מאחורי החומה צומחת נבחרת כדורגל רעננה, מפתיעה ולמודת קרבות
בתקשורת בזו לה או פשוט התעלמו ממנה, אבל נבחרת פלסטין שהעפילה לגביע אסיה היא סיפור הצלחה. אחרי שנים של הדרה מפיפ"א ותחת כיבוש ומצור מתפתחת כאן אגדת כדורגל חדשה
כותב אורח: דגן ואלד
אני צופה אדוק ויחסית גם מזוכיסט בתכנית "יציע העיתונות", המשודרת בימי שני וחמישי בערוץ הספורט. פורמט התכנית, למי שלא מעורה, הוא דיונים קצובים בזמן (ארבע עד עשר דקות) שנועדו "לחמם את האווירה" בין הפאנליסטים. העיתונאי והשדרן ניב רסקין הוא המנחה (ולעתים מחליף אותו עמיחי שפיגלר) ובין הפאנליסטים, שמגיעים בעיקר מתחומי הכדורגל והכדורסל, ניתן למצוא את המאמנים שלמה שרף, פיני גרשון ואריה מליניאק, ספורטאי עבר דוגמת בוני גינצבורג, סוכן השחקנים אבי נימני ומאמן נבחרת הנוער בכדורגל אלי אוחנה, והעיתונאים אלי סהר ונדב צנציפר.
בשבוע שעבר, בין אייטם על העפלת נבחרת הנוער של ישראל לאליפות אירופה בכדורגל לראיון עם הטניסאית יוליה גלושקו בעקבות הצלחתה (היחסית) כשהעפילה לסיבוב שלישי בטורניר הרולאן גארוס, שודר גם אייטם אודות ההעפלה ההיסטורית של נבחרת פלסטין לגביע אסיה בכדורגל. הדיון שהתקיים בין שפיגלר, שרף, נמני, צנציפר ומליניאק, היה כרגיל מתלהם אך הפעם גם התרחק מהאופי הספורטיבי שאמור לאפיין את התוכנית.
– נבחרת פלסטין, אמנם ללא מדינה, אבל מעפילה לאליפות אסיה (שפיגלר)
– זה מה שקורה כשארגון מושחת כמו פיפ"א נותן להם לשחק (צנציפר)
– לדעתי זה ממש בושה וחרפה שנותנים להם לשחק אם אין להם מדינה (שרף)
– להזכירך, גם נבחרת ישראל כאשר הייתה גם ללא מדינה, כשנבחרת פלשתינה גם שיחקה במוקדמות המונדיאל (מליניאק)
– אה אז זה גם לא בסדר (שרף)
צנציפר מיהר גם להלביש תיאוריה מפוקפקת, שהנבחרת הפלסטינית מעבירה משלוחים של נשק תוך כדי מסעותיה בחו"ל (וזאת מכיוון שבעבר האצטדיון בעזה שימש כסליק לנשק), וכן אישר יחד עם אבי נמני לפלסטינים לשחק, כל עוד זה יהיה רק כדורגל. אפשר למצוא את הדיון המדובר כאן (החל מדקה 39). ראוי לציין, שבשונה מחברי הפאנל האחרים שביטלו בזלזול והתלהמות את ההישג ההיסטורי, מליניאק היה היחיד שפרגן באופן ספורטיבי לנבחרת הפלסטינית במהלך הדיון.
נצחון נבחרת פלסטין 1-0 על הפיליפינים העלה אותה לגביע אסיה
שבעים שנים בין הכרה להכרה
אבל ב"יציע העיתונות" לפחות התייחסו לאירוע שהוציא פלסטינים רבים לחגיגות שמחה ברחובות. כצפוי – בשאר כלי התקשורת הישראלים לא נרשמה התעניינות מיוחדת פרט לדיווחים קצרים, רובם בני שורה וחצי במדורי הספורט. ככה זה כשמדחיקים את ההווה ומנסים למחוק את ההיסטוריה.
היסטורית, הנבחרת הפלסטינית קיימת מאז 1927, בעידוד הבריטים שהביאו איתם לכאן את משחק הכדורגל. עד לשנת 1931, אז נוסדה "ליגת הכדורגל הפלשתינית", לא התקיימו מסגרות של ליגות מסודרות. אלו לצד אלו פעלו מועדוני כדורגל של יהודים ושל פלסטינים, כשהבולטים שבהם היו מכבי והפועל (תל אביב, חיפה, ירושלים ונס ציונה) וכן מועדון האורתודוקסים של ירושלים, איסלמי יפו, ו"אל עראב חיפה". בליגה שלטה ללא עוררין קבוצת הכדורגל של המשטרה הבריטית.
בעקבות הכרתה של פיפ"א בהתאחדות הכדורגל הפלשתינית, שהוקמה בשנת 1928, הוקמה נבחרת שהורכבה משחקני כדורגל יהודים וערבים, כשהבריטים הם אלה שלהם שמורה המילה האחרונה על ההרכב. לא עבר זמן רב עד שהשחקנים הפלסטינים התרעמו על כך שהבריטים משתפים יותר שחקנים יהודים במשחקים, והחליטו לנטוש את הנבחרת, שאחר כך שינתה את שמה ואת שם ההתאחדות ל"ארץ ישראל". בתחילת משחקיה נוגנו "התקווה" ו"האל נצור את המלכה" (God Save the Queen).
> זידאן חוזר הביתה: דרכה המבטיחה של אלג'יריה למונדיאל
בשנת 1952, הוקמה מחדש התאחדות הכדורגל הפלסטינית, אך משיקולים פוליטיים ולא ספורטיביים סירבה פיפ"א להכיר בה כחברה מן המניין. וכך, בעוד נבחרת ישראל מככבת בטורנירים הראשונים של אליפויות אסיה, הנבחרת הפלסטינית לא הצליחה להקים תשתית מסודרת לכדורגל. במהלך השנים הנבחרת הישראלית סיימה את אליפות אסיה כסגנית לדרום קוריאה בשנים 1954 ו-1958, זכתה באליפות בשנת 1964 והגיעה למקום שלישי ב-1968. בשנת 1974 ישראל סולקה מההתאחדות האסייתית בעקבות לחץ של מדינות רבות שהחרימו את הנבחרת וסרבו לשחק מולה.
בשל הכיבוש הישראלי וההגבלות של השלטון הצבאי, ההתאחדות הפלסטינית לא הצליחה ליזום ליגת כדורגל במשך שנים ארוכות, והנבחרת הפלסטינית שיחקה רק בתחומי העולם הערבי, במסגרת גביע האומות למדינות הערביות וטורניר "המשחקים הפאן-ערביים" (אולימפיאדה המיועדת רק למדינות הערביות). מיותר לציין שהנבחרת כשלה כל פעם מחדש.
רק ב-1977 החלה לפעול בגדה המערבית ליגת כדורגל סדירה בפעם הראשונה, כאשר חמש קבוצות בלבד התחרו בליגה. סילוואן זכתה באליפות על פני על עראב בית צפאפא, אל-בירה, ימק"א ושבאב אל חאליל (אחת מאימפריות הכדורגל המקומי עד היום). אבל העונה השנייה של הליגה התקיימה רק חמש שנים לאחר מכן ב-1982. באותן שנים התפתחה גם ברצועת עזה ליגת כדורגל ולצידה משחקי גביע. הקבוצות הבולטות היו חמדת אל שטה, ואל-אהלי עזה. עד 1985, התקיימו באופן סדיר שתי ליגות הכדורגל המקבילות אך לאחר מכן, נוכח האינתיפאדה הראשונה, שוב הושבת הכדורגל המקומי.
פיפ"א הכירה בהתאחדות הפלסטינית ב-1998, הכרה שהביאה איתה גם חברות אוטומטית בהתאחדות הכדורגל האסייתית (AFC). כך נפתחה בפני הנבחרת הפלסטינית האפשרות לשחק במוקדמות המונדיאל, אליפויות אסיה והמשחקים האולימפיים, ולקבוצות הפלסטיניות התאפשר לשחק גם במפעלים הבינלאומיים. שנה לאחר מכן הנבחרת הפלסטינית הגיעה להישג השיא כאשר זכתה במדליית הארד של המשחקי הפאן-ערביים.
מהבית השלישי למשחקי הגביע
צריך להצדיע לכדורגל הפלסטיני ולהעפלה ההיסטורית ולו רק מבחינה ספורטיבית, כי הכדורגל הפלסטיני קיים בפועל רק שש שנים, למרות הקבלה לפיפ"א בסוף שנות התשעים. נוכח הכיבוש המתמשך, במיוחד אחרי האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן, הכדורגל הפלסטיני לא הצליח להתנהל באופן סדיר. למעשה, רק בשנת 2008 חזרה הליגה בעזה ובגדה לפעול באופן סדיר. כמו כן, החל משנת 2011 החלה לפעול גם ליגת כדורגל לנשים והוקמה נבחרת הנשים.
את "גביע האתגר" – מפעל בו מתחרות הנבחרות החלשות ביבשת – ייסדה התאחדות הכדורגל האסייתית בשנת 2006. הנבחרות שמשתתפות במשחקים מחולקות לשלושה דרגים: בדרג העליון נמצאות הנבחרות העשירות יותר שלהן מסורת ספורט מאורגנת כגון :יפן, דרום קוריאה, איראן, סין ואוסטרליה. בדרג השני נמצאות מדינות כמו סוריה, צפון קוריאה, הודו, תימן וסינגפור, ואילו בדרג השלישי נמצאות אפגניסטן, טג'יקיסטן, נפאל, הפיליפינים וגם הנבחרת הפלסטינית. לפני שש שנים החליטה ה-AFC להוסיף ממד תחרותי נוסף למשחקים: הזוכה ב"גביע האתגר", תזכה להשתתף באליפות אסיה.
למרות התנאים הקשים הנבחרת הפלסטינית הייתה בין החזקות בטורניר "גביע האתגר", שהתקיים החודש באיים המאלדיבים. הפלסטינים גברו במוקדמות על הנבחרות (העלובות מבחינה ספורטיבית) בנגלדש, נפאל ואיי מריאנה הצפוניים, ובטורניר חלפו על פני המאלדיביים, קירגיסטאן ומיאנמר. בשלב הבתים, ניצחה הנבחרת 0-2 את הנבחרת מאפגניסטאן מצמד של כוכב הנבחרת אשרף נעמאן, שגם כבש את שער הניצחון בגמר מול הפיליפינים.
השחקנים נהרגו בעופרת יצוקה
בשבוע הבא יחלו משחקי המונדיאל, ועל כר הדשא תעלה בפעם הראשונה בתולדותיה נבחרת בוסניה. הנבחרת הבוסנית שהוקמה רק לפני עשרים ושתיים שנים (לאחר ההיפרדות מיוגוסלביה), חוותה בעת הקמתה מלחמה עקובה מדם ורבת טראומות.
בניגוד לנבחרת הבוסנית שזכתה לתמיכה כלכלית ושיקום ענפי הספורט ונהנתה בין השאר גם מהתמיכה של פיפ”א, הפלסטינים עדיין חיים תחת כיבוש, דיכוי ואפליה, וכן מגבלות קשות על חופש התנועה שמקשות על הנבחרת הפלסטינית להתאמן ולשחק. לא ניתן לעקוב אחר מספר הפעמים בהן ה-AFC נאלץ לבטל את משחקיה של הנבחרת מכיוון שהרשויות הישראליות לא אישרו לשחקנים לצאת מגבולות הגדה או מעזה. כמה משחקני הנבחרת נהרגו במהלך עופרת יצוקה, והכדורגלן מחמוד אל סרסק, נעצר ב-2009 בדרכו למשחק כדורגל בג'נין, והושם במעצר מנהלי, ממנו שוחרר רק לאחר שביתת רעב ממושכת.
> עדכונים, חדשות ופרשנות משביתת הרעב הנמשכת של העצירים המנהליים
הזכייה בגביע האתגר פורצת את הגבולות הספורטיביים עבור הכדורגל הפלסטיני הצעיר והרענן, שמצליח גם תחת תנאים קשים ביותר לצמצם פערים מאימפריות הכדורגל של היבשת. בינואר 2015 תחל אליפות אסיה שתתקיים בפעם הראשונה מחוץ לגבולות היבשת, באוסטרליה, ותהיה מן הסתם אליפות אסיה הלבנה והמערבית ביותר, כנראה מאז שהיא התקיימה על אדמת ישראל לפני חמישים שנה.
אפשר כבר מעכשיו לצפות שבזמן שהכדורגלנים הפלסטינים יקבלו הזדמנות להפגין את יכולותיהם מול סקאוטרים וסוכני שחקנים מכל העולם, ביציע העיתונות הישראלי ימשיכו מצד אחד לצקצק ולהתלונן על הכדורגל הישראלי שמאבד את דרכו, ומצד שני להתלהם או להתעלם מענף הכדורגל המתפתח מעבר לחומת ההפרדה.
* דגן ואלד הוא תסריטאי ועיתונאי לענייני תרבות, קולנוע ואמנות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן