט יצאו להגן על העצים"

למעשה, המאבק התחיל בספונטניות. שנת 2002 הייתה שנת הלחימה הקשה ביותר של האינתיפאדה השנייה, עם 47 פיגועי התאבדות ו-225 הרוגים ישראלים, ועם 989 הרוגים פלסטינים (על פי "בצלם" – לפחות מהם 421 שלא השתתפו בלחימה). בחודש ספטמבר לבדו נהרגו שמונה ישראלים בפיגועים (אחד מהם במרכז תל אביב), ו-51 פלסטינים נהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראלים, מהם 19 שלא השתתפו בלחימה. כפי שצוין בפרק הראשון בסדרה, היו אלה הפיגועים שהובילו לתחילת הקמת הגדר באפריל 2002, והיו אלה לחצים פוליטיים ושאיפות התרחבות ישראלית ששרטטו את תוואי הגדר כך שיעבור בלב הגדה המערבית ויספח בפועל שטחים נחרבים.

היה זה באותו ספטמבר קטלני שהדחפורים הגיעו לג'יוס. התוואי המקורי עתיד היה לגזול את רוב השטחים החקלאיים של הכפר ולהשאיר בית אחד של תושבים בצד הלא נכון של הגדר. תושבי הכפר, שעיקר פרנסתם מחקלאות, ראו את הדחפורים מתקרבים ופשוט יצאו למטעי הזיתים כדי להגן עליהם. הם חסמו את הדחפורים, נצמדו לעצים, פוזרו בכוח, חלקם נעצרו, ובכל זאת כולם חזרו שוב למחרת. כמעט שנתיים אחרי שישראל מחצה את ההפגנות העממיות של תחילת האינתיפאדה, ואחרי שהמאבק הפלסטיני פנה לדרך הפיגועים, הפעילות העממית הבלתי מזוינת עשתה קמבק ראשוני.

"לא הייתה לנו שום תוכנית – אנשים פשוט ראו איך מגלחים את העצים ורצו להגן עליהם", מספר שריף חאלד, חקלאי וממובילי פעילות המחאה בג'יוס. "היינו גברים ונשים, מכל המשפחות ומכל המפלגות, ויצאנו יחד כדי להגן על האדמה. אחרי כמה שבועות של פעולות התחלנו לקבל תמיכה מה-ISM (תנועת הסולידריות הבינלאומית, ח"מ) ומהישראלים, והתחלנו לעשות פגישות לפני כל הפגנה כדי לתכנן יותר טוב, והצטרפו אלינו גם מכפרים שכנים, וככה הרעיון התחיל להתפשט".

והרעיון אכן התפשט. הפגנות דומות התחילו להופיע במספר אתרים שונים שבהם הוקמה הגדר, ובראשית 2003 הוקם בכפר מסחה מאהל על האדמות שבהן עתידה הייתה לעבור הגדר. ראעד עמר היה בן 23 באותם ימים והיה ממקימי המאהל, שבו פעילים שהו דרך קבע, הציגו מידע על הגדר לכל המעוניין, קיימו סדנאות רב לשוניות על אי-אלימות וארגנו הפגנות בקרבת ההתנחלות אלקנה (התנחלות שהוקמה בין היתר על ידי הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש "קדימה" לימים שאול מופז, ושהגדר עתידה הייתה לספח בפועל לישראל). המאהל עמד במקומו ארבעה חודשים עד שפורק על ידי הצבא וההפגנות במקום נמשכו עוד זמן מה לאחר מכן.

הפגנת נשים בנעלין (אקטיבסטילס)

הפגנת נשים בנעלין (אקטיבסטילס)

"הכלי המרכזי של המאבק היה ונותר אי-אלימות", אומר עמר, שכיום חי עם אשתו בארה"ב. "אי-אלימות זה השהייה על הקרקע 24 שעות ביממה, וזה צעדות בתוך הכפר ולעבר האדמות. אי-אלימות זה גם לנסות לפרק חלקים של הגדר, כמו מה שקרה בדצמבר 2003 כשירו בגיל נעמתי. המסר הוא נגד החומה בתוואי הזה שלה, שגונב אדמות, אבל באופן אישי אני חושב שיש פה גם מסר עמוק יותר נגד חומות בכלל, שלא יכולות להיות פתרון אמיתי לבעיות. אדם חולה יכול לקחת כדורים נגד כאבים, ולתת לבעיות שלו לגדול עד שיצטרך ניתוח, או שהוא יכול לקחת מראש את התרופה הנכונה. הבעיה היא שכולנו יודעים מה הפתרון לבעיה, אבל במקום להגיע אליו אנחנו בונים חומות, שרק מרחיקות זה מזה את האנשים שמאמינים בבניית קשרים ובשותפות. הגיע הזמן לנסות פתרונות אחרים".

המאבק מתפשט

בחלוף השנים המאבק העממי התרחב עוד יותר, ועם דעיכת והיעלמות הפיגועים הפך לכלי המרכזי והמוביל במאבק הפלסטיני לעצמאות. הפגנות נגד הגדר התחילו בבידו, בית ליקיא, קפין, עזון, דיר בלוט, נעלין, בית סירא, וולג'ה, בית ג'אלה, ארטאס, מעסרה, ואדי רחל, בית אומר ועוד ועוד. במיוחד התפרסמו הכפרים בודרוס ובלעין, שסרטים אודותיהם זכו לתפוצה עולמית ולפרסים רבים. עם השנים גם כפרים שאינם מושפעים ישירות מהגדר אימצו את המאבק העממי, הבלתי מזוין והמשותף ככלי למאבק בהתנחלויות ובתפיסת אדמות ומעיינות, וכיום ניתן למנות בין אלה שעדיין מפגינים את נבי סאלח ואת קדום.

לאט-לאט התמסד המאבק במסגרת ועדות עממיות משותפות לכל המפלגות בכל כפר מתקומם, ובכל מקום ומקום הוחלט על מתכונת פעילות ועל מסרים משותפים. ברובם המכריע של הכפרים (אם לא בכולם) התקבעה הדרישה העיקרית שישראל תסיג את הגדר כך שתוקם על הקו הירוק, כשלצידה נשמעו דרישות נוספות לפירוק ההתנחלויות והמחסומים בתוך הגדה, ובאופן כללי לסיום הכיבוש.

מפגינים בורחים מגז בבלעין, 2005 (אקטיבסטילס)

מפגינים בורחים מגז בבלעין, 2005 (אקטיבסטילס)

דפוס ההפגנות השתנה ממקום למקום. היו ונשארו כפרים שבהם הדגש בהפגנה הוא על הפעילות הישירה – על עצירת בולדוזרים, היקשרות לעצים, פירוק חלקים של הגדר שכבר הוקמו. במקומות אחרים הדגש הושם על סיסמאות, שירים ודיאלוג עם החיילים. במקומות אחרים – פעילות יצירתית, הצגות ומיצגים, תחפושות, עפיפונים, כדורגל, משחקי מחשב, מוזיקה ותיאטרון. כמעט כולם הזמינו ישראלים ובינלאומיים להצטרף, בין אם מתוך אינטרס (הפחתת רמת אלימות החיילים) בין אם מתוך עקרון פוליטי של שותפות במאבק למען סיום הכיבוש ולמען שלום ושוויון, וכנראה שבעיקר מתוך שילוב בין השניים. רוב הישראלים שמגיעים באופן קבוע פעילים (כמוני) ב"אנרכיסטים נגד הגדר", ואחרים מגיעים מקבוצות אחרות, או עצמאים לגמרי. בחלק מהכפרים ובחלק מההפגנות אחרי השלב הלא אלים לחלוטין הראשוני, שבו היו שותפים כולם, בא שלב שני שבו צעירי הכפר מיידים אבנים על החיילים, לרוב אחרי שהחיילים מתקיפים את ההפגנה בעצמם. במקומות אחרים נמשכה הפעילות הלא-אלימה לגמרי עד הסוף.

בכל המקרים הצבא הגיב ומגיב ברמות משתנות של אלימות, שהובילו להריגתם של 21 מפגינים בהפגנות נגד הגדר, מהם 10 קטינים, ולהריגתם של 275 בהפגנות העממיות בכלל (הנתונים מיונתן פולק, דובר ועדת התיאום של המאבק העממי. בנוסף נגרמו פציעות קשות למאות (לרבות מספר פעילים ישראלים וזרים), מאות נעצרו בהפגנות ובפשיטות ליליות על הכפרים, עצים נשרפו, חיות נחנקו למוות מגז מדמיע, ועוד. לפי דיווחי הצבא, הנזק החמור ביותר שנגרם לחיילים מההפגנות הוא מקרה אחד שבו חייל איבד את עינו מפגיעת אבן בכפר בלעין, לצד פציעות שטחיות יותר במקרים אחרים.

מטח רימוני גז ממלא את שמי בלעין (אקטיבסטילס)

מטח רימוני גז ממלא את שמי בלעין (אקטיבסטילס)

נזק נוסף שנגרם לצבא, מעבר לשחיקה ולצורך לשלוח חיילים לדכא את ההפגנות ולהמשיך ולגייס את מערך המשפט הצבאית נגדן, הוא הנזק הכלכלי. בעדות שמסר קצין בבית המשפט הצבאי בעופר במהלך משפט של פעילים מהכפר בלעין נחשפה דוגמא קטנה של העלויות האלה, כשהתברר שבין אוגוסט 2008 לדצמבר 2009 הוציא הצבא 6.5 מיליון שקל על נשקים נגד הפגנות בבלעין ונעלין לבדם, עוד 423 אלף שקל על תיקון נזקים שנגרמו לגדר, ועוד 8.5 מיליון שקל על בניית חומה נוספת בנעלין שתגן על הגדר מפני המפגינים. אם נכפיל את המספרים האלה בכמעט עשור של הפגנות שהתקיימו לסירוגין בעשרות כפרים – נגיע למספרים מהממים.

ובכל זאת – אחרי כמעט עשור של הפגנות, של מאבק, של הרוגים ופצועים ועצורים, של כאב ושמחה וגדר אחת גדולה שעדיין עומדת – מה הצליח המאבק העממי שהוצת על ידי כמה איכרים שרצו לעמוד בין עציהם לבין הדחפורים בג'יוס להשיג? על זאת – בפרק הבא בסדרה.

פעולה ישירה לפירוק הגדר, 2009 (אקטיבסטילס)

פעולה ישירה לפירוק הגדר, 2009 (אקטיבסטילס)

————-

הפרקים הקודמים בסדרת "עשור לגדר":

1) הפרויקט הישראלי הגדול

2) חומה ושלום

3) דונם פה ודונם שם

4) לא פה ולא שם – הכפרים ממערב לגדר

 

הפרק הבא: הגדר עוד עומדת – מה השיג המאבק העממי?

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf