הדאגה לחטופים הפכה למשאב להרס עזה
מתנגדי נתניהו טענו שהוא עיכב את שחרור החטופים מסיבות קואליציוניות, אבל לא חלקו על המשוואה הקטלנית והשקרית ולפיה לחץ צבאי ישחרר את החטופים. בכך הם עזרו להכשיר את החורבן של עזה
מלחמה והרס עובדו מחדש והומרו בדאגה קיומית ליקירים שבשבי. הפגנה בתל אביב לשחרור החטופים, באפריל 2024 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)
שאלת החטופים ליוותה את השיח האזרחי במשך יותר משנתיים מאז 7 באוקטובר 2023. המחאה למען השבתם הביתה של יותר ממאתיים אזרחים וחיילים סחטה את משאבי הכוח של הציבור המתנגד למלחמה בחברה הדמוקרטית הליברלית, אבל נעצרה מול משוכה בלתי עבירה: המשוואה שלפיה "לחץ צבאי יביא להחזרת החטופים". המשוואה הזו, כמו חזרה טראומטית, מתדפקת על דלתנו גם היום.
קבינט המלחמה של בנימין נתניהו, יואב גלנט, בני גנץ, רון דרמר וגדי איזנקוט החליט להעמיד את השבת החטופים בראש מטרות המלחמה (עד לכינונו הופיעה השבתם בסעיף הרביעי בלבד). אולם בניגוד לעצתם של גורמים צבאיים ומדיניים בכירים, הוא גם החליט להציב את הלחץ הצבאי כאמצעי המרכזי לשחרורם. לאחר שגנץ ואיזנקוט פרשו מהממשלה, החלו לעלות במרכז-שמאל ספקות באשר להמשך המלחמה, ונטען שנתניהו מאריך אותה משיקולים פוליטיים. החלו להישמע גם קולות שאמרו כי הלחץ הצבאי מסכן את החטופים, אולם הביקורת הזו נותרה בשוליים.
החלטת הממשלה לפלוש לרצועה לפני שהבטיחה את חזרת החטופים התקבלה בהבנה בקרב רוב קצות הקשת הפוליטית, ונתנה לנתניהו רשת ביטחון קואליציונית חלומית. גם היום, מותם המיותר של עשרות אזרחים ישראלים בשבי חמאס איננו מיוחס למשוואה האבסורדית שלפיה לחץ צבאי תורם להצלת חטופים. מבקריו של נתניהו מסבירים שהיה עסוק בשיקולים קואליציוניים ולכן לא חתם על עסקה לשחרורם. אולם ההסבר הזה מטשטש את משמעותה האמיתית של המשוואה "לחץ צבאי משחרר את החטופים".
השימוש במשוואה הזו יצר התקה (displacement) מצמררת: מלחמה והרס נרחב עובדו מחדש בנפש הקולקטיבית הישראלית והומרו בדאגה קיומית ליקירים שבשבי. השיח ההומניטרי (כלומר זה שבמסגרתו מדינות עשירות עושות מעשים אנושיים ובכך בעצם מעקרות את ההיסטוריה) קיים אומנם כבר שנים ביחס לשטחים הכבושים, ואחראי במידה מסוימת להתקה בתפיסת הישראלים את הפלסטינים: מקולקטיב פוליטי הדורש הגדרה עצמית ל"ערבים" סתם, נטל אנושי של נחשלות, פשיעה ומחלות שהמדינה הקפיטליסטית המערבית וגופים בינלאומיים בלתי ממשלתיים אינם יודעים כיצד להתמודד איתו.
אולם במקרה של המלחמה בעזה, השיח ההומניטרי הופנה לישראלים עצמם, שיותר ממאתיים מהם הפכו מאונס לעזתים. נתניהו והקבינט הצליחו למכור לציבור משוואה שלא רק התעלמה מתביעתם הפוליטית של הפלסטינים – שחרור אסירים, כפי שתבע חמאס – אלא הפכה את הדאגה לקרובים ולמשפחה למשאב של הרס.
יצר רשת תמיכה במלחמה מקיר לקיר. נתניהו ב"חרמון הסורי", ב-17 בדצמבר 2024 (צילום: מעיין טואף / לע"מ)
המוטיבציה האמיתית להפעלת העוצמה הצבאית ברצועה לא היתה השבת החטופים, אלא יצירת הסכמה גורפת סביב השמדת עזה. ההשמדה שימשה משאב להחזרת היתרון הישראלי במאזן הכוחות ונקמה על הכאב וההשפלה שליוו את 7 באוקטובר, אך הדבר הוכחש בציבוריות הישראלית, שייחסה את המשך הלחץ הצבאי לדאגה לחטופים או לשימור שלטונו של נתניהו.
כך, השיח בדבר "הפקרת החטופים" הפך למס שפתיים של ישראלים ישרי דרך, שהיו נתונים בטבעת החנק שבין נתניהו לעזה. ברגע הבחירה בין נתניהו לעזה בחרו הישראלים בשנוא נפשם, נתניהו, ובה בעת הציגו את עצמם – ולא את העזתים, ובמשתמע גם לא את החטופים – כקורבנותיו.
הטענה שנתניהו הפקיר את החטופים משיקולים קואליציוניים סייעה למתנגדי הממשלה להסיט מבט מעזה על ילדיה המופצצים, אף ששם בדיוק נמצאו גם יקיריהם. את הפקרת החטופים בעזה הם ייחסו לשיקולי שרידות משטרית, וכך העלימו עין מתוקפם של השיקולים האסטרטגיים האמיתיים.
מאוחר יותר החלו גם להישמע קולות, ספורים, שדיברו על פשעי מלחמה כלפי העזתים. משה (בוגי) יעלון היה הבכיר שבהם. אך אותם קולות ביקורתיים לא עשו חשבון נפש ולא קישרו בין הפשעים האלה ובין משוואת המוות שלפיה לחץ צבאי חשוב מחיי חטופים.
לו היה נשמע קול אחד בקרב האליטה הפוליטית שהיה טוען כי עצם הצבת המשוואה המצמררת הזו – ההתקה של מלחמה לדאגה לחטופים – היא פשע מלחמה, היינו יכולות לראות באופק נחמה, גם אם קטנה. נפקדותו של הקול הזה היא הנותנת. דווקא הקיצונים מהציונות הדתית לא קידמו את הרעיון שלחץ צבאי מביא לעסקאות, ונותרו נאמנים למילון המוכר של כיבוש והתנחלות, שאליו אנו מורגלים זה דורות.
עלינו להודות גם כי מבחינה מוסרית התעלה פה הימין הישראלי על המרכז, ולו מכיוון שלא התיימר מעולם לגישה המבטאת הומניות ודאגה. ההכחשה הישראלית כי החטופים הוקרבו – הבחירה ביופמיזם של "לחץ צבאי" שמשמעו למעשה רצח של העצמי – באה יד ביד עם הכחשת המטרה האמיתית של המלחמה, השמדת עזה.
המחדל הישראלי העמוק הזה נוגע גם בשאלת האחריות, שנותרה לא מעובדת, שכן לא רק נתניהו נמנע מלהכיר באחריותו: כל מי שאטם ליבו לעזתים, ובמשתמע אטם ליבו לחטופים, למען הגשמתה של עליונות ישראלית מחודשת שהתממשה בחודשים ארוכים של השמדה, נמנע גם הוא מהתמודדות עם שאלת האחריות. העיסוק באחריות ובאי-אחריות למחדל הביטחוני, נדרש ככל שיהיה, נותר אפוא מעין מסך עשן המונע את ההתמודדות עם ההשמדה.
ד"ר חנה (עמרי) בן יהודה היא חוקרת ספרויות היהודים. ספרה השלישי, "עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי" (הוצאת גמא), שנכתב בשיתוף עם ד"ר דותן הלוי, ראה אור כחודשיים לפני 7 באוקטובר 2023. ספרה האחרון, "פוליטיקה ומעשה קסמים: תיקי בנימין נתניהו" (הוצאת מקלט), ראה אור לפני כשנה
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
