newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המאבק נכשל, הספרות נשארה. ביוגרפיה חדשה על ע'סאן כנפאני

ע'סאן כנפאני היה סופר פלסטיני פורץ דרך, ופעיל בחזית העממית. בעוד דרכו הפוליטית לא הצליחה, הספרים שלו נשארו רלוונטיים משום שסיפור הנכבה שהוא מתאר לא הסתיים. העיתונאי דני רובינשטיין בספר חדש על אייקון פלסטיני

מאת:
הספר שלו "גברים בשמש" הפך לסמל פלסטיני. הסופר ע'סאן כנפאני

הספר שלו "גברים בשמש" הפך לסמל פלסטיני. הסופר ע'סאן כנפאני

"איך הלכתם כצאן לטבח", הטיחו בשנות ה-50 הצברים בניצולי שואה. ילידי הארץ גדלו על שלילת הגלות, ואימצו את האתוס של "היהודי החדש", הלוחם. גבורה בשואה זוהתה בלעדית עם מרד גטו ורשה. התאבדותם של לוחמי מצדה נתפסה באותן שנים כאקט של גבורה, משום שהעדיפו מוות הרואי על פני חיים תחת שלטון זר. הישרדות פיזית וטיפוח זהות לאומית ותרבותית נתפסו ככניעה גלותית.

"מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית? מדוע? מדוע? מדוע?", הן המילים האחרונות בסיפור "גברים בשמש" מאת ע'סאן כנפאני. אם מחמוד דרוויש הוא משורר הנכבה, כנפאני הוא המספר שלה.

"גברים בשמש" היא הנובלה הידועה ביותר והעוצמתית ביותר של כנפאני. היא מספרת על מותם בחנק של שלושה פלסטינים במעבר הגבול מעיראק לכווית. מותם נגרם מרשלנות ומאי-אכפתיות, שלאחריו באה האשמת הקורבנות. השאלה "מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית" מופנית לדור הנכבה. והיא גם תביעה לפעול, לא למות מוות פסיבי חסר ערך.

"גברים בשמש" פורסם ב-1963, והפך את ע'סאן כנפאני לאחד הסופרים הבולטים בעולם הערבי. בספריות האקדמיות בישראל רשומים 103 פריטים תחת שמו בשפות שונות, ונכתבו עליו שמונה תזות.

העיתונאי הוותיק דני רובינשטיין פרסם לאחרונה ביוגרפיה מקיפה של כנפאני, "מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית. ע'סאן כנפאני – סופר הגלות" (ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים). הספר הקולח והרהוט מתאר לא רק את כנפאני ואת משפחתו, אלא גם את דור הנכבה, ואת דור ההתקוממות שבא אחריה. את שניהם מגלם כנפאני.

בגיל 12 היה כנפאני לפליט מעירו עכו, ובגיל 36 נהרג ממטען חומר נפץ שהטמינו סוכנים ישראלים במכוניתו. עבור הישראלים היה טרוריסט, שותף לפעולת טרור של הצבא האדום היפני בשדה התעופה לוד ב-1972. עבור הפלסטינים הוא סופר נערץ.

לאחר שנמלטה מעכו, משפחת כנפאני לא התגוררה במחנה פליטים, אלא בדמשק. היא שיקמה בהדרגה את מצבה הכלכלי. בגיל 17, לפני סיום לימודיו התיכוניים, החל כנפאני לעבוד כמורה בבית ספר יסודי לילדי פליטים. בן המשפחה העירונית-בורגנית, שאיבדה את רכושה אך טיפסה במסע השיקום, פגש ילדי כפרים שעולמם חרב, ושום תקווה לסיום הגלות או לשיפור תנאיה לא נראו באופק.

מכאן ואילך אסף מידע על חיי היומיום של הפליטים במחנות, ועל תחושות האובדן והגלות, שלא עזבו אותם. מהם ארג סיפורים. כעבור שנה, ב-1954, פגש בג'ורג' חבש, בן לוד, שהגירוש האכזר של תושביה בידי ישראל היה לחוויה המכוננת של חייו. חבש היה מבוגר מכנפאני בכעשר שנים, ומאז ליווה הסופר הצעיר את האידיאולוג והמארגן הפוליטי חבש.

חבש ייסד את תנועת "הלאומים הערבים", שראתה בנשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר את הגיבור שיאחד את הערבים וישיב את פלסטין. בשנות ה-60 המיר חבש את הלאומיות האדוקה שלו בסוציאליזם לאומי, ולאחר מלחמת 1967 ייסד את החזית העממית לשחרור פלסטין. כנפאני היה עורך הביטאון של החזית העממית, והדובר הבולט שלה במאמריו הפוליטיים החריפים.

מאחדות ערבית לפלסטיניות

המסע של חבש וחבריו מלאומיות לסוציאליזם ומאחדות ערבית לפלסטיניוּת נמשך עשרים שנה, והוא אחד הסיפורים המרתקים מבחינה אינטלקטואלית של העולם הערבי במאה ה-20. לא רק תוצאות מלחמת 1967 עיצבו אותו, אלא גם הסוציאליזם הערבי של נאצר בראשית שנות ה-60, התרסקות האחדות המצרית-סורית, שהיתה אמורה להביא לאחדות כלל ערבית; צמיחתו של השמאל החדש באירופה וסין; ויריבויות אישיות בצמרת תנועת "הלאומים הערבים".

 השפיע מאוד על כנפאני. פוסטר עם תמונתו של ג'ורג', מייסד החזית העממית (צילום: סבסטיאן ברילי CC BY 2.0)

השפיע מאוד על כנפאני. פוסטר עם תמונתו של ג'ורג', מייסד החזית העממית (צילום: סבסטיאן ברילי CC BY 2.0)

לצערי, מעט מדי מהסיפור הזה נכלל בספר. חסרים בו גם פרטים על התפתחות הקרבות עם צה"ל בעיירה הירדנית כראמה, במרץ 1968, ש"ניפצו את אגדת הצבא הישראלי הבלתי מנוצח", כפי שתיארו אותה  הפלסטינים. לאחר הפעולה הישראלית הכושלת חל זינוק בהיקפם ובמעמדם הציבורי של ארגוני הלחימה הפלסטיניים, ובראשם הפת"ח. יאסר ערפאת והפת"ח לקחו קרדיט על האבידות שגרם הצבא הירדני לצה"ל, והצניעו את חלקה של החזית העממית.

את הנובלה "השיבה לחיפה" פרסם כנפאני ב-1969. כמו "גברים בשמש", היא זכתה לתרגומים רבים, כולל לעברית, פרשנויות מגוונות, ואף עובדה למחזה ולסרט. בסיפור מעלה כנפאני שאלות קשות על ההימלטות הפלסטינית ב-1948, ומגלה אמפתיה לקורבנות השואה.

הנובלה מסתיימת בקביעה חדה: המאבק יימשך בדורות הבאים כיוון שהישראלים-יהודים מכחישים שהארץ שייכת לפלסטינים, ומסרבים להכיר בעוול שגרמו להם.

הציבור הפלסטיני חווה את הנכבה כהווה, לא כפרק מהעבר. עבורו, "גברים בשמש" אינו רק סיפור אלגורי, והשאלה "מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית?" היא מצוקה מציאותית

עד כדי כך היכה הסיפור הדים, שב-2005 פרסם סמי מיכאל, הסופר היהודי-ערבי תושב חיפה, את ספרו "יונים בטרפלגר". הסיפור של מיכאל דומה לזה של כנפאני, אך הסיום שלו שונה, אופטימי יותר. במי מהסיומות תבחר ההיסטוריה?

דרך דמותו של כנפאני מספר רובינשטיין סיפור של שני דורות – דור הנכבה ודור המאבק. סיפורם נמשך משנות ה-30 ועד ראשית שנות ה-70. אצל כנפאני, השניים התמזגו לבלי הפרד. כיום, כ-50 שנה לאחר הריגתו, אפשר לשאול עד כמה אקטואליים הם כנפאני של "הגברים בשמש" וכנפאני של החזית העממית. על כך רובינשטיין לא כותב הרבה, מלבד ציון העובדה שסיפורו נפוץ בקרב הפלסטינים.

הפופולריות של החזית העממית, ארגון חילוני מוצהר, חלפה מן העולם. את מקומה תפסו ארגונים אסלאמיים. הניסיון של החזית העממית בשנות ה-80 לאמץ מוטיבים דתיים כדי לשמור על מעמד ציבורי ורלוונטיות, כשל. היום היא לא הרבה יותר מלוגו.

גם ארגוני השמאל החדש, שעימם שיתפה החזית העממית פעולה במאבק גלובלי נגד הריאקציה המערבית – הצבא האדום היפני וקבוצת באדר-מיינהוף הגרמנית – נעלמו מהאופק, ואת מקומם תפסו אל-קאעידה ודאע"ש. את הדילמות הגלובליות, שהעסיקו אז את השמאל הפלסטיני, החליפה בעיה מקומית: אם לתמוך בנשיא סוריה בשאר אל-אסד, או במורדים נגדו.

גם בזירה הפלסטינית המציאות מאכזבת. ב-1948 הפלסטינים שמו את מבטחם במדינות ערב, מכיוון שהיו חסרי אונים וללא הנהגה, אחרי שהבריטים ריסקו אותה במרד 1936-1939. את תבוסתם של הערבים ב-1948 ייחסו הפלסטינים – ובתוכם תנועת "הלאומים הערבים" – למשטרים הערביים הרקובים, ששיתפו פעולה עם המערב הקולוניאלי.

כיום מביעים הפלסטינים אכזבה מצעדי הנורמליזציה עם ישראל שעושות המדינות שחתמו על הסכמי אברהם, כאילו לא למדו את הלקח מ-1948 – כל מדינה והאינטרס שלה. יתר על כן, האם הרשות הפלסטינית במבנה ובדרכי הפעולה שלה שונה מהותית מהמשטרים הערביים שהובסו ב-1948?

כפעיל פוליטי, כנפאני נכשל, אך לא כן כסופר. הוא שומר על מעמדו כסופר לא רק בגלל הנרטיב העוצמתי של "גברים בשמש" ו"השיבה לחיפה", אלא גם בגלל הרלוונטיות של הסיפורים שלו. הציבור הפלסטיני חווה את הנכבה כהווה, לא כפרק מהעבר. עבורו, "גברים בשמש" אינו רק סיפור אלגורי, והשאלה "מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית?" היא מצוקה מציאותית.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

הנוסחאות שמאחורי האפליה הממוסדת של החינוך הערבי

מחקר חדש בוחן איך קורה שתלמיד בזרם הממלכתי-דתי מתוקצב ב-18% יותר מתלמיד חילוני וב-42% יותר מתלמיד ערבי. האפליה, מגלה המחקר, היא לא רשמית, אבל סעיפי התקצוב מובילים אליה בהכרח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf