שורת ההצלחות האחרונות של תנועת החרם מקנה לה תנופה חדשה

ייתכן שחברות הענק שהעתיקו בחודשים האחרונים את מקומן מהגדה המערבית או מישראל לא עשו זאת רק בשל פעילות תנועת החרם, אבל עצם הדיון הציבורי שמתנהל בעניין הוא ניצחון של התנועה

מאת:

כותב: מיכאל שפר עומר-מן

פעילי החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות (BDS) יכולים לחגוג שורה מרשימה של הצלחות מהחודשים האחרונים. מספר חברות גדולות שסומנו כיעדים לקמפיינים של התנועה – ובהן סודה-סטרים, אורנג', ויאוליה, ובשבוע האחרון גם "אהבה" (AHAVA) וחברת האבטחה G4S – סיימו את פעילותן בהתנחלויות הגדה המערבית או בישראל כולה.

כמובן שאף אחת מהחברות האלה לא הודתה שההתנתקות מהגדה או מישראל נבעה מהקמפיין של  התנועה הפלסטינית ותומכיה, שנועד להעצים את הלחץ הבינלאומי על ישראל לסיים את הכיבוש ולהכיר בזכויות הפלסטינים. רק סודה-סטרים ואורנג' התייחסו לכך חלקית. פעילי BDS ויריביהם מנהלים ויכוחים ערים סביב כל אחת מהחברות האלה בניסיון להכריע אם מדובר בהישג של התנועה או שמא מדובר במהלך שלא קשור אליה בכלל. אבל עצם השאלה אם התנועה הצליחה לשנות את מדיניותם של כל כך הרבה תאגידים בינלאומיים – היא כבר ניצחון של ה-BDS.

ברור שההחלטה של "אהבה" לנדוד כמה קילומטרים דרומית לקו הירוק לא תציל את ים המוות הגוסס, לא תשיב את המשאבים הפלסטינים שהחברה גזלה ולא תסיים את הכיבוש. פרישתה של G4S משוק האבטחה הישראלי לא תוביל להפסקת המעצרים המנהליים או העינויים בבתי הכלא שהחברה עזרה לאבטח. העובדה שהשם "ויאוליה" לא יתנוסס עוד על אוטובוסים מסובסדים ליהודים בלבד בגדה המערבית לא תגרום לאוטובוסים כאלה להפסיק לנסוע ולא תקשה במיוחד על המתנחלים. והמעבר של סודה-סטרים לתוך גבולות מדינת ישראל למעשה פגע בעובדים פלסטינים – אם כי רק באשמת המדינה, שבחרה לנקום בעובדים ולמנוע מהם היתרי כניסה.

אבל מה שכן עומד להשתנות זה שחברות גדולות אחרות יחשבו פעמיים לפני שייגשו למכרזים בישראל ובשטחים הכבושים ולפני שינסו למכור מוצרים ושירותים לישראל ולהתנחלויות. חברות בינלאומיות שכבר נמצאות כאן ודאי כבר רואות ביציאה מהשוק המקומי כאופציה לגיטימית יותר ויותר.

> הרחק מאורות הזרקורים: תנועת החרם צוברת הישגים

פעולה לקידום חרם על חברת תחבורה שמפעילה קווי אוטובוס עבור מתנחלים בשטחים הכבושים, בוסטון 2012 (צילום: אקטיבסטילס)

מומנטום שמאפשר לדמיין צעדים גדולים יותר. פעולה לקידום חרם על חברת תחבורה שמפעילה קווי אוטובוס עבור מתנחלים בשטחים הכבושים, בוסטון 2012 (צילום: אקטיבסטילס)

טקטיקה, לא פתרון

לא פעם שואלים אותי אם ה-BDS עובד, והתשובות שלי הן לרוב ציניות, בסגנון "דברו איתי כש-HP או אינטל יעזבו את ישראל". אבל למרות שאירועים כאלה רחוקים כרגע באופן בלתי נתפס, הישגים קטנים כאלה של תנועת ה-BDS הם מה שיוצר את המומנטום שמאפשר לדמיין צעדים גדולים יותר.

גם נוכח תוצאות בשטח כמו נסיגת החברות בחודשים האחרונים, הניצחונות של פעילי החרם הם בעיקר במישור הפסיכולוגי. הם יצרו את האפשרות לכך שישראלים ייאלצו לשלם מחיר על המשך הכיבוש, אפילו אם מדובר במחיר עתידי. והישראלים שומעים אותם.

מדינת ישראל משקיעה יותר ממאה מיליון שקל בשנה בהסברה ובמאבק ב-BDS. היא בוחרת במאבקים שמזיקים לה עצמה, שכל עניינם ניסוחים של הסכמי סחר שכבר נחתמו (כמו סימון המוצרים של האיחוד האירופי). גופי שלטון מקומי שוכרים דוברים כדי להגן על תאגידים זרים – כמו Airbnb – שמותקפים בגלל שהם עושים עסקים בהתנחלויות. העיתון הנקנה ביותר במדינה מתגייס לרכז את המאמץ הלאומי בוועידה שה-BDS נמצאה במרכזה.

אבל האפשרות הזאת, שיתכן ויהיו השלכות להתמשכות הכיבוש, לא בהכרח מבשרת על שינוי שיבוא. היא לא מבטיחה שאנשים כאן יתעוררו יום אחד, ימצאו את עצמם מבודדים מהעולם, יבינו למה זה קורה, ויחליטו לסיים את הכיבוש.

כדי שזה יקרה יש צורך ששתי החברות שחיות בארץ הזו יתברכו בהנהגות, שיבינו שאין ברירה אלא לאפשר לישראלים ולפלסטינים לחיות כאן יחד כשווים. היהודים הישראלים יצטרכו להכיר בעובדה כי הדרך היחידה לשוויון היא לוותר על זכויות היתר. הפלסטינים יצטרכו להכיר בכך שלא משנה מאיפה ולמה היהודים הגיעו לפה לפני עשרות שנים – לרוב המכריע של הישראלים אין לאן ללכת מפה.

החרם הוא לא פתרון, הוא טקטיקה. הוא גם לא חף מביקורת. תנועת ה-BDS יכולה להשקיע יותר ביצירת ההבחנה בין מטרות לגיטימיות לחרם לבין מטרות לא לגיטימיות. היא גם יכולה לגנות באופן אקטיבי יותר ולהרחיק את עצמה מגילויים של אנטישמיות שצצים מדי פעם. היא יכולה להכיר בכך ששיח הזכויות שהיא אמצה הוא שיח מוגבל-משהו כשעוסקים בסכסוך כל כך טעון ורב ממדי.

אבל כל עוד שאין באופק פתרון מדיני או דיפלומטי, כל עוד שיחסי הכוח מאפשרים לישראל להיות זו שמכתיבה את התנאים לכל משא ומתן, וכל עוד שהכיבוש נמשך עוד ועוד – ה-BDS הוא אחד מהכלים הלא-אלימים החזקים ביותר שעומדים לצד הפלסטינים במאבקם על זכויותיהם הבסיסיות, ושמאפשרים לבני ברית מכל העולם להצטרף למאבק.

מיכאל שפר עומר-מן הוא עיתונאי, ועורך האתר מגזין 972+, האתר האח של שיחה מקומית. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על-ידי חגי מטר.

> "אנחנו הופכים למיינסטרים": ראיון עם עומר ברגותי, ממנהיגי תנועת החרם

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הפגנה נגד התקפות תג מחיר בכפר עכברה, ב-2019 (צילום: דיויד כהן / פלאש90)

הפגנה נגד התקפות תג מחיר בכפר עכברה, ב-2019 (צילום: דיויד כהן / פלאש90)

הנסיגה בהוראת הערבית מעידה על חולשת הזהות העברית

למרות המאמצים של משרד החינוך לשפר את תוכנית לימודי השפה הערבית, בשנים האחרונות חלה נסיגה במספר הלומדים בכל הגילים. הבעיה היא כנראה מהותית יותר ונוגעת לזהות הלאומית היהודית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf