newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ארבע המלצות מתוניסיה לדמוקרט הערבי המתחיל

על רקע הצעדים הראשונים והמהוססים של ארצו בכינון משטר דמוקרטי, מונסף אל־מרזוקי, פעיל זכויות אדם ונשיא תוניסיה לשעבר, מציג כמה קווי יסוד הכרחיים לדמוקרטיה יציבה – בעולם הערבי, ובכלל

מאת:

חרף גילה הצעיר, ואולי משום כך, הדמוקרטיה שכוננה בתוניסיה אחרי המהפכה בשנת 2011 ידעה כבר לא מעט תהפוכות. תוניסיה היא למעשה המדינה היחידה, לאחר נסיגת מצרים בחזרה למשטר סמכותני, שניתן להכתיר כסיפור הצלחה של האביב הערבי. העוסקים בנושא בעשור האחרון ניסו לייחס זאת לגורמים שונים, כגון תנאים כלכליים-חברתיים מתאימים יותר לדמוקרטיה, חוסר מעורבות של הצבא, חלוציות בתחום זכויות האדם או סתם צירוף נסיבות או מזל.

הפגנה נגד הממשל בתוניסיה. ינואר 2011 (צילום: M.Rais, ויקימדיה, CC0 1.0)

לא להתייחס לכל גיבובי המילים שקובעים שהעמים הערביים אינם בשלים לדמוקרטיה. הפגנה נגד הממשל בתוניסיה. ינואר 2011 (צילום: M.Rais, ויקימדיה, CC0 1.0)

ב-2014, לאחר פרוץ מחאות רחבות היקף לאור העובדה שחרף הדמוקרטיזציה, מצבם הכלכלי של האזרחים לא השתפר, חוקקה חוקה חדשה למדינה, שהצליחה לשמור על יציבות השלטון הדמוקרטי. ואולם, מאז יולי האחרון דומה כי המצב מתערער בשנית: הנשיא קיס סעיד פיטר את הממשלה ולקח לידיו סמכויות רבות, תוך שהוא ממנה באופן לא־דמוקרטי את נג'לא בודן לראשת הממשלה.

צעד זה של סעיד עורר כמובן ביקורת חריפה וחשש של ממש מפני חזרה לימי השלטון העריץ שידעה המדינה עד 2011. מניעיו עדיין לא נחשפו במלואם, והתמונה רק נעשית מורכבת יותר כאשר מביאים בחשבון את הפרויקט הפוליטי השאפתני שהציג בזמנו, אותו כינה "דמוקרטיה הדרגתית".

על רקע זה, התפרסם בחודש שעבר באתר אל־ג'זירה נט מאמר מאת מונסף אל־מרזוקי – רופא, פעיל זכויות אדם ונשיא תוניסיה בין השנים 2014-2011. הביוגרפיה של מרזוקי עצמו משקפת את תהליך העיצוב של הדמוקרטיה המודרנית במאה ה־20: לאחר שהיה קומוניסט גמור בשנות השבעים, הוא התרחק מהאידיאולוגיה הקומוניסטית בטענה כי מאחוריה עומדת בעיקר השתעבדות למפלגות שנעשות רודניות.

הוא הסתובב בעולם במשך ארבעה עשורים ואף ישב בכלא בתוניסיה, הגיע לארמון הנשיאות של הדמוקרטיה הצעירה בארצו, וב־2014 חתם כנשיא על החוקה הדמוקרטית הראשונה של תוניסיה. במאמרו הוא מתאר את ההרגשה שבאותו רגע היה משום התחלה של עתיד זוהר, שבו החוקים הדמוקרטיים יתגבשו ויהפכו עם של נתינים מדוכאים לאומה של אזרחים חופשיים.

להגביל את העריצים

אולם האופטימיות שלו נגדעה כשבע שנים לאחר מכן, כאשר הנשיא קיס סעיד החזיר הלכה למעשה את שלטון היחיד למדינה, ומרזוקי, כדמוקרט, מצא עצמו מתויג שוב כ"בוגד". עם זאת, מרזוקי קורא בטורו לא לוותר על דמוקרטיה, ובסגנון ישיר ואישי מציע ארבע "המלצות" למהפכן הדמוקרט המתחיל.

המלצתו הראשונה של מרזוקי היא לא להתייחס לכל "גיבובי המילים שקובעים שהעמים הערביים אינם בשלים לדמוקרטיה". עמדה זו, שנשמעת פעמים רבות בחשובים שבעיתוני המערב, קובעת כי אין דמוקרטיה בעולם הערבי משום שהעמים הערביים אינם מוכנים לדמוקרטיה מבחינה תרבותית וחברתית (ועל פי מרזוקי יש מי שמרחיקים לכת וטוענים לכך גם מבחינה ביולוגית). היחס למהפכות האביב הערבי הוא כאל חיקוי חיוור של מהפכות הצבע במזרח אירופה.

הכותב מבטל טענות אלה וטוען כי מהפכות האביב הערבי, והבחירות שבאו אחריהן במדינות רבות כגון תוניסיה, מצרים ולוב, הן בדיוק מה שמראה את המוכנות של הערבים לדמוקרטיה. גם כאשר סעיד החליט, ביולי האחרון, לרכז בידיו את כל סמכויות הרשויות הדמוקרטיות, קמו על כך מחאות. מרזוקי קושר זאת גם לקיומו של דור חדש, צעיר וגלובלי יותר, שיודע לרתום אמצעים טכנולוגיים. נקודה זו אכן מתחברת לטענה רווחת בנוגע למהפכה במצרים, למשל, שחלק ניכר מהארגון שלה התקיים דרך פייסבוק.

נוסף על כך, מרזוקי תוקף את הטענה שעמים אחרים "נולדו" מוכנים לדמוקרטיה: גם במערב אירופה היו זמנים ללא דמוקרטיה, וגם בגרמניה נבחר באופן דמוקרטי רוב נאצי לפרלמנט. אי לכך, גם אם התוניסאים או המצרים בוחרים לפרלמנטים שלהם אנשי מפלגות דתיות, ואף קיצוניות, אין פירוש הדבר שלא מגיעה להם זכות בחירה דמוקרטית, ואם בחירות אלה יתבררו כטעות – כפי שקרה בגרמניה של שנות השלושים – הם ייאלצו ללמוד מכך בדרך הקשה.

"המהפכן השמרן". נשיא תוניסיה קיס סעיד (מתוך חשבון הטוויטר של נשיאות תוניסיה)

חשש אמיתי מפני חזרה לימי העריצות. נשיא תוניסיה קיס סעיד (מתוך חשבון הטוויטר של נשיאות תוניסיה)

נקודה זו מובילה ישירות להערתו הבאה של הכותב, הקשורה למידת הקלות שבה ניתן להשתלט על אמצעים דמוקרטיים ולנצלם להרס הדמוקרטיה. גם נקודה זו מוכרת היטב כנקודת תורפה מרכזית של הדמוקרטיה, כמו גם של הליברליזם – החופש, הפלורליזם והיעדר הכפייה, שמהותיים לאידיאולוגיות אלה, מקשים עליהן להגביל את מי ששואף לפגוע בהן ואף להפילן.

כדוגמה ניתן לראות את ההשתלטות על אמצעי התקשורת בתוניסיה: המהפכה הדמוקרטית הבטיחה את חופש הביטוי ואת חופש ההתארגנות של האזרחים; חופש זה גרם להתחזקות של קבוצות פוליטיות קיצוניות הממומנות על ידי אנשי עסקים מושחתים, ועל ידי עריצים פוטנציאליים, ואלו בחלקם נתמכים על ידי גורמי מודיעין זרים הבוחשים בקלחת. המלחמה היא על דעת הקהל, והנשק הוא תחבולות כמו הפצת שמועות ופייק ניוז.

חופש הביטוי הוענק במהפכה התוניסאית במחשבה שיהווה כלי למוחלשים לבטא את קולם, אך הפלא ופלא, הוא נוצל על ידי אנשים עסקים חזקים ומושחתים. הלקח שיש ללמוד מכאן, לדעת הכותב, הוא שהדמוקרטים אמנם אינם צריכים לנקוט אמצעים אלימים, אך הם מוכרחים לחוקק חוקים שיגבילו את העריצים. הניסיון מראה ש"צדק מעברי" אינו עובד כאשר מדובר בחונטות אלימות, ולכן יש צורך בחוקים ברורים מאוד, שמגינים על כלל הזכויות ושאינם מאפשרים פגיעה בהן, אך בה בעת מונעים מאנשים לנצל את חירויותיהם כדי להרוס את הדמוקרטיה. לדידו, דמוקרטיה שאינה מתגוננת כמו לביאה, סופה להיטרף על ידי זאבים.

טעות נוספת שעלולה לסלול דרך לעריצים ולפופוליסטים בחזרה לשלטון היא הפרדה בין זכויות אדם לבין צדק חברתי. אחד הגורמים המשמעותיים לחזרה של העריצות בחלק ממדינות ערב שהיו בהן מהפכות דמוקרטיות, הוא העובדה שהדמוקרטיה התקיימה רק פורמלית, על הנייר, אך בפועל האזרחים לא ראו כל שינוי ברמת החיים, מבחינה כלכלית, תעסוקתית, תרבותית, בריאותית, חינוכית ועוד.

בסופו של דבר, כאשר האליטות חושבות על דמוקרטיה הן חושבות על ליברליזם, אך ההמונים חושבים על האפשרות שיזכו ליהנות ממה שאזרחי מדינות מערביות דמוקרטיות נהנים מבחינה חברתית וכלכלית. בפועל, הדמוקרטיה החדשה שלהם מעניקה להם חירות – דבר יפה וטוב בהחלט, אך ללא סיפוק שאר צורכיהם הם יַפנו לה עד מהרה את הגב וינהרו אחר כל דמגוג עריץ.

נוסף על טענה כללית זו, שנכונה לגבי כל משטר דמוקרטי, טוען מרזוקי כי באופן ספציפי לעמים הערביים, הדמוקרטיה צריכה לעזור להם לממש את המטרה של "אחדות ערבית", שלא היתה אפשרית בזמן של משטרים עריצים. לדידו, רק משטרים דמוקרטיים יכולים ליצור שיתוף פעולה פאן־ערבי, והוא משווה זאת לאיחוד האירופי, שקם לאחר נפילת הנאציזם, הפשיזם והקומוניזם.

פרחים לחייל, בזמן מהפכת היסמין בתוניסיה ב-2011 (צילום: Wassim Ben Rhouma)

פרחים לחייל, בזמן מהפכת היסמין בתוניסיה ב-2011 (צילום: Wassim Ben Rhouma)

לא לבוז למערב ולא להעריץ אותו

המלצתו האחרונה של הכותב קשורה ליחס למערב: הוא מציע לא להפוך את המערב לאויב, אך גם לא להישען עליו כעל מקור סמכות בלעדי. בהקשר זה הוא מפריד למעשה בין גורמי חברה אזרחית וארגוני זכויות אדם במדינות מערביות, שתומכים מאוד במשטרים הדמוקרטיים הערביים ומשמשים להם בני־ברית משמעותיים, לבין הממשלות של אותן מדינות. לדבריו, מדינות מערביות כגון ארה"ב וצרפת קיבלו את האביב הערבי לכל הפחות בהסתייגות, ודאי שלא באהדה.

מרזוקי מותח ביקורת על כך שבמדינות אלה יודעים לדבר על זכויות אדם, אך כאשר משטר עריץ מתאים לאינטרסים שלהם, לא תהיה להם בעיה לתמוך בו. כך למשל, הסיבה לתמיכה המהוססת של הצרפתים בדמוקרטיות ערביות היא שהם מעדיפים דיקטטורה חילונית על פני דמוקרטיה שעשויה להוביל גורמים אסלאמיים לשלטון.

באשר לאמריקאים, הסיבה להסתייגותם היא שרק הדיקטטורים יכולים, לדידם, להבטיח נרמול יחסים עם ישראל – בעיקר מבחינה צבאית. שלטון דמוקרטי שמקבל את רצון העם לא יסכים לעשות שלום עם ישראל בתנאים של אפרטהייד וכיבוש, אלא רק בתנאים של מתן זכויות לעם הפלסטיני, בין אם במדינה עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית, ובין אם במדינה דמוקרטית כמו זו שבנה מנדלה, ללא אפרטהייד וללא אפליה גזעית.

פרט לכך, מעיר מרזוקי כי האמריקאים שוכחים שכאשר הם תומכים במנהיגים ערבים עריצים, כמו אלה ששולטים באמירויות, בסעודיה ובמצרים, הם למעשה תומכים במשטרים שאימצו את המודל הסיני – עריצות וקפיטליזם, ובכך הם מחזקים את המחנה שנגדם.

המלצותיו של מרזוקי מופנות כביכול לדמוקרט הערבי, אך למעשה ניתן למצוא בהן רלוונטיות לאזרחי כלל המדינות הדמוקרטיות. על אף שחלק מהמלצותיו נראות ברורות מאליהן, ראוי לזכור כי כל תהליך היסטורי של שינוי שלטוני ארוך טווח מתגלה באופן בהיר ומובחן רק בדיעבד, ובמחשבה לאחור קשה לזכור את כל אותן עליות ומורדות, התקדמויות ופסיעות אחורה שעיצבו את התוצאה הסופית. תהליך של הפיכה חברה לדמוקרטית הוא כזה באופיו, והטור של מרזוקי משקף נקודה אחת בתוך תהליך זה. יש בו קריאה של אדם המנסה לצאת מתוך האירועים לנקודת מבט עילית וחיצונית, ובכך לנסות להשפיע על סופם.

נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

הנוסחאות שמאחורי האפליה הממוסדת של החינוך הערבי

מחקר חדש בוחן איך קורה שתלמיד בזרם הממלכתי-דתי מתוקצב ב-18% יותר מתלמיד חילוני וב-42% יותר מתלמיד ערבי. האפליה, מגלה המחקר, היא לא רשמית, אבל סעיפי התקצוב מובילים אליה בהכרח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf