newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עבורנו, יהודי ארה"ב, טראמפ הפך את הפחד מאנטישמיות לממשי

כהונתו של הנשיא היוצא היתה עמוסה ברמיזות לנאמנות כפולה, יחס סלחני לניאו נאצים ותמיכה בתיאוריות קונספירציה עם גוון אנטישמי בולט. בתמיכה הבלתי מסוייגת שלו בטראמפ, נתניהו נתן הכשר מלא לשנאת יהודים בארה"ב והפך את חיינו להרבה פחות בטוחים

מאת:

זה היה בספטמבר 2019. האצבע שלי רעדה כשחגה מעל המקלדת, מתכוננת ללחוץ על כפתור הרכישה של כרטיסי תפילת ראש השנה שלי בבית הכנסת Lab/Shul, משכן התפילה של קהילה יהודית עצמאית בניו-יורק.

תהיתי מה יהיה השילוט בחוץ, והאם עובר אורח יוכל לדעת שבפנים יש התכנסות גדולה של יהודים. תהיתי מה יהיו סידורי הביטחון ואם יש תוכנית פעולה במקרה שיבחינו בחמוש כלשהו נכנס פנימה.

אחרי הכל, לא חלפה אפילו שנה מאז המתקפה האנטישמית הקטלנית ביותר בתולדות ארה"ב: אירוע ירי המוני או פיגוע בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג, בה 11 יהודים נרצחו על ידי תומך של הנשיא דונלד טראמפ, בן 46.

עצרת הימין הקיצוני בשרלוטסוויל, ב-12 באוגוסט 2017 (צילום: Anthony Crider, CC BY 2.0)

עצרת הימין הקיצוני בשרלוטסוויל, ב-12 באוגוסט 2017 (צילום: Anthony Crider, CC BY 2.0)

אני בת לאב שנולד בגטו לודג' אחרי השואה והיגר לקנדה כילד בסירה עם סבי וסבתי דוברי יידיש, כשבכיסם חמישים סנט בלבד. המשמעות של המושג אנטישמיות היתה שונה מאוד עבורם מאשר עבורי.

כמי שגדלה כיהודיה ישראלית-אמריקאית, למילה אנטישמיות היו אצלי שתי קונוטציות. האחת, שריד מהעבר: הסיפורים שסיפרו סבתי וסבי על שרשרת האירועים שהובילו לשואה, שאותה הצליחו בקושי לשרוד. השנייה היא אסטרטגיה מכוונת של אנשי ה"הסברה" לתייג כל ביקורת על ישראל כאנטישמיות, השמצה רעילה ומניפולטיבית.

בחיי המקצועיים הייתי עדה לשימוש בהאשמות אנטישמיות רק כדי לעשות דה-לגיטימציה ללא-לבנים שתמכו בזכויות העם הפלסטיני. הם לא עשו עלי רושם. מדיניות החרם או הבי.די.אס אינן ביסודן מונעות מאנטישמיות. ביקורת על הכיבוש או להזכיר את הנכבה אינם אנטישמיות.

עבורי, אנטישמיות מסוכנת לא היתה קיימת מלבד בפינות האפלות ביותר של המרשתת הניאו-נאצית. הטחת ההאשמות האלה בשחורים ובלא-לבנים אחרים היא מעין פיתיון של שוטים בפוליטיקה האמריקאית, שלא עושה חסד עם ישראל או עם העם היהודי. לא האמנתי שאנטישמיות קיימת במובן של איום על הביטחון שלי באמריקה.

אבא שלי זוכר כיצד הוקנט, נרדף והוכה ברחובות המהגרים בטורונטו. סבא וסבתא שלי זכרו דברים קשים בהרבה מימי הגטו, המחנות והמלחמה. אבל הם הצליחו להתעלות מעל לכל זה. הם הצליחו לפלס את דרכם לפריבילגיות לבנה.

הם עבדו קשה, למדו אנגלית, סיימו אוניברסיטה וכוננו יחסים עם קנדים ואמריקאים מכל המינים והסוגים. כשאני נולדתי, כבר היינו בתוך המסלול אל עבר המעמד הבינוני הלבן הצפון אמריקאי. היהדות שלי היתה מקור של גאווה, מורשת, פרספקטיבה רחבה. היא עיצבה את הערכים הפרוגרסיביים שלי מגיל צעיר. הסכנות הטמונות בה היו אבסטרקטיות מאוד.

אולם הסכנה לא נעדרה לחלוטין; ההיסטוריה המשפחתית שלנו הידהדה תזכורת נצחית: כל זה יכול להילקח מאתנו כהרף עין. שמעתי סיפורים רבים על כמה מעורים היינו בחיי העיר לודג'. איך לא היה הבדל בין החיים הפולניים העירוניים לבין התרבות היהודית באותו הזמן. חשבתי על זה בכל פעם ששמעתי את השליח הלטיני משתמש במילה "שְלֵפּ", או פוליטיקאים נוצרים לבנים משתמשים במילה "חוצפה".

במשפחה שלי, קיומה של מדינת ישראל לא היתה המענה לפחדים האלה. סבי היה לא ציוני. כבונדיסט גלותי האמין כי יהודים יהיו בטוחים יותר ככל שייטמעו בערים וביישובים בהם הם מתגוררים, תוך כינון יחסים מהותיים עם קהילות אחרות. הוא לא חשב שישראל תהפוך את קיומנו לבטוח יותר. כמתבגרת, חשבתי על זה המון, אבל רק במובן התיאורטי.

מהבנה תיאורטית לחרדה אמיתית

המפגש הראשון שלי עם אנטישמיות היה בעקיפין, אנטישמיות כמטאפורה. עבדתי בישראל  בתחום זכויות אדם, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו ומקורביו פתחו במתקפה על ארגוני שמאל ומגיני זכויות האדם.

המתקפה עשתה שימוש בטקטיקות, דימויים ושפה שהיו לקוחים היישר מעולם האנטישמיות האירופית הקלאסית, זו שהשמידה את אבותיי. פניה של נעמי חזן הוצגו עם אף בולט בהגזמה וקרן שצומחת לה ממצחה.

הימין פיתח תיאוריות קונספירציה מפורטות על פילנתרופים פרוגרסיביים כמו ג'ורג' סורוס, שפועלים מאחורי הקלעים ומפעילים את הסוגיה הפלסטינית. הם האשימו את מגיני זכויות האדם ישראלים-יהודים, אנשים כמוני, בלא פחות בבגידה ובהיותם סוכנים כפולים עם נאמנות כפולה.

אלה אותם סממנים קלאסיים של אנטישמיות: דה-הומניזציה ודמוניזציה של יהודים, האשמות בנאמנות כפולה, המוח הכל יכול מאחורי המאבקים של "האחר".

לימין הישראלי היה צורך לשסות את הציבור אלה באלה, להמציא דמון ולהאשים אותו בכל הבעיות. הם החלו לייצר פחד תוך שהם לא בוחלים באמצעים ומשתמשים במוטיבים אנטישמיים קלאסיים.

באותה תקופה זה עורר בי תחושות של אי נוחות בהולה, אבל גם ידעתי שיש עוד דרך ארוכה לפני שישראל באמת תהפוך למקום לא בטוח עבור יהודים, אפילו עבור השמאליים ביותר.

הנכונות האמיתית והמסוכנת יותר של נתניהו להשתמש באנטישמיות הגיעה מאוחר יותר, אחרי ששבתי לחיות בארה"ב. דונלד טראמפ עמד להיבחר כנשיא ולמלא את הבית הלבן ואת תדרי התקשורת בלאומנות לבנה מזוקקת.

אלה אנשים שהאמינו כי אמריקה צריכה להיות נוצרית ולבנה. זה היה הזמן שבו ההבנה שלי את מושג האנטישמיות הפכה מתיאורטית או מטאפורית לתחושת חרדה אמיתית מאוד, שהרגשתי בכל גופי.

הנשיא לשעבר ברק אובמה קיבל את מרבית קולות היהודים האמריקאים הן ב-2008 והן ב-2012. אך כאשר נתניהו הגיע ב-2015 לדבר בפני הקונגרס במטרה למנוע את הסכם הגרעין עם איראן, הוא מיצב את עצמו באופן מודע לא רק כנציגם של אזרחי מדינתו, הישראלים, אלא כדוברה של היהדות העולמית כולה, כולל כאן בארה"ב.

בנימין נתניהו בקונגרס האמריקאי (עמוס בן גרשון / לעמ)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בקונגרס האמריקאי ב-2015 (עמוס בן גרשון / לעמ)

יש בניסיון הזה – יצירת זיקה בין היהודים באשר הם לבין מדינת ישראל – רמז להאשמה האנטישמית של היהודים ב"נאמנות כפולה". זו אותה ההאשמה ממשפט דרייפוס, שלפיה אנחנו היהודים פחות נאמנים למדינות שבהן אנו חיים מהשכנים שלנו, ושהמקום היחיד שאנו יכולים להיות שייכים אליו הוא מדינת היהודים, ולא במדינות שבהן אנחנו אזרחים, שבהן אנו מגדלים את המשפחות שלנו, שלהן אנחנו קוראים בית.

העובדה שנתניהו נקט ברטוריקה הזו הפכה את היהודים בארה"ב להרבה פחות בטוחים.

אני אזרחית ישראלית מלידה. אפשר לומר שבאמת יש לי נאמנות כפולה, בדיוק כפי שיש לי אזרחות כפולה. משולשת, בעצם. אני מוצאת את עצמי נוטה יותר ויותר לעבר האזרחות הקנדית שלי עם כל יום נוסף שבו טראמפ ונתניהו בשלטון.

כשיהודים אמריקאים מסביבי הבינו מה נתניהו עושה, רבים מהם חוו דיסוננס עמוק. מה משמעות הדבר, שפוליטיקאי ממדינה זרה מגיע לקונגרס שלנו כדי לחסום מהלך מדיני שהשיג הנשיא הנבחר שלנו, שעבורו הצבענו ברוב מכריע? באיזו זכות הוא תובע עלינו בעלות ופוגע ישירות בביטחון שלנו במדינה שלנו?

לגיטימציה ללאומנים לבנים

18 חודשים מאוחר יותר, טראמפ נבחר לנשיא ארה"ב ונתניהו ותומכיו מימין לא הפסיקו לחגוג ולצהול.

לא עבר הרבה זמן לפני שטראמפ החל להדהד את מסריו של נתניהו ולחזור על האשמת "הנאמנות הכפולה" כחלק מהאסטרטגיה שלו להפעיל את הלאומנים הלבנים, הבסיס האידיאולוגי שלו.

מהר מאוד זה עבר מאנטישמיות מרומזת (כמו מודעת בחירות שבה הילרי קלינטון נראתה לצד ערימה של שטרות עם מגן דוד) לאנטישמיות גלויה. במסיבת חנוכה בבית הלבן, בפני חדר מלא ביהודים אמריקאים, הוא דיבר על תמיכה "במדינה שלכם", כלומר בישראל. במהלך כהונתו כנשיא הוא חזר על הטענה הזו פעמים רבות בפני קהלים אמריקאים יהודים.

יש כמובן דוגמאות נוספות. כשישה חודשים בלבד אחרי ההשבעה שלו, ישבתי בסלון בבית וצפיתי בסרטון של מצעד ניאו-נאצי בשארלוטסוויל, וירג'יניה. בחורים לבנים מחזיקים בידיהם לפידים תוך שהם צועדים בקמפוס של הקולג' וברחובות העיר וצועקים "יהודים לא יחליפו אותנו!".

בסופו של דבר אדם בשם ג'יימס פילדס ג'וניור הסיט את מכוניתו ישר לתוך קבוצה של מוחים, הרג את הת'ר הייר ופצע 19 אחרים. בבוקר למחרת, הנשיא טראמפ דיבר על "אנשים טובים בשני הצדדים". בעוד אמריקאים כמוני, יהודים ולא יהודים, תפסנו את  בראשינו בתדהמה ובלסתות שמוטות.

אני מקווה שרוב הישראלים מבינים למה זה היה כל כך מבעית עבורנו פה בארה"ב. השימוש במילים "יחליפו אותנו" אינו מטאפורי; זוהי תיאוריית קונספירציה הנפוצה מאוד בקרב לאומנים לבנים, שלפיה היהודים מתכננים באופן מילולי להחליף את "האמריקאים האמיתיים", כלומר את הנוצרים הלבנים, במהגרים ובלא-לבנים. עבורם, אנחנו "האחר" האומניפוטנטי, שמשחר לטרוף משהו מידי אמריקה הנוצרית והלבנה.

באמריקה של טראמפ, היהודים הם הגלובליסטים הרשעים, המוח הנסתר מאחורי תנועות כמו Black Lives Matter. תיאוריות הקונספירציה האנטישמיות מזינות אג'נדה גזענית שלפיה מהגרים שנמלטו ממלחמה, רדיפה או מעוני אינם מסוגלים להתארגן לבד.

כך, לא ייתכן ששחורים שדורשים לשים קץ לאלימות המשטרתית וקוראים לעשות רפורמה במדיניות הכליאה ארגנו את המחאה שלהם בעצמם. זה בטח היהודים.

הבעיה היא שבאמריקה, לנאצים, ללאומנים הלבנים, לצעירים הלבנים המבולבלים, לגזענים, לתומכים של טראמפ אין רק מילים, יש להם גם רובים. כלי נשק סמי-אוטומטיים ניתנים להשגה בקלות רבה.

אנדרטה מאולתרת לזכר קורבנות ההתקפה האנטישמית בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג (צילום: אנדראה הנקס, הבית הלבן)

אנדרטה מאולתרת לזכר קורבנות ההתקפה האנטישמית בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג (צילום: אנדראה הנקס, הבית הלבן)

רוברט באוורס, הרוצח שביצע את הירי הפיגוע בפיטסבורג, ציין בעמודי המדיה החברתית שלו את "תיאוריית ההחלפה" כסיבה שבשמה צריך להרוג יהודים. למעשה, ממש לפני שיצא למסע הרצח שלו, באוורס שיתף תיאוריית קונספירציה חסרת בסיס לחלוטין המאשימה את ג'ורג' סורוס ב"שיירת המהגרים", אותה קונספירציה שקידמו טראמפ ורפובליקנים רבים אחרים.

בעוד אנשים בני כל הדתות מכל המדינה והעולם הגיעו להתאבל ולהביע סולידריות עם היהודים נגד אנשי הלאומנות הלבנה, משטרו של נתניהו בחר לעמוד בצד הלא נכון פעם נוספת: שר החינוך והתפוצות דאז, נפתלי בנט, נחת בפיטסבורג כדי לומר לעולם ש"משדרות בישראל עד לפיטסבורג בפנסילבניה, היד שיורה טילים היא אותה היד שיורה במתפללים. אנחנו נילחם נגד שנאת יהודים ואנטישמיות בכל מקום בו ירימו ראש, ואנחנו ננצח".

טראמפ הודה לבנט על המילים האלה, ונתניהו הודה לטראמפ על שהודה לבנט, וכל ההצגה החולנית הזו התקיימה בפני יהודים אמריקאים שכבר השלימו עם הרעיון שתחושת הביטחון שלנו בתצורה הזו היא לא יותר מאשליה.

האירוע הזה היה הנקודה שבה הפחד הזדחל לתוכי, באופן מוחשי ויומיומי. הוא בעט לי בבטן, כפף לי את הברכיים, עלה לי בגרון, בשרירים, בכל מקום. אני יהודייה ישראלית אמריקאית שמאלית מוצהרת שחיה באמריקה, ואני מרגישה לא בטוחה.

כשנתניהו ושריו מדברים בשם כל הישראלים, ובעזות מצח מרחיבים את היריעה לדבר בשם כל היהודים באשר הם, הם נותנים לגיטימציה ללאומנים לבנים שמשתמשים במוטיבים אנטישמיים, ובכך מעמידים את חיי בסכנה במובן המילולי ביותר.

בשל השאיפה שלהם לבודד את היהודים באמצעות הפניית אצבעות לקהילות אחרות, הם גורים לי להיות לא בטוחה גם בקרב אלה שאמורים ויכולים להיות בני הברית שלי.

כאשר ועידת איפא"ק מקדישה יותר זמן לאיום שמהווה האמפתיה של חברת הקונגרס אילהן עומר למאבק הפלסטיני מאשר למספרם הגדל של הלאומנים הלבנים עם נשק אוטומטי באמריקה, אני פחות בטוחה.

חברת בית הנבחרים אילהן עומאר, נציגת המפלגה הדמוקרטית ממינסוטה (צילום: Gage Skidmore, CC BY-SA 2.0)

חברת בית הנבחרים אילהן עומאר, נציגת המפלגה הדמוקרטית ממינסוטה (צילום: Gage Skidmore, CC BY-SA 2.0)

לפנינו עוד שלושה חודשים של שלטון טראמפ. אפילו אחרי שהסיוט הזה ייגמר, יעבור זמן רב עד שנצליח לתקן את הנזקים שגרם.

אני מזהה שני דברים שחייבים לתקן באופן מיידי: ראשית, עלינו להכיר בעובדה שהזיהוי של כלל היהודים עם מדינת ישראל הוא צורה של אנטישמיות, לא משנה בידי מי הוא נעשה, והוא חייב להיפסק.

יהודי ארה"ב אינם ישראלים, הם אמריקאים. נקודה. חלקם תומכים בישראל, חלקם מתכחשים אותה, חלקם לא מסוגלים להצביע עליה על המפה. כאשר נתניהו מתיימר לייצג אנשים שאין להם כל קשר אליו או למדינה שהוא מייצג וגם לא מעוניינים בקשר כזה, הוא גורם לנו להיות הרבה יותר פגיעים.

אני לא אחת מהאנשים האלה. אני ישראלית, והתנתקות מישראל אינה אפשרית לי – לא מבחינת האזרחות, לא מבחינת הזהות, ולא מבחינת הלב. אבל היומרה של נתניהו לייצג את אחיי ואחיותיי היהודים באמריקה הופכת גם אותי לבטוחה פחות.

הדבר השני שצריך לקרות הוא שמנהיגים ישראלים חדשים יעמדו מעל במות בינלאומיות, ויבהירו שמנהיגי הימין הקיצוני אינם הנציגים הפוליטיים הבלעדיים של העם הישראלי.

לא כל הישראלים מאמינים בעליונות יהודית. לא כל הישראלים תומכים בטראמפ. לא כל הישראלים לבנים. לא כל הישראלים יהודים.

דמיינו שמנהיגים ישראלים – מקהילות שונות, מהשמאל, מקרבי אזרחים פלסטינים – היו נוחתים בפיטסבורג שלובי ידיים באותו היום של נאם בנט ואומרים "מקריית מלאכי לעזה ולירושלים, אלה אותם פוליטיקאים המבקשים להפריד בינינו ולשסות אותנו זה בזה שפוגעים בביטחון שלנו. אלה הגזענות והאלימות המדינתית שפוגעות בביטחון שלנו. אנחנו נילחם באנטישמיות, באיסלאמופוביה, בגזענות נגד שחורים, במיזוגניה ועוד – ואנחנו ננצח!"

החרדה ההולכת וגוברת שלי נובעת בראש ובראשונה מהאפשרות שתומך טראמפ ניאו-נאצי עלול לפרוץ לבית הכנסת שלי באמצע תפילה המונית ולירות לכל עבר, ואני יודעת שמה שיעצור אותה היא ברית איתנה בין הכוחות הפרוגרסיביים.

הקדשתי את הקריירה שלי וחלק ניכר מחיי לתמיכה בקולגות הישראלים שלי הפועלים למען צדק חברתי ושינוי חברתי. הברית הזו חייבת להיות דו-סטרית: היריבים שלנו מבינים את זה היטב.

נתניהו ותומכיו אימצו בחום את טראמפ ואת משנתו, ונתנו בכך הכשר מלא לשנאת יהודים באמריקה. יש לנו את כוח לשנות את שני הנרטיבים האלה, פשוט על ידי כך שננכיח את הזהות שלנו שם בחוץ, כמו שאנחנו.

 לבי לנקינסקי היא סגנית נשיא לפעילות ציבורית בקרן החדשה (NIF) בארה"ב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf