סוף הזמן הצהוב

כשאגרוף השנאה שהוא התריע מפני בואו היכה, הוא לא ידע מהיכן הוא בא. דויד גרוסמן נואם בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית בירושלים, אפריל 2023 (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)

ב-29 באפריל 1987, לרגל 20 שנה למלחמת ששת הימים, פרסם דויד גרוסמן, אז סופר צעיר בן 33, את אחד החיבורים המשמעותיים שיצאו בישראל על השאלה הפלסטינית, "הזמן הצהוב". בשפות הלא-עבריות קיבל הספר את הכותרת "הרוח הצהובה". שתי כותרות לאותו הסיפור, אחת לאדישות, אחת לאסון. הספר תיעד את מסעותיו של גרוסמן ברחבי הגדה המערבית. הוא חשף את הציבור הישראלי האדיש למציאות החולה, הרקובה, האלימה של הכיבוש והתריע כי המשך ההתעלמות יוביל לאסון. חצי שנה אחר כך פרצה האינתיפאדה הראשונה.

>>הזעם הקדוש: מצוקת השמאל הישראלי

"הזמן הצהוב" הפך לאייקון תרבותי. עוד ב-1987 עובד הספר להצגת תיאטרון. הוא תורגם לאנגלית, לגרמנית, לערבית ולעוד שפות. הוא הפך לביטוי, חדר למוזיקה הפופולרית. ב-1988 שר שלמה ארצי "זמן צהוב קורא גרוסמן למצב הרע", ושנה אחרי כן התריסה נורית גלרון, בשיר מחאה על אדישות הציבור, "ולא אכפת לי מה נעשה בשטחים, אל תספר על זמן צהוב, על עצורים ועל מורדים, נעשה אהבה, נחיה את החיים, תל אביב זה החיים".

ואמנם, כותרת העברית של הספר, "הזמן הצהוב", הצביעה על מצבו התודעתי של הציבור היהודי בישראל ביחס לנוראות הכיבוש, ההתעלמות, האדישות, הצחיחות הנפשית. "מזה 20 שנה אנו חיים במצב מסולף ומופרך, התלוי על אשליות, על שיווי משקל רופף שבין שנאות לחרדות, במדבר רגשי ותודעתי והזמן העובר הופך אט-אט לישות נפרדת, כבדה, התלויה מעלינו כשכבת אובך מצהיבה, מחניקה."

את רשמיו חתם גרוסמן הצעיר בנבואת זעם: "יש כאלה האומרים שאפשר להמשיך כך שנים. שברבות הזמן תגבר 'רקמת החיים' (ההיכרות המשותפת, הקשרים הכלכליים וכו') על האיבה. זו שטות, והמציאות מוכיחה זאת כבר כעת. וככל שתימשך 'רקמת החיים' הנוכחית, יתברר שהיא רקומה סביב אגרוף ברזל של שנאה ורצון נקם… ויום אחד נקיץ אל הפתעה מרה… הניסיון ההיסטורי העולמי הוכיח כי מצב כמו זה שאנו משמרים פה אינו יכול להימשך לאורך זמן. ואם הוא נמשך – הוא תובע מחיר קטלני."

נבואה זו התגשמה כמה חודשים מאוחר יותר, ומאז לא חדלה להתגשם. אך את הזעם הנורא של 7 באוקטובר 2023 מנבא בספרו של גרוסמן מ-1987 זקן פלסטיני, אבו חרב, "אב המלחמה". בשומעו את הכותרת העברית של הספר, "הזמן הצהוב", שם האדישות לכיבוש, עולה ברוחו של הפלסטיני שם ערבי, ריח אַסְפַר, "הרוח הצהובה", והוא שם האסון:

"משער הגהנום, תבוא הרוח… רוח מזרחית חמה ואיומה, אשר אחת לכמה דורות באה ומלהיטה את האיזור, והאנשים נמלטים מפני חמתה אל המערות והנקרות, אבל גם שם היא משיגה את אלה שהיא רוצה להשיגם, את עושי מעשי העוול והאכזריות, ושם, בחגווי הסלע, היא קוטלת אותם אחד לאחד. אחרי יום שכזה, מספר אבו חרב, תהיה הארץ מכוסה גוויות. הסלעים יהיו מלובנים מרוב החום, וההרים יתפוררו לאבקה שתרבץ על הארץ ככותנה צהובה."

***

התרחשות היסטורית, כמו כיבוש או מלחמה, אין להבין רק כהצלחת הכוחות המובילים אליה, אלא גם ככישלון הכוחות המתנגדים לה. עוצמת ההובלה וחולשת ההתנגדות שלובות זו בזו, ומבחינה מסוימת, במכניקה המשוקללת, הן משתפות פעולה. במקרה של ישראל, כדי לעמוד על מהות הקטסטרופה הנוכחית, לא מספיק – כפי שמרבים לעשות קולות ביקורתיים – להצביע על הנהגתה, על השחיתות שבראשה, על הלאומניות, הגזענות והכוחניות שבממשלתה, על שלטון הימין. כדי לרדת לעומק המשבר, יש להתבונן גם בחולשת האופוזיציה, באוזלת היד של מה שמכונה השמאל, הדמוקרטי, הליברלי, ההומני, הטוב.

צפה את מה שעומד לקרות. מפגינים פלסטינים באינתיפאדה הראשונה ברצועת עזה (צילום: נתי הרניק, אוסף התמונות הלאומי)

אין הרבה דמויות כיום שמגלמות את ההומניזם הישראלי באופן כה מופתי כמו דויד גרוסמן. ספריו עיצבו גם את התודעה הפוליטית והפואטית שלי עצמי, כנער בחיפה של שנות ה-80' וה-90'. "עיין ערך אהבה" ו"ספר הדקדוק הפנימי" גילו לי מהי ספרות, הראו לי לאיזו רגישות מסוגלת הנפש. אני עוד זוכר את ההשתאות, את הסחרחורת שגרמו לי המילים, שלא יכולתי להכיל. "חיוך הגדי", רומן הביכורים של גרוסמן שעסק בכיבוש, ליווה אותי בשירותי בשטחים. אמרתי לו את זה, כשנתקלתי בו יום אחד במעבר חצייה בתל אביב. את ספרי הילדים שלו הקראתי לבתי שנים אחר כך, בברלין.

גרוסמן הוא גם מופת לאינטלקטואל פעיל פוליטית, engagé. הוא חבר המועצה הציבורית של "בצלם" והיה מעורב בארגוני שמאל שונים. לאורך השנים, גרוסמן ממשיך לכתוב ולדבר ולנאום, להשמיע מול האלימות קול הומני ורגיש, להיות קול המצפון עבור הציבור הישראלי. זכורה לי פעם, בליל אחד מימות הפיגועים בסוף שנות ה-90', אחרי רצח רבין, שהוא התראיין בסוף מהדורת החדשות ודיבר על האובדן והכאב, ובעיני המראיינת עלו דמעות. כשאני קורא היום את גרוסמן ונעצר על חולשותיו, אני מתמודד עם עצמי.

הרפלקסיה העצמית הזו, ההכאה על חטא – האם לא טמון בה כוחו של השמאל הישראלי ובה בעת כישלונו? האם השמאל הזה, במבט לאחור, לא שימש לאורך השנים והמלחמות כמצפון שמצטער על המעשים, ובכך משלם את המס המוסרי שמאפשר לחיות איתם, ולחזור עליהם? לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות פרסום "שיח לוחמים", נטבע בישראל הביטוי "יורים ובוכים": יורים ואז בוכים, לא עליהם, על עצמנו. ייסורי מצפוננו מחזקים את אמונתנו בעצמנו.

זה גם מה שעושה "הזמן הצהוב", הכותרת שנתן גרוסמן לכיבוש. זה מושג ביקורתי, שמציין את המצב התודעתי הישראלי של התעלמות מהכיבוש, התעלמות מקיומם של הפלסטינים. אולם הביקורת משחזרת את מה שהיא מבקרת. במקום להצביע על הכיבוש, על הפלסטינים, היא שוב מצביעה על הישראלים. זוהי מהותו של השמאל הציוני: שיח פנים-ישראלי, אשר כביקורת עצמית יהודית, ממשיך להדחיק את הפלסטינים.

למרבה הפרדוקס, עצם הביקורת על ההתעלמות מהפלסטינים מעלימה אותם. בתור מושא ההתעלמות, הביקורת הזו מציבה דמות פלסטינית שהיא פרי הכיבוש. לדמות הזו יש כמה סימנים. למשל "1967", או "20 שנה" בשנת 1987 ו-"56 שנה" ב-2024. השמות הללו מזהים את הפלסטינים עם תושבי השטחים, שנכבשו במלחמת ששת הימים ומצמצמים את השאלה הפלסטינית לגדה המערבית ולרצועת עזה. הביקורת העצמית הישראלית על ההתעלמות מכיבוש 67' היא שיחה פנימית, שמשתיקה את הפלסטיני המדבר על הנכבה של 48', השתקה בשתיקה. מאחורי "הזמן הצהוב" עולה "הרוח הצהובה".

***

במקביל ליום הולדתו ה-70 של גרוסמן, אסופת מסות חדשה שלו, "שלום הוא האופציה היחידה", מתפרסמת בימים אלו בהוצאת האנזר בגרמניה, עם שורת טקסטים קצרים מהשנים האחרונות, במיוחד מהשנה האחרונה, שחשכתה עוד עלינו. האסופה מסמנת את גבולות השיח הישראלי-יהודי ואת מיקומו של גרוסמן בתוכו, בשמאל, במחנה השלום. המסות מזהות את גרוסמן כנציגה של יהדות הומנית, חילונית, שאינה מקדשת לא אל ולא ארץ, אלא אך ורק חיי אדם.

הצלחת הכיבוש היא גם כישלון הכוחות שהתנגדו לו. הפגנה של "שלום עכשיו" ליד מעונו של אהוד אולמרט ב-2007 (צילום: מיכל פתאל / פלאש 90)

הטקסט שחותם את הקובץ, נאום מה-29 בנובמבר 2022 לרגל קבלת פרס ארסמוס באמסטרדם, דן ברעיון של תיקון עולם כ"תו אופי מהותי של הזהות היהודית: השאיפה והחובה לשפר את העולם; רגש חובה כלפי כל אדם, יהודי או לא, ודאגה לצדק חברתי ולסביבה". אין מדובר ברעיון בעלמא, גרוסמן מדגיש, ומזכיר כי "בכל רגע אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שבו יאבד לנו החופש ויכתרו אותנו שרירות ועריצות, מחלות הגזענות, הלאומנות, הקנאות. או התנהגות ברברית בריונית" – וכאן מביא האינטלקטואל הישראלי דוגמה קונקרטית – "כמו זו שמפנה כיום רוסיה כלפי אוקראינה". מול הדיכוי, מצווה עלינו תיקון העולם להימנע מאפתיה. גרוסמן מזכיר למארחיו דמות מקומית, היהודייה ההולנדית אתי הילסום שנרצחה באושוויץ, ושביומניה נלחמה בייאוש וכתבה: "מי ייתן ואהיה הלב החושב של המחנה. הלב החושב של מחנה ריכוז שלם".

באסופה מצטייר גרוסמן עצמו בתור הלב החושב, קול המצפון. גזענות, לאומנות ובריונות כיתרו לא רק את אוקראינה והיהודים בשואה, אלא פושים גם בישראל. גרוסמן לא רואה את עצמו בצד המכתר, אלא בצד המכותר, בצד של הילסום. זו תפיסה רווחת בקרב השמאל הישראלי. שוב ושוב מתאר גרוסמן את המצב הישראלי-פלסטיני כסיטואציה שבה אין שאלה פוליטית ממשית, אלא היא טרגדיה שבה אנשים שרק רוצים לחיות בשלום, "משני העמים",  נפלו קורבן ל"מניפולציה" מצד "קיצונים לאומנים", משני הצדדים. בהפגנה אחרי מבצע שומר חומות ב-2021 הוא מדבר בגוף ראשון ישראלי-עזתי מאוחד, בשמם של "אנחנו, השבויים בידי הקיצוניים", אשר, יכתוב מאוחר יותר, "כופים רצונם עלינו, הרוב החרד, המשותק". לא רק עזה, גם תל-אביב תחת מצור.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ההתפרקות מאחריות פוליטית, העמדת הישראלי במקום הפלסטיני, מובילה את דבריו של גרוסמן ברגעים רבים לאותו מקום, שממנו אתי הילסום ציוותה עלינו לברוח – ייאוש. באותו נאום בתל-אביב ב-2021 הוא מתאר את הלחימה בין ישראל לחמאס באמצעות שורה ארוכה של דימויים פטליסטיים: "מעגל מוות", "מכניזם אוטומטי", "כישוף היפנוטי", "קללת האלימות". כישופים וקללות שבהם מאמינים גם חילונים.

ולכן גם הם צריכים כוח עליון. בטקסט הפותח את האסופה, נאומו של גרוסמן בוועידת מינכן לביטחון ב-2017, הוא פונה אל מעצמות העולם ומפציר בהן: "עשו משהו להציל את ישראל ואת הפלסטינים ממעגל ההרס העצמי", "עיזרו להם להציל את עצמם מפני עצמם". והשאלה מתעוררת: האם גרמניה ושאר מדינות אירופה לא מילאו תפקיד יסודי ביצירת המצב הנוכחי במזרח התיכון, כשניסו כבר פעם להציל את האוריינטלים מפני עצמם? קריאות ההצלה הללו למדינות המערב מבטאות תשוקה קולוניאלית של השמאל הישראלי, שממשיך לראות באימפריה בעלת ברית.

***

העניין המיוחד באסופה החדשה הוא הטקסטים האחרונים של גרוסמן, מ-2023, שמובאים בסדר כרונולוגי ומספקים נרטיב רצוף למהלך האירועים הדרמטי של השנה האחרונה, מנקודת מבטו של השמאל הישראלי.

רוב המפגינים חשבו שהדמוקרטיה בישראל כבר קיימת, צריך רק לשמר אותה. שקמה ברסלר נואמת בהפגנה ברחוב קפלן בתל אביב, ספטמבר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

אקט הפתיחה הוא המחאה הנרחבת של "הרוב החרד, המשותק", שיצא משיתוקו להפגין נגד מדיניות ממשלת נתניהו. סיסמת המחאה היתה "דמוקרטיה". בין המפגינים אמנם היו כאלו, שדרשו דמוקרטיה כמשהו שבישראל צריך עוד ליצור, אולם תנועת המחאה ברובה ראתה עצמה מגינה על דמוקרטיה שכבר קיימת. תנועת המחאה נאבקה לא לשינוי המצב אלא לשימורו או אף להחזרתו לאחור. במרץ 2023 גם גרוסמן הסביר ש"הרפורמה המשפטית" עליה הכריזה הממשלה, או "ההפיכה המשטרית" כפי שקראו לה מתנגדיה, תגרום לכך ש"ישראל תפסיק להיות דמוקרטיה ותקבל צורת משטר שבתנאים מסוימים עלולה להידרדר לדיקטטורה".

המחאה שגרוסמן נתן לה את קולו היתה של אלו שעבורם המדינה היהודית היא כבר דמוקרטית, כלומר אזרחיה היהודים של ישראל. מלכתחילה היתה תנועת המחאה שיח פנים-יהודי. השבר שגרוסמן קונן עליו הוא באחדות הציבור היהודי, בין תל אביב לירושלים, בין ישראל ליהודה. הזעקה נגד הממשלה יצאה מלב הממסד הישראלי – יזמי הייטק, האליטות הכלכליות והביטחוניות, בכירים בצבא, בשב"כ ובמוסד, טייסים – שלא נזכרו לפתע בחלשים ובנדכאים, אלא שנחרדו מהסכנה שיאבדו את כוחם.

האויבים שמזכיר גרוסמן, אותם קיצוניים פנטיים, הם מושאי האיבה הקבועים של השמאל הישראלי. ראשית החרדים, שמפאת התבדלותם מעוררים אנטגוניזם מהרבה היבטים. אולם היהדות ההומניסטית בישראל, "שאינה מקדשת אלא חיי אדם", כועסת עליהם דווקא כי הם מסרבים לשרת בצבא ולהקריב את חייהם על מזבח מדינה, "כי הם מאמינים שהם מבטיחים את המשך קיום העם היהודי דווקא על ידי תפילה ולימוד תורה".

האויב הנצחי השני של השמאל הם המתנחלים, שמכשילים את השלום. אך האם על מפעל ההתנחלויות לא ניצחו כל ממשלות ישראל, כולל ממשלות שמאל? נציגי המתנחלים בממשלה הנוכחית, מפלגות הציונות הדתית, פועלים לסיפוח השטחים הכבושים למדינת ישראל, כמו שסופחה מזרח ירושלים, כלומר למחיקת ההבדל שעושה השמאל הציוני בין 1967 ל-1948, ובכך בעצם לסיים את הכיבוש. אבל בניגוד לפלסטינים, המתנחלים רוצים לחזור ל-1948 לא כדי לתקן את הנכבה אלא כדי להשלימה: סיום הכיבוש, בעיני המתנחלים, יאפשר להרחיב את הנישול. זו פרספקטיבה שמטרידה את השמאל, אבל לא עליה הוא יצא לרחוב, לא על אופן סיום הכיבוש, ולא על קיומו. מה שהחריד את המוחים היה שינוי הסטטוס קוו, ההפרעה להתעלמות מהכיבוש. זו היתה חרדה מפני קץ הזמן הצהוב.

ואמנם, אחדותה של תנועת המחאה עמדה על ההסכמה היסודית שלא לדבר על הכיבוש. גם הטקסט של גרוסמן מגיע אל הפלסטינים רק בסוף דבריו, אחרי הדיון במתח הפנים-יהודי, שהוא העיקר, תחת הדיבור "ועוד בעיות". כדרך השמאל הציוני הוא מבחין, כמובן מאליו, בין שאלת מעמד הפלסטינים אזרחי ישראל, המכונים הערבים הישראלים או ערביי 1948, לבין שאלת הכיבוש, "שמפצלת את החברה הישראלית מזה חמישים וחמש שנה". הוא מסכים "שדיון ציבורי בשאלת הכיבוש היה מחליש את עוצמת ההתנגדות", וקובע כי "בעת הנוכחית הישראלים פשוט לא במצב להתמודד עם עובדת הכיבוש. לא עכשיו".

"שנים של כיבוש ודיכוי עלולים ליצור אצל הכובש את התחושה שיש דרגות בערך האדם". חייל במחסום בכניסה לשכם, אוקטובר 2022 (צילום: נאסר שתייה / פלאש 90)

ובכל זאת, הלב חושב. כמה חודשים אחר כך, במאמר מיוני 2023, הנועז ביותר באסופה, גרוסמן קובע נחרצות כי "משטר כיבוש ודמוקרטיה סותרים זה את זה." הוא מסביר כי על מנת להצדיק את התמשכות הכיבוש, החברה הכובשת – היהודים בישראל – מפתחת תודעת עליונות גזענית כלפי הערבים, כמו אנטישמים כלפי יהודים: "שנים של כיבוש ודיכוי עלולים ליצור אצל הכובש את התחושה שיש דרגות בערך האדם". את ההתעלמות מהכיבוש, שאותה אבחן ב-1987, הוא מייחס כאן לכשרון יהודי גלותי לחיות בפנטזיה. הוא מציע בהתאם הגדרה ביקורתית למדינת ישראל כמדינה יהודית: "מדינה עם הכישרון להיתקע בממד הזוי של התעלמות מהמציאות", תוך טיפוח "תמונת ממשות שבה חסר עם שלם".

מול המדינה היהודית, המתקיימת תוך התעלמות מהכיבוש, מציע גרוסמן חזון חלופי למדינה היהודית, ברוח הציונות החילונית וההומנית – חזון שממשיך להתעלם מהכיבוש. החזון האלטרנטיבי שמציע גרוסמן עבור יהדותה של המדינה – "לכבוד החג" – לא מתייחס לעם הפלסטיני השלם ואף לא לפלסטינים החיים תחת הכיבוש הישראלי, אלא אך ורק לערבים אזרחי ישראל. ואפילו לגביהם, מצפונו של ההומניזם הישראלי לא מצליח להמריא בדמיונו מעבר להגדרה הקיימת של מדינת ישראל: רוב יהודי המעניק שוויון למיעוטים. אבל אפילו זה, השוויון הבסיסי בין אזרחי המדינה, הוא עבור גרוסמן "משאלת לב" שאותה "עוד לא ניתן לממש" – אולי פעם "כאשר הסכסוך 'הגדול' ייושב". וזה, יישוב הסכסוך עצמו, כך נראה, שוכן אף מעבר למשאלות הלב.

***

"וככל שתמשך 'רקמת החיים' הנוכחית, יתברר שהיא רקומה סביב אגרוף ברזל של שנאה ורצון נקם… ויום אחד נקיץ אל הפתעה מרה"; "משער הגהנום, תבוא הרוח… רוח מזרחית חמה ואיומה, אשר אחת לכמה דורות באה ולמלהיטה את האיזור, והאנשים נמלטים מפני חמתה אל המערות והנקרות, אבל גם שם היא משיגה את אלה שהיא רוצה להשיגם… ושם, בחגווי הסלע, היא קוטלת אותם אחד לאחד." ב-7 באוקטובר נפתח שער הגיהנום ובאה רוח עזה.

בטקסט מ-12 באוקטובר 2023 מנסח גרוסמן את מחשבותיו הראשונות. יש שם כעס על הממשלה שכשלה, שבגדה, שלא סיפקה הגנה בסיסית לאזרחיה, שהזניחה את שאלת הכיבוש, שחתמה על הסכמי אברהם שהתעלמו מהפלסטינים ומסבלם המתמשך. יש שם גם אמירה אמיצה על כך שאין לו לכובש להלין על הנכבש שמתנגד לכיבוש: "כישראלי, אין לי זכות להטיף ולומר להם מה לעשות".

"גם בהיררכיה של הרֶשע יש איזה 'דירוג'". בית שנשרף בהתקפה של חמאס על כפר עזה באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אבל במרכז הדברים נעוץ "אבל": "אבל כאדם, כבן אנוש, יש לי זכות – וחובה – לתבוע מהם התנהגות אנושית ומוסרית". כאן לא מדבר הישראלי, אלא המצפון, הלב החושב. אותו מצפון, שהתיר לישראלים כמה חודשים קודם לכן להמשיך ולשתוק על פשעיהם שלהם ("בעת הנוכחית הישראלים פשוט לא במצב להתמודד עם עובדת הכיבוש. לא עכשיו"), דורש עתה דין וחשבון על הפשעים שנעשו נגדם.

להיעדר הסימטריה מספק גרוסמן את ההסבר שמעולם השקיט כל מצפון: הם יותר רעים מאיתנו, הטבח גרוע מהכיבוש. "גם בהיררכיה של הרֶשע יש איזה 'דירוג'. יש מדרגות חוּמרה של רוע שהשכל הישר והחוש הטבעי יודעים לזהות". על המשפט הזה חוזרים ישראלים שוב ושוב בשבועות האחרונים, כמו דיברה. הם צודקים, יש דרגות חומרה. אני לא יודע כמה טבעי לזהותן. האם טבעי לומר שטבח של 1,200 גברים, נשים וילדים בישראל חמור יותר מסבלותיהם של מיליוני פלסטינים במשך שני דורות מאז הכיבוש, שלושה דורות מאז הנכבה, כולל מעשי טבח, רציחות, עינויים, מאסרים וגירושים של אלפי גברים נשים וילדים?

אולי טבעי שישראלים יחשבו כך. כי מעשי החמאס היו נוראים, ואדם כואב קודם כל את כאבו שלו. אבל האם העובדה שישראל מדורגת באופן "טבעי" מעל לחמאס אינה קשורה גם לכך, ש"שנים של כיבוש ודיכוי עלולים ליצור אצל הכובש את התחושה שיש דרגות בערך האדם"? האם אין זה תפקידו של המצפון, בשעה הקשה הזו, הכואבת, לפחות לעורר את השאלה, לערער על תחושת הצדקה המוחלטת, להעמיד איזה ספק מול הזעם הקדוש? שהרי לא מדובר בשאלה מוסרית טהורה, אלא בשאלה פוליטית, כלומר בהצדקת האלימות – לא זו של החמאס, אלא של ישראל, בתגובה על 7 באוקטובר. במבט לאחור על חודשי קטל וחורבן, אש וגופרית, כיצד לא לרעוד למקרא אוטוריטה מוסרית שפוסקת "אינני יודע אם לכנות את אנשי חמאס 'חיות אדם', אבל בלי ספק אין להם כבר צלם אנוש".

הנביא לא מזהה את התגשמות נבואתו. גרוסמן, שב-1987 ראה כיצד הכיבוש מייצר "אגרוף ברזל של שנאה ורצון נקם", 36 שנה מאוחר יותר, כשאותו האגרוף מכה, לא רואה יותר מהיכן הוא בא. האיש שהתריע מהתוצאות הנוראיות של ההתעלמות מהכיבוש, אינו רואה יותר כיצד הכיבוש מסביר את "עומק השנאה לישראל". ואם מתעלמים מהכיבוש ומהנכבה, מה נותר כדי להסביר את האלימות נגד ישראל, ואת הביקורת עליה? רוע צרוף, אסלאם פונדמנטלי, שנאת ישראל ואנטישמיות, אובדן צלם.

זוהי תמונת העולם שמאז 7 באוקטובר רווחת בקרב אינטלקטואלים ישראלים, גם מן השמאל. עשורי הכיבוש, הנכבה, מחנות הפליטים, הצבא הישראלי, המדינה היהודית, ההתנחלויות, ההתנכלויות, הגזענות נמחקים מהמשוואה המוסרית והיהודים הישראלים, הריבוניים, חוזרים למקומם של היהודים הגלותיים, הנרדפים. בטקסט האחרון – כרונולוגית – באסופה של גרוסמן, הספד לקורבנות הישראלים מ-16 בנובמבר 2023, הוא מצטט, לצד חיים גורי, משורר מלחמת העצמאות ב-1948, גם את השירים שכתב חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, לאחר פוגרום קישינייב ב-1903, "על השחיטה" ו"בעיר ההרגה".

***

הרס ברפיח, בדרום רצועת עזה, אחרי הפצצות ישראליות, ב-14 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

שבירת הרצף הכרונולוגי של הטקסטים והצבת נאום הזכייה בפרס ארסמוס מ-2022 דווקא בסוף, לאחר השוואת ישראל לקישינייב, שופכת אור חדש, מטריד, על הנכחתה של אתי הילסום, "הלב החושב של מחנה ריכוז שלם". מכוח הדרמטורגיה של האסופה, בסופה הישראלי הוא זה שמוצא את עצמו במחנה הריכוז, לא מול הקיצוניים משני הצדדים אלא מול הלא-יהודים, הערבים. עיר ההרגה היא תל אביב.

אחרי טבח 7 באוקטובר, מול החטופים שטרם שבו, הטילים שממשיכים ליפול, מאות אלפי הפליטים והמפונים מיישובי עוטף עזה והצפון, החיילים הנופלים – כולם ילדים, אחים, חברים – מול המוות והפחד, הפחד הגדול על מה שעוד יהיה, ועל מה שנעשה, מול כל זה, החזרה לסיוטים הקולקטיביים של פוגרומים ושואה היא טבעית ומובנת. קשה לבקר אותה, כמעט בלתי אפשרי למי שנמצא מבחוץ.

אבל למצפון הפנימי, ללב החושב, יש מעמד אחר. הוא הערכאה המוסרית, שתפקידה להתייצב מול הדחפים הטבעיים, להסס, לשאול, לנקוף. הפחד והזעם מניעים את השרירים, טוענים את הפגזים, קוראים להשמדת עמלק, להפצצה אטומית, למחיקת עזה. אבל המצפון מתיר את האלימות, משחרר את הנצרה.

ביאליק, אחרי הפוגרום, סירב להתיר את האלימות. "וארור האומר – נקם!", הוא כתב, כי "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן!" מה שראה ביאליק בעיני רוחו כשכתב את השורה הזו לא יכול להיות מאוד רחוק מהחורבן שחוללה ישראל בחודשים האחרונים וממשיכה לחולל בעזה, אשר נכון ל-16 בנובמבר 2023 ועוד יותר בפברואר 2024 היא התגלמות עיר ההרגה. הספק אם ההרג הזה מהווה רצח עם לא מתייחס למעשים אלא לכוונות. אולם גם אם ישראל אינה רוצה בהרג האזרחים הפלסטינים בעזה, החפים פשע, מצפונה אינו אוסר זאת עליה. באסופת דבריו של גרוסמן מכל מקום, אין על כך ולו מילה אחת.

"מזה 20 שנה אנו חיים במצב מסולף ומופרך, התלוי על אשליות, על שיווי משקל רופף שבין שנאות לחרדות, במדבר רגשי ותודעתי והזמן העובר הופך אט-אט לישות נפרדת, כבדה, התלויה מעלינו כשכבת אובך מצהיבה, מחניקה." האשליה התנפצה, הזמן הצהוב תם.

אלעד לפידות הוא פרופסור למחשבה יהודית באוניברסיטת ליל בצרפת