newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משרד החינוך מציג: פשיזם טהור לציון יום השואה

התוכנית שהכין משרד החינוך לרגל יום השואה לוקה באנכרוניזם מביך ומהללת את האחדות כמקור כוחו של העם, תוך התעלמות מהיסטוריה יהודית ארוכה של מחלוקות רעיוניות. מזל שיש לתוכנית הרעה הזו אלטרנטיבות ראויות

מאת:

התוכנית עוברת מנושא קהילות היהודים וזיכרון השואה למסר ההשתקה הפשיסטי. נוער יהודי במצעד החיים במחנה אושוויץ, 16 באפריל 2015 (צילום: יוסי זליגר / פלאש90)

משרד החינוך ממשיך להפיץ זבל פדגוגי, והפעם תוכנית חינוכית רדודה ומניפולטיבית לרגל יום השואה. התוכנית נכתבה על ידי אגף התכנים של מינהל חברה ונוער, הגוף המופקד על החינוך הערכי והלאומי, והמסר שלה בוטה ונורא: "באחדות כוחו של העם!". פשיזם טהור לציון יום השואה.

אתאר את כשליה של תוכנית המשרד, ובהמשך אציג בקצרה מספר תוכניות אינטליגנטיות וראויות ליום השואה, על מנת להראות שאפשר אחרת. התוכניות מוצעות לבתי הספר ברשת האינטרנט מטעם הארגונים קדמה, המגדלור, מורשת, שיטים, הרטמן, ובית לוחמי הגיטאות.

יהודי זה תמיד דתי ולאומי

יום הזיכרון לשואה מצוין השנה במערכת החינוך בסימן "כוחה של קהילה". לא מצאתי הסבר מדוע נבחר נושא זה, אבל ככל שקראתי את התוכנית, הבנתי שהקהילה היא רק שם כיסוי. למעשה, מדובר בתוכנית שמנחילה באינדוקטרינציה את צו האחדות ואת האיסור על חשיבה עצמאית וביקורתית.

מכאן והלאה, כל התוכנית היא מלאכת רמייה ומניפולציה, כיצד עוברים מנושא קהילות היהודים וזיכרון השואה, למסר ההשתקה הפשיסטי. וכך עושים זאת:

במהלך הראשון, מספרים לתלמידים שהקהילות, שהתקיימו מאות שנים, "אפשרו ליהודים לשמור על ייחודם הדתי והלאומי בתנאי גלות". השימוש במונח "דתי לאומי" במקרה זה הוא אנכרוניזם. זהו כשל כרונולוגי, שבו משתמשים במונחים של תקופה אחת, כנכונים גם לתקופה קודמת. הוא מייצר מצג שווא לפיה המציאות המוכרת לתלמידים כיום היתה כזו גם בעבר. זהו טיעון שמרני בסיסי: תמיד היה כך, ולכן כך זה צריך להישאר.

ובכן, לא. היהודים לא שמרו מאות שנים על זהותם הלאומית, פשוט משום שטרם היתה כזאת. די לפתוח את התוכנית להוראת היסטוריה של משרד החינוך, כדי ללמוד שהלאומיות התפתחה בעולם רק החל בשלהי המאה ה-18, והלאומיות היהודית, כלומר הציונות, רק במחצית המאה ה-19.

גם כאשר התמסדה הציונות, מרבית יהודי העולם כלל לא קיבלו את רעיון הלאומיות היהודית. ערב מלחמת העולם השנייה, חיו בפלסטין ארץ ישראל רק 450 אלף יהודים, מתוך 16 מיליון (3 אחוזים). במוסדות החינוך היהודיים באירופה, שלימדו בשפה העברית והנחילו רעיונות ציוניים, למדו בשיאם כ-19 אחוזים מכלל הילדים היהודים בגיל בית ספר יסודי.

יהודי דתי לאומי זה תמיד אשכנזי

בשלב השני מספרים לתלמידים "שהקהילות התקיימו בשטייטל – העיירה היהודית". שטעטל (ולא שטייטל) ביידיש היא הקטנה של המילה Stadt, שפירושה עיר בגרמנית. מונח זה מציין יישובים כפריים שבהם חיו גם יהודים, במרחב של האיחוד הפולני ליטאי לשעבר. מה שאנו מכנים כיום מזרח אירופה.

האמת היא שקהילות השטעטל אינם כל התמונה ההיסטורית. אמנם ערב מלחמת העולם השנייה חיו כ-6 מיליון יהודים במרחב האמור. אבל היו גם 10 מיליון נוספים שחיו בצפון אמריקה, במערב אירופה ובארצות המוסלמיות. ב-2024 מותר כבר לגלות רגישות תרבותית, ולהרחיב את היריעה ההיסטורית מעבר לסיפור המזרח אירופאי הטהור.

יהודי דתי לאומי אשכנזי זה תמיד באחדות

בשלב השלישי, דנים בשאלה: "אילו דברים מלכדים את חברי הקהילה?". השאלה הזאת מוצגת לתלמידים לאחר קטע קריאה, המתאר את הווי החיים היהודיים בסלוניקי. מדובר בקטע קצרצר ופשטני, רק 80 מילים, שעיקרו: "בערב שבת הכל הולכים לבתי הכנסת".

האם הקהילות היהודיות היו מלוכדות? ודאי שלא. חברי הקהילות היו בני אדם, חיים ותוססים, שמחלוקות רעיוניות היו חלק מתרבותם. כך נכתב בעקבות ספרו של ההיסטוריון ברנרד וסרשטיין:

"גם על פי התהום המשיכו יהודים להתווכח בלהט על אמונותיהם האידיאולוגיות. מחלוקות שכפי שאנו יודעים נמשכו גם כאשר החרב היתה מונחת על צווארם ואף לאחר מכן. היהודים הצטיינו בהקמת מוסדות, מפלגות, ארגונים מקצועיים וחברתיים, אך היו בתוכם גם שסעים פנימיים עמוקים".

אפילו קהילת יהודי סלוניקי, שמוזכרת בשטחיות בתוכנית, לא היתה חסינה מפני חלוקות. כך למשל, בין שכבת העילית העשירה לבין רבני הקהילה, בין מי שתמכו בשלטון העות'מני לבין המצדדים בלאומיות היוונית (לפני 1912), בין חוגי הפועלים לבעלי ההון, או בין ציונים ללא ציונים.

הרעיון שהקהילות היו מלוכדות, חסינות מכל מחלוקת, אינו רק עיוות היסטורי. כמו אזכור הלאומיות, זהו טיעון רטורי שמייצר מצג שווא של סטטיות היסטורית. היסטוריה כתמונה קפואה שאין בה דעות, רעיונות, ויכוחים ומאבקים רעיוניים. כמובן שזה משרת את העמדה השמרנית.

יהודי דתי לאומי אשכנזי באחדות זה תמיד בארץ ישראל

בשלב הרביעי לומדים התלמידים "ששורדות ושורדי השואה לא שכחו את עברם ואת קהילתם, ומצאו את דרכם לארץ ישראל". באופן גס, התוכנית מדלגת על שנות המלחמה, על בורות הירויים, על מחנות העבודה ועל מחנות ההשמדה. כל זה לא חשוב.

הדילוג על השואה בתוכנית חינוכית ליום השואה אינו מקרי. הרי כתוב ששורדי השואה לא שכחו את העבר של קהילותיהם (שלא היה בארץ ישראל), ולכן הם היגרו לארץ ישראל. הניסוח יוצר מצג שווא, כביכול הקהילות היהודיות באירופה היו כולן בדרכן לארץ ישראל ולציונות, ורק בדרך מקרה, הם לא הספיקו לעשות זאת בשל מלחמת העולם.

זה כמובן לא נכון היסטורית, אבל אמת היסטורית לא תעמוד בדרכו של החינוך הלאומי.

ולכן תלמידים – עליכם להיות מאוחדים

השלב החמישי הוא המהפך הגדול: כאן נלמד שאנחנו, כחוליה בשרשרת הדורות של יהודים דתיים לאומיים ציוניים ומאוחדים שהיו בדרכם לארץ ישראל, מצווים גם לאחדות. תחילה נשאלים התלמידים: "האם אותם מאפיינים שליכדו את הקהילות באירופה מלכדים את החברה הישראלית?".

בשאלה הזאת קיימת קפיצה מהמושג "קהילה" במאה ה-19, שהיתה בהגדרה קבוצת אנשים קטנה והומוגנית, אל המושג "חברה ישראלית" במאה ה-21, שהיא כמובן רחבה, הטרוגנית ומכילה קהילות רבות. ברור שקהילה יותר הומוגנית מחברה. מדוע שתהייה הקבלה בין שני המושגים? באיזה מדע מותר להקיש לוגית בין שני מושגים כה שונים?

בעולמו של משרד החינוך, מותר. וכך נדרש המורה לסכם: "המשפט 'כל ישראל ערבים זה לזה', היה בסיס לקיומה של הקהילה היהודית. משפט זה ממשיך להיות הבסיס לקיומה של החברה הישראלית. משפט זה מוכיח שוב ושוב כי כוח האחדות מסייע להתגבר על קשיים".

מצעד הדגלים בשער שכם במזרח ירושלים, 15 ביוני 2021 (צילום: אורן זיו)

"באחדות כוחה של הקהילה, ובאחדות כוחו של העם". מצעד הדגלים בשער שכם במזרח ירושלים, 15 ביוני 2021 (צילום: אורן זיו)

על פי ההיגיון של משרד החינוך, החברה הישראלית צריכה להיות מאוחדת כי הקהילות היהודיות היו מאוחדות (והן לא היו), וזה כשלעצמו מוכיח שאחדות מסייעת להתגבר על קשיים. הוכחה אין כאן. רק מילים ריקות, קפיצות לוגיות, ורטוריקה זולה.

וכך מוכנים התלמידים לטקס יום השואה, שבו מכתיב משרד החינוך לבתי הספר מה לומר ומה לשיר. הטקס כולל את אותו רצף רעיוני שהוצג עד כה, והוא מסתיים בקריאה רמה ומרגשת של הקריין והקהל: "באחדות כוחה של הקהילה, ובאחדות כוחו של העם".
יותר פשיסטי מזה כבר לא יכול להיות.

בקצרה: הפניות לתוכניות טובות יותר

מערך לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בראי ה-7 באוקטובר, מוצע באתר עמותת קדמה. בהנחה שהתלמידות והתלמידים נחשפו להשוואות בין השואה לבין 7 באוקטובר ברשתות החברתיות, המערך מסייע לפענח אותן ולהבינן.

ברוח הפדגוגיה הביקורתית, המערך אינו מציג מסקנות או לקחים להשוואה, אלא מניח את עצם מעשה ההשוואה לבירור ולדיון. בין היתר, מובאים דברים שאמר ניצול השואה נפתלי פירסט: "לכל האנשים המיואשים, אני יכול להגיד שהזמן עושה את שלו. אי אפשר להישאר בטראומה נצחית, והטבע של האדם זה להתאושש ולהמשיך הלאה, האדם מחפש את העתיד".

עמוד "תכנים ליום השואה", באתר "המגדלור", מהווה צומת מצוין להפניות לפעילויות חינוכיות באתרים אחרים. צוות המגדלור אף מציע תוכנית אקטואלית, ובה דיון בזילות זיכרון השואה והשימוש הציני בה לצרכים פוליטיים. כאן מצאתי ציטוט חשוב מדברי ליאו הרצוג:

"כל השפלת אדם בהיותו אדם היא גם השפלת עצמי, כל שפיכת דם לשווא היא גם שפיכת דמי, כל ילד הבוכה מול ביתו שנהרס זה גם אני, כל אדם שנעקר מאדמתו, אני בו. אותנו השפילו, עינו, הרסו את ביתנו, לכן אני לעולם לא אשפיל, לעולם לא אענה, לעולם לא אהרוס, כל זה מצווה עלי השואה שלי. לעולם לא להוות לאחרים מה שאחרים הוו לגבי – זו נקמתי, נקמתי המוסרית."

מכון מורשת מציע מספר ערכות הדרכה בנושאים כגון החיים בגיטאות, התנגדות הנוער, נשים אמיצות ועוד. הפעילות מבוססת על קריאה וניתוח של מקורות היסטוריים מגוונים. כך למשל מצאתי באחד המערכים את בקשתה של דוניה רוזן מהדורות הצעירים:

"רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים. כי מאמינה אני באמונה שלמה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדכם עתיד טוב יותר ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם והפך את החיים לגיהינום".

מכון שיטים מציע גם הוא מספר מערכים ליום השואה. בתוכם מערך שיעור לכיתות תיכון, המבוסס על ניתוח נוסחי "יזכור" ממקורות שונים. למשל ההבדל בין היגדי הפתיח: "נזכור" לעומת "יזכור אלוהים", "נתאסף לזכר", "יעמוד העם ויקדש את בניו", או: "אנו מתאספים כדי לספר". אלה מהווים בסיס לדיון בשאלות כגון מי זוכר? את מה זוכרים? וכיצד זוכרים?

מכון הרטמן מציע פעילות בשם התכנסות ליום השואה, שבמרכזה קריאה משותפת בהגדה ליום השואה. בשונה ממתודת הטקס, בהתכנסות הקריאה יושבים במעגל, כולן וכולם משתתפים בקריאה ובשירה, וכולם מוזמנים להביע תחושות ומחשבות.

בהגדה לבני הנוער מוצע בסיום לשאול את המשתתפים על הלקח לימינו. בשונה ממשרד החינוך, אין הובלה מניפולטיבית של התלמידים למסקנה רצויה אחת. מוזכרות מסקנות אחדות שכולן לגיטימיות. חלקן פרטיקולריות ("עלינו להיות חזקים ולשמור על עצמנו") וחלקן אוניברסליות ("עלינו להיאבק כנגד כל גילוי של מחיקת האדם").

ולבסוף, בית לוחמי הגיטאות, מציע מספר סדנאות מקוונות, ובהן אחת (קולות בדממה) העוסקת בסיפור הצלתם של יהודי דנמרק. בתוכה משך את תשומת ליבי ציטוט מדברי יאיר מלכיאור: "השאלה העולה מסיפור הצלת יהודי דנמרק איננה רק כיצד מצילים יהודים, אלא כיצד מתייחסים לכל מיעוט אחר. ומה אני, כאינדיבידואל, יכול לעשות למען אלו השרויים במצוקה".

העושר והעומק הרעיוני של התוכניות המוצעות על ידי הגופים השונים, מדגיש עוד יותר את האפסיות ואת חוסר המקצועיות של אנשי ונשות משרד החינוך. הנה עוד דבר להתעצב עליו, ערב יום השואה התשפ"ד.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf