נתניהו הנאשם מתנהל בדיוק כמו נתניהו המדינאי

אי אפשר להפריד את האופי הפוליטי של נתניהו מענייניו המשפטיים. ראשית כי הוא עצמו, ועמו ציבור גדול, לא עושים את ההפרדה הזו – מבחינתם התיק נגד נתניהו קשור בטבורו להתנגדות הפוליטית אליו כמנהיג ישראלי. האם בתוך אקלים כזה יכול הפרקליט להיות אובייקטיבי בקשר לשאלה האם נתניהו אשם? ומה לגבי השאלה האם החלטתו להאשים את נתניהו היא זו שתקיץ את הקץ על שלטון נתניהו?

הניצחון בדעת הקהל לא מבטיח ניצחון בבית המשפט. בנימין נתניהו בכנס הליכוד (תומר ניוברג / פלאש 90)

חוסר ההפרדה, בעיני נתניהו ותומכיו האדוקים, בין נתניהו האיש לבין נתניהו המנהיג, חייב להקרין אף על יריביו ואף על שופטיו. זה גם המקור להמוני תאוריות קצה המייחסות לנתניהו "הפרעות" ופסיכוזות, מעבר לדעות שגויות. אף אחד לא מרגיש צורך להסביר שסמוטריץ' פסיכופת או שבנט לוקה באספרגר, אבל לגבי נתניהו זה חוזר שוב ושוב. הסיבה, כמובן, היא ההבנה מה נתניהו עושה לנו: הוא כופה עלינו לחבר בין מעשיו הפרטיים לעמדתו הערכית בשאלה האם להדיח אותו (או בשאלה של עד המדינה או ראשי לשכתו לשעבר: האם לבגוד בנאמנות אליו). הדרך להגן על עצמנו מפני ההשפעה הזו היא לאבחן אותו כלוקה בנפשו או רע מוחלט, שתי מסקנות שאנחנו לא אמורים לקבל כלגיטימיות בדיון האם הוא אשם או לא, והאם הוא ראוי או לא.

הסיבה השנייה לכך שאי אפשר להפריד בין הפוליטיקה של נתניהו ובין החשדות כלפיו נוגעת לחשדות עצמם. בבית המשפט זה חסר ערך, אבל מבחינה ציבורית, אם נתניהו יצליח לטעון להגנתו שהוא פוליטיקאי שנרמס על ידי התקשורת בחוסר הוגנות, וקידם את ענייניו בתקשורת כדי לקדם את עצמו, ועצמו זו תפיסת העולם שלו – לא ימין, כי אם נתניהו כשליט, הוא ינצח.

כאמור, לא בבית משפט, ותכף נגיע לבית המשפט, אלא בציבור. כפי שדרעי זוכה בציבור (ודרעי הוכיח רק צד אחד של המשוואה – שהוא נרדף. נתניהו מוכיח גם את הצד השני: שלעבירות שבהן הוא חשוד יש קשר ישיר לנרדפות שלו. מדגיש: לא לנרדפות של הימין באופן כללי, אלא לנרדפות שלו). דמות הקמצן החמדן שלו, שבאה לידי ביטוי בתיק 1000, גם "התקבלה" על ידי תומכיו כבר מזמן. שימו לב שהוויכוח העובדתי חסר משמעות בתיק אלף, כולי עלמא מודו, נשאר רק לדון במשמעות. בקיצור, צריך להצביע לגנץ שלוש פעמים ברציפות כדי באמת לדון על נתניהו הנאשם במנותק מנתניהו ראש הממשלה, ומכיוון שעוד לא היתה לכם ההזדמנות להתדרדר לשם – נניח לזה.

ועכשיו לדמיון האלגורי בין הפוליטיקה של נתניהו להתנהגותו כחשוד וככמעט-נאשם. נתניהו נחשב כמי שביסס את תפיסת ניהול הסכסוך היהודי פלסטיני. לא להתכחש אליו כמו שהיו אי אלו לפניו, לא לנסות להביא לסיומו אלא "לנהל אותו". ומי מנהל? היהודי הישראלי מנהל! וכדי לנהל אותו צריך להילחם בדה לגיטימציה ולתייג את ארגוני זכויות האדם כאיום נורא. נתניהו הנאשם, בהתאמה מלאה, לא מגן על עצמו – הוא מנהל את הסכסוך מול הפרקליטים משל היה קול הציבור החרד על הצדק, ולא הנאשם החשוד בגניבת הציבור.

כדי לנהל את הסכסוך הוא נלחם בדה לגיטימציה לנתניהו (שומר על נתניהו "מאוחדת") ומנהל מאבק נגד עדי המדינה, העדים שאינם עדי מדינה (לפיד, תכף ארדן. אולי גם גבאי) וכאלו שעומדים מנגד, כמו שקד. זו אסטרטגיה שיכולה להיראות נפלא, אבל בבית המשפט היא חסרת משמעות. בבית המשפט נתניהו יצטרך להתמודד עם העובדות, ותיאטרון הבובות שהוא משחק עמו בחוצות לא יעזור לו. נתניהו, סביר להניח מאד, יורשע. אולי אפילו ילך לכלא, אם לא יחתום על הסדר פרישה ברגע הנכון. נתניהו הנאשם, בדיוק כמו נתניהו ראש הממשלה והמדינה שהוא מנהל השקועה בקונפליקט מדמם. אי אפשר באמת לנהל את הסכסוך.