newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להרגיש בטוחה רק כשיש לך גבר בבית

לפני שבאו המתנחלים והחיילים הנשים בכפר סוסיא יכלו לתפוס מקום מרכזי יותר בניהול המשפחה. עכשיו, כשמסוכן לצאת מגבולות הבית ללא ליווי של גבר, ההגדרות של גבריות ושל נשיות בכפר משתנות, העצמאות מוגבלת והתלות גוברת

מאת:

כותבת אורחת: ראג'אא נאטור

הכפר סוסיא שבדרום הר חברון "זכה" בחודשים האחרונים לתשומת לב ציבורית בעקבות החלטת בית המשפט העליון שלא להוציא צו מניעה נגד התוכנית להרוס את הכפר ולפנות את תושביו. דיפלומטים ביקרו, עיתונאים סיקרו, גם ראש הממשלה הפלסטיני הגיע, כשבמרכז הדיון היו נושא האדמות וההתפתחויות המשפטיות.

אך מהשיח הציבורי נעדרו כמעט לחלוטין הנשים, ויחד איתן גם הדיון על ההיבטים המגדריים של המצב, על יחסי הכוח בין המינים. לא נידונו גם היבטים אחרים שהניתוח הפוליטי הכללי שעוסק בכיבוש מאפיל עליהם פעם אחר פעם: משמעות החיים תחת האיום המתמיד של אובדן הבית, הפחד התמידי והשגרה שהפכה מצומצמת רק לאוהל ולהליכה קצרה לכביש הראשי כבילוי יומי של נשות הכפר. כל אלה אינם מדוברים, ולהם בחרתי להקדיש מאמר זה.

לסוסיא נסעתי במסגרת עבודתי כרכזת פרויקט של "קואליציית נשים לשלום" שעוסק בהפרות זכויות אדם ובקולות של נשים אשר חיות תחת הכיבוש הצבאי. הפנים הראשונות שפגשתי בסוסיא, ממש ברגע בו נגעו רגליי באדמת הכפר, היו פניו של מוחמד. פנים צעירות, שזופות, מתוחות וחייכניות. פנים של ילד שהתבגר במפתיע. הוא לחץ את ידי בחוזקה כמו שרק ילד שחי תחת כיפת השמיים, ונתון לחסדי הצבא והמתנחלים, יכול ללחוץ. שאלתי אותו באיזה כיתה הוא לומד והאם הוא אוהב ללמוד: "אני בכיתה ו', ואני אוהב ללמוד", הוא השיב במהירות. החלק השני של המשפט אולי בעצם התחייב משום שסבו עמד לידנו והאזין לכל מילה.

בכניסה לכפר עומד עץ שמתנדבים בינלאומיים הכריזו עליו כ"עץ המשאלות". הסתכלתי על העץ ושאלתי את מוחמד, "הבעת משאלה?" הוא ענה לי בנחישות: "כן". כששאלתי אותו שוב "אבל מה כתבת?" ענה: "כתבתי שאני רוצה שתהיה לי זכות לשחק ולרוץ לאן שבא לי!" לא משנה כמה צחק קהל הנוכחים על מוחמד, בגלל שאין לאן לרוץ בסוסיא, הוא המשיך לחייך כאילו אומר – אני לא מבין על מה הם צוחקים, הרי גם להם אין לאן לרוץ!

> מגורשים תמידית: הכפר סוסיא עומד בפני סכנת הריסה

מוחמד הוא לא היחיד שמרגיש כלוא בסוסיא. נדמה שכולם שם מרגישים כלואים ומפוחדים, ובמיוחד כלואות ומפוחדות. הכלא הכי צר והכי מגודר הוא ה"כלא" בו נמצאות נשות הכפר. השיחות עם הנשים בביקורי האחרון בכפר הפכו את הכיבוש לדבר מוחשי עוד יותר, כזה שברמה הפוליטית מורכב מהפקעת אדמות, אבל לא פחות מכך ברמה החברתית-מגדרית מצביע על פגיעות נשית בתוך המרחב הביתי בגלל שימור יחסי כוח מגדריים.

אולי זה יישמע מוזר, בהיותי אישה פלסטינית אקטיביסטית, אבל רק בשבת ההיא בסוסיא באמת הבנתי כמה פגיעות הנשים הפלסטיניות החיות תחת הכיבוש. כמה פגיעותן סמויה מעיננו וכמה עמוקה היא כשמתחילים להתחקות אחריה. בעיקר ראיתי את הרבדים הרבים של מה שנקרא פחד, חוסר בטחון ושליטה במרחב האישי-נשי תחת כיבוש.

כל הנשים שראיינו סיפרו שאינן ישנות בבית בלי גבר, ושבאופן כללי הנוכחות הגברית היא היחידה שגורמת להן להרגיש בטוחות. גאזיה, אחת מנשות הכפר, אמרה לי: "אני לא ישנה באוהל בלי אבו-יחיא בעלי, ואם הוא מתעכב בחוץ אני יוצאת לחפש אותו או שולחת מישהו לחפש אותו". אמירות כאלה ואחרות חזרו על עצמן לאורך הראיונות שקיימתי: "צריך גבר בסביבה כל הזמן", "הגברים לא הולכים לעבוד כי צריך שמישהו ישמור עלינו".

ביטחון און, ביטחון אוף

אין לי כוונה לשפוט אמירות אלה ואת התפיסות אותן הן מייצגות בהקשר של משמעות הביטחון האישי של נשים. עם זאת, אני מעוניינת לפרש ולנתח את ההשלכות שיש לתפישה זו על חיי שלי. אני מעוניינת לבחון את מקומן ותפקידן של נשים פלסטיניות בכפר סוסיא ובכלל במרחב הציבורי שלהן כנשים שהן חלק, צד וגם קורבן בתוך הקונפליקט הישראלי-פלסטיני.

"הגבריות" בצל הקונפליקט הישראלי-פלסטיני נתפשת עבור נשות סוסיא כמקור היחידי לביטחון ובהיעדרה הן אינן בטוחות במרחב המחיה שלהן. לתפישה זו, גם אם היא "הכרחית" לאור הנסיבות, יש השלכות רבות. מושג הביטחון הופך לקשור אך ורק לגברים ולנוכחות הפיזית שלהם בכפר. כך התשובה לשאלה מה הוא בטחון וכיצד משיגות אותו מצמצמת מושג רחב ובעל משמעויות ורבדים רבים לתפישה ופרקטיקה אחת ויחידה.

דמיינו לכן תחושת בטחון שפועלת ב"און / אוף", כמו מפסק חשמלי שפעם עולה ופעם יורד בלי שליטה, בספונטאניות וברנדומאליות של חיים תחת כיבוש. נשים בסוסיא לא יודעות מתי הן בטוחות, מתי יש איום ממשי על חייהן ו/או על גופן. הן אולי לא יודעות או שכחו איך זה בכלל מרגיש להיות אישה בטוחה ו"מוגנת". חייהן מתנהלים כך כי תחת הכיבוש, האיום המתמשך והאלימות של מתנחלי סוסיא היהודית והצבא – הן הפסיקו באמת להבחין בין סיטואציות בהן נשקפת סכנה ממשית ומידית לבין כאלה שלא.

מעבר לצמצום תחושת ומושג הביטחון של נשים למושג של "גבריות" על כל השלכותיו ומבנה הכוח שהוא משמר, מדובר פה בחיבור מאוד חזק שלו לאובייקט ספציפי אחד, הגבר, ולדימוי שלו בחברה. החיבור הזה אינו חיבור מקרי. גברים בחברה הפלסטינית מקבלים את סטטוס "מגני הכבוד" או "שומרי הכבוד" מכוח שיוכם המגדרי, על בסיס פרשנות דתית דומיננטית, נורמות חברתיות ומסורת.

> אם היו מטפלים באלימות נגד נשים כמו שמטפלים בטרור

הריסות בתים ועקירות עצים בכפר סוסיא, 2011 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הריסות בתים ועקירות עצים בכפר סוסיא, 2011 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ישנן מספר שאלות שבעיניי אמורות להיות המוקד, שאלות שקשורות לגבריות הפלסטינית ומה שקורה לה תחת הכיבוש, לנשיות פלסטינית ומה שקורה לה תחת כיבוש, ושאלות על האופן בו גבריות ונשיות מתפקדות יחד במצב הזה. האם מתקפות המתנחלים והחשש מאלימות הם שהפכו את הגברים בסוסיא ל"מגני כבוד"? אולי זה הצורך שלהם בשימור מבנה כוח גברי-פטריארכלי מסורתי? ואולי בכלל בתוך המציאות הזו האפשרות שהצבא או מתנחלים יפגעו בנשים נתפשת בעיני הגברים הפלסטינים כפגיעה בכבודם כגברים, אלה שעומדים בראש הבית ובראש ההיררכיה הגברית החברתית הכללית?

התשובה היא לא בהכרח מה שחשוב פה, אלא עצם השאלה מה מייצרים תפקודים אלה וכיצד הם משפיעים על מקומן של נשים בכפר ובתוך המאבק הפוליטי. הגברים קיבלו על עצמם את תפקיד "שומרי הכבוד" והנשים קיבלו על עצמן להיות אותו אובייקט שנושא על כתפיו את מה שנקרא "כבוד", זה שבכל מחיר צריך לשמור עליו. איזו משמעות מקבלת הנשיות הפלסטינית בצל ההגנה הגברית המתוארת? איך היא מתקיימת במרחב בו היא כל כך פגיעה ושבירה חיצונית ופנימית?

החיים לפני ההתנחלות

הנשים שפגשתי בסוסיא מתקשות לחשוב על המושגים בטחון והגנה מנקודת מבטן. הן מתקשות לחשוב שביכולתן כקבוצת נשים לחשוב ולייצר אלטרנטיבות כדי למקסם את תחושת הביטחון שלהן. הנשיות והכוח שלהן משותקות ומושתקות, לא כי לנשות סוסיא אין מה להגיד על נושא הביטחון אלא בגלל הטבעיות שבה משתלבת ההגנה הגברית במבנה החברתי המסורתי אליו נולדו הן ונשים פלסטיניות בכלל.

אחת התוצאות של תלות בהגנה גברית היא שהמרחב המוגן תמיד מוכתב ומוגדר על ידיהם – אחים, בעלים, אבות, דודים, בני דודים ולפעמים בנים. ההגדרה הזו לא רק מגינה אלא למעשה משרטטת ותוחמת את המרחב הפיזי-חברתי בו ינועו, יפעלו וישפיעו הנשים. תיחום המרחב הפיזי אליו יש להן גישה מכתיב את תפקידן ואת ההשפעה שלהן על המרחב בו הן חיות.

לפני שקמה ההתנחלות סוסיא, נשים מסוסיא הפלסטינית השתתפו באופן משמעותי ומוביל בפרנסת המשפחה הגרעינית וגם המורחבת, מה שכמובן מיקם אותן במקום אחר בהיררכיה המשפחתית והחברתית. נשים לקחו על עצמן תפקידים ותחומי אחריות רחבים יותר, כי המרחב הפיזי שלהן לא היה מגודר ומוגדר על ידי הכובש ולא היה מתחום על ידי גברים בצורה זו.

> מי אמר שנשק תורם לביטחון שלנו?

אישה במסיק בכפר סוסיא, 2007 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

אישה במסיק בכפר סוסיא, 2007 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

בסוסיא הפחד הוא ישות בפני עצמה. הוא נוכח כמו השמים, היום והלילה וכך גם הכובש. גם הוא נמצא בכל מקום, הוא מופיע בצורות שונות, זמנים שונים ומשפיע על כולם בצורה שונה. בסוסיא יש פחד של גברים ופחד של נשים ויש ביניהם הרבה הבדלים. אבל אולי המשמעותי ביותר היא העובדה שלנשים אין מרחב או פורומים בהם הן יכולות לפרק את הפחד הזה, ולהגדיר אותו מחדש. אין להן מקום להגדיר את הצרכים שלהן ואז להחליט מחדש מי יגן עליהן ואיך. אין להן את האפשרות להגדיר עבור עצמן מה הוא באמת מרחב מוגן ואיך קהילה יכולה להפוך לעמידה יותר במציאות אלימה וקשה.

אני יכולה לחזור שוב ושוב ולהצביע על המבנה החברתי הגברי המדכא שמתקיים תחת כיבוש ובלעדיו. אפשר גם לדבר על הגברים הפלסטינים בצורה מכלילה. זהו הדיון המוכר שקל לאמצו ולהחליק אל תוכו. אבל איני מעוניינת לתאר, לדון ולנתח יותר בגברים. במקום זאת, אני מעוניינת שנמצא דרכים לשבור את דפוס ההשתקה וליצוק משמעויות אחרות ושונות ממה שסבתי ואמי נתנו למושגים "גבריות", "נשיות" ו"בטחון".

רג'אא נאטור היא רכזת פרויקט "מחסינות לדין וחשבון" של ארגון "קואליציית נשים לשלום". הערב (ראשון) יקיים הארגון אירוע לציון 15 שנה להקמתו בתיאטרון העברי-ערבי ביפו. האירוע יכלול תערוכת צילומים, הקרנת עדויות של נשים ופאנל על הפרות זכויות אדם וחיי הנשים תחת כיבוש.

> חיילים גירוש פלסטינים מבריכה כי מתנחלים רצו לרחוץ בה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf