עליונות מאחדת: העבר וההווה של יחסי הודו וישראל

ב-2018 נסע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להודו, לביקור דיפלומטי שהוגדר היסטורי. קבלת הפנים החמה שלה זכו נציגי ישראל מראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, היתה עליית שלב בברית המתהדקת בין ממשלות הימין הקיצוני בשתי המדינות. אך זוהי ברית עקובה מדם, המבוססת יותר מכל על סחר בנשק: בין 2015 ל-2019, למשל, היקף מכירות הנשק מישראל להודו עלה ב-175%.

לפני כמה חודשים ראה אור בהוצאת פלוטו הספר "מולדות עוינות: הברית החדשה בין הודו לישראל" מאת אזאד אסה (Azad Essa), כתב בכיר ב-Middle East Eye. לפי אזאד, הסיבות להתקרבות בין הודו לישראל עמוקות בהרבה מהצרכים הצבאיים המיידיים של שתי המדינות האלימות. השימוש האינסטרומנטלי בדת – פה ביהדות ושם בהינדואיזם – כדרך להצדיק שנאת מוסלמים; הטיהור האתני שעליו קמו; מצג השווא של מדינה שוחרת שלום: אלו רק חלק מקווי הדמיון ההיסטוריים, הפוליטיים והאידיאולוגיים שמחברים בין הציונות ללאומנות ההודית.

לכבוד הספר החדש, ועל רקע המהומות האתניות האלימות שמתרחשות בהודו ממש בימים אלו, שוחחתי עם אזאד על הקשרים בין הודו לישראל, על הִינדוּטְבָה – אידיאולוגיית הימין ההודי, ועל הכיבוש ההודי בקשמיר.

הספר שלך מתחקה אחרי הסיבות לשיתוף הפעולה הצבאי הקרוב בין ממשלות הימין הקיצוני בישראל ובהודו. אבל לפני שנדבר עליהן, אולי תוכל לתאר לנו איך נראים היחסים בין שתי המדינות כיום?

"הודו רוכשת כיום קרוב ל-50% מכלל ה'יצוא הביטחוני' הישראלי. היקף הסחר בנשק בין המדינות הוא פשוט עצום. לאחרונה הודו גם התחילה לייצר כלי נשק ישראליים, מה שמהווה את השלב החדש בברית הזו, שבו הודו גם עוזרת להגדיל את מכירות הנשק הישראלי ברחבי העולם. מכיוון שהודו מתכוונת לייצא את כלי הנשק ואת השיטות של ישראל לחלקים אחרים בגלובוס, הברית הזו מסוכנת באופן מיוחד. זו המציאות – והספר שלי מבקש להתבונן על האופן שבו היא התהוותה".

זה מסביר את התמונות המחייכות של מודי ונתניהו – אחד קיבל ערימות של נשק, והשני חבילות של כסף. מתי בעצם התחילה מערכת היחסים הזו?

"הפעם הראשונה שבה ישראל שלחה נשק להודו היתה כבר ב-1962, כשהודו היתה במלחמה עם סין. לא היו אז קשרים דיפלומטיים בין המדינות, אבל ישראל מעולם לא היססה להשתמש בסחר בנשק כדרך לקדם דיפלומטיה מתחת לשולחן.

"מאז ועד היום הודו רוכשת כלי נשק מישראל באופן קבוע. מסוף שנות ה-60, שירותי הביון ההודיים גם משתפים את המוסד בחומרי מודיעין. אבל רק עם הנורמליזציה של היחסים בין הודו לישראל ב-1992, וכינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות, הקשר התחיל להתהדק באמת.

"השלב הבא בסיפור התחיל אחרי הפיגוע במגדלי התאומים. גם ישראל וגם הודו ניצלו את 'המלחמה העולמית בטרור' כביכול, ואת הפאניקה מדמות הבלהות של 'הטרוריסט המוסלמי', כדי להעמיק את הקשרים ביניהן וכדי למלא ולגדוש מצבורי נשק. ואחרי שמודי הפך לראש ממשלת הודו ב-2014, מערכת היחסים הזו הפכה לשותפות אסטרטגית של ממש".

לפי הספר שלך, לא מדובר בסתם ברית פרגמטית. אתה מצביע על קווי דמיון היסטוריים עמוקים בין ישראל להודו, ואומר שהפוליטיקה העולמית כיום נשענת עליהם.

"בדיוק. למעשה, כדי להבין את היחסים בין הודו לישראל היום צריך לחזור עד לעליית הציונות וההִינְדוּטְבָה (Hindutva) בראשית המאה העשרים.

"משמעות המילה הינדוטבה היא משהו כמו 'הינדוּיאות' או 'דרכים להיות הינדו'. הכוונה היא כמובן להינדואיזם, הדת הגדולה ביותר היום בהודו. מייסדי הזרם האידיאולוגי הזה, שהיו האגף הימני בתנועת השחרור הלאומי ההודית, האמינו שהודו היתה במקור אומה הינדואית. לפי ההינדוטבה, המוסלמים זיהמו את האומה, אבל הודו תוכל לחזור לתהילת ימי עברה אם תהפוך שוב למדינה הינדואית. אז ברמה הבסיסית ביותר, גם הציונות וגם ההינדוטבה התפתחו כתפיסות פוליטיות מדירות, ששואפות להתפשט ולהתרחב".

ושתיהן גם עשו את זה במסגרת האימפריאליזם הבריטי, ששלט גם בהודו וגם בישראל.

"נכון. אבל חשוב להצביע גם על כמה הבדלים ברורים בין שתי התנועות: בפלסטין היה קל יותר להצביע על הסכנה, כי הציונים הגיעו הישר מאירופה כדי להתחיל בפרויקט הקולוניאליזם ההתיישבותי שלהם. בתת היבשת ההודית, הלאומנים ותומכי העליונות ההינדואית פיתחו חזון חלופי עבור הודו, שהוצע לצד זה של הקונגרס הלאומי ההודי (מפלגת הקונגרס, INC) בראשות מהטמה גנדי, שהיה תנועת השחרור העיקרית באזור.

"תומכי ההינדוטבה הלאומנים רצו להקים מדינה הינדואית, בדיוק כמו שהציונים רצו להקים מדינה יהודית. אבל בניגוד להם, מפלגת הקונגרס של גנדי רצתה להקים מדינה מדירה פחות, כביכול. הזרם הזה, שהוביל את המאבק ההודי לעצמאות, הצליח להציג את עצמו כחילוני, דמוקרטי ואנטי-קולוניאלי – בשונה מההינדוטבה. אך למעשה גם מפלגת הקונגרס נשלטה על ידי הינדואים מהקסטות הגבוהות, שהיו אסלאמופובים והאדירו את העבר המיתי וההינדואי של הודו כחלק מבניין האומה.

"זו הסיבה שהודו, עוד הרבה לפני מודי, התייחסה לדאלית (בני הקסטה הנמוכה ביותר – "האסורים במגע") ולמוסלמים כאזרחים מהסוג הנחות ביותר. אבל כיום, תחת שלטונו של מודי, כשההינדוטבה הפכה לאידיאולוגיה שעומדת ממש בראש המדינה, נעשים בהודו מאמצים רציניים לכונן מדינה הינדואית, בדמות המדינה היהודית.

"במובן הזה, גם ההינדוטבה וגם הציונות נסמכות על מיתולוגיה עתיקה כדי להצדיק מדיניות מדירה ושליטה על אדמה. שתי התנועות עושות דמוניזציה למוסלמים, ומשתמשות בדת באופן אינסטרומנטלי, ככלי שנועד להצדיק את תפיסותיהן".

אבל כל זה נשאר במישור האידיאולוגי. איך קווי הדמיון בין ישראל להודו נראים בשטח?

"זה בדיוק המקום שבו קשמיר ופלסטין נכנסות לדיון שלנו, מכיוון שבמקומות האלה ההשלכות של הציונות וההינדוטבה הן הכי ברורות. הכיבוש ההודי והכיבוש הישראלי כמובן לא זהים, אבל  הם חולקים המון מאפיינים דומים.

"הן הודו והן ישראל נולדו מתוך זוועות הטיהור האתני. בג'אמו, אזור בתוך קשמיר, היסטוריונים מעריכים שבמסגרת החלוקה בין פקיסטן להודו ב-1947 נהרגו כ-200 אלף קשמירים, ועוד כחצי מיליון נעקרו מבתיהם. בפלסטין היתה כמובן הנכבה, שבה 750 אלף פלסטינים גורשו מבתיהם. מאז ועד היום קיימות צורות שונות של כיבוש, התנחלות וקולוניאליזם בשני האזורים.

"גם בהודו וגם בישראל, כלומר גם בעיני הציונות וגם בעיני ההינדוטבה, השליטה בפלסטין ובקשמיר הן ממש שאלות קיומיות. וטקטיקות הכיבוש, כצפוי, דומות מאוד: בשתי המדינות משתיקים עיתונאים, רודפים את החברה האזרחית, תוקפים מפגינים, נוקטים בענישה קולקטיבית, מסרבים להחזיר גופות לוחמים, ומחריבים בתים שלמים של קרובי המשפחה של מי שקשורים להתנגדות. כיום, קשמיר היא האזור עם הנוכחות הצבאית הגבוהה בעולם, ואפשר לראות חיילים ובסיסים, ממש בכל פינה".

לצד הכיבוש הצבאי, אתה כותב גם על הדיפלומטיה הרכה שמצדיקה אותו. במהלך הקריאה, הופתעתי לגלות, למשל, שיום היוגה הבינלאומי הוא צעד אנטי-מוסלמי.

"מאז שמודי עלה לשלטון ב-2014, הוא מנסה להציג את היוגה בתור 'פרקטיקה הודית עתיקה', ובתור 'המתנה של הודו לשלום, בריאות ורווחה עולמיים'. וכחלק מהמאמצים האלה עברה החלטת האו"ם שהגדירה את ה-21 ביוני כיום היוגה הבינלאומי.

>> הודו למדה מישראל לדכא את קשמיר. עכשיו תור ישראל ללמוד ממנה

"בזמן שהוא משווק את עצמו כ'זקן השבט החכם', מודי מקדם עליונות הינדואית, ומבסס תפיסה ימנית-קיצונית שבה מוסלמים ובני-מיעוטים אחרים משמשים שעיר לעזאזל. הם עוברים לינצ'ים פומביים ומסעות איום והפחדה. אז במובן הזה, העניין הוא לא היוגה. העניין הוא להבין שגם היוגה עברה אינסטרומנטליזציה כדי שתוכל לשמש ככלי, בעצם ככלי נשק, שמאפשר ללאומנים ההינדים להסתיר את פרויקט העליונות המסוכן שלהם.

"ישראל עושה דברים דומים כשהיא מציגה את עצמה כתרבות מפותחת, ליברלית ושוחרת שלום שמקדמת זכויות להטב"ק, בזמן שהיא מדכאת וכובשת פלסטיניות ופלסטינים. ישראל עושה דברים דומים גם כשמכונת ההסברה שלה מציגה את ישראל כאומת הייטק שמייצרת פתרונות חדשניים לרווחת העולם – למשל בכל הנוגע לחקלאות או לניהול מים. כך מסתירים במכוון את זה שישראל בעצמה גונבת מים ואדמה. זה לא פלא, אם כך, שהודו וישראל נמצאות כיום בכאלה יחסים טובים".

 גולי דולב-השילוני הוא סטודנט להיסטוריה גלובלית בברלין ופעיל פוליטי