מקום לתקווה: המודל המהפכני שמציעה מרוקו ליחסי יהודים-ערבים במרחב
החברה המרוקאית עוסקת לא רק בקשריה ההיסטוריים עם הקהילה היהודית, אלא גם בחיזוק וטיפוח הקשרים בהווה: שימור מוקפד על אתרי מורשת יהודיים במדינה, קיום מפגשים משותפים ומעגלי שיח בשלוש שפות. בעיניים ישראליות זה נראה כמעט כמו נס
כותבת אורחת: גל קרמרסקי, מראקש
לפני שלושה חודשים נחתי לראשונה במרוקו. יהודיה, ישראלית, המבקרת לראשונה בחייה במדינה ערבית. הגעתי למרוקו כחלק מתכנית ללימודי תואר שני בלימודי פיתוח בינלאומי ('גלוקל'), בידיעה שאת חמשת החודשים הקרובים אבלה כאן. בפעם הראשונה אזכה לחוות כיצד מרגיש צד המיעוט ביחסים שבין יהודים למוסלמים תחת צלו הכבד של הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי. הישר מירושלים, עיר בה יהודים ומוסלמים מנהלים זה לצד זה חיים השזורים בליבוי תמידי של פחד וניכור, נחתי כאן, במדינה מוסלמית בה נדמה שקיום משותף אינו רק צמד מילים מכובסות. נכון, השיח אותו מציג הרוב המוסלמי במרוקו מתמקד על פי רוב ביחסים שבין יהודים למוסלמים מבלי להתייחס לעצם קיומה של מדינת ישראל, ואולם נדמה שגם בקונסטלציה זו, האפשרות שמציגה מרוקו היא משהו שחובה על כל ישראלי להכיר.
זה התחיל במפגש עם אנדריי אזולאי – יועצו הבכיר של מלך מרוקו מחמד השישי, אחרון היהודים בעלי ההשפעה בעולם הערבי וזכר למציאות הולכת ונכחדת. מדי שנה עורך אזולאי את הפסטיבל האנדלוסי בעיר הולדתו א-סְוֶוירַה (الصويرة); השנה הייתה זו שנתו ה-14 של הפסטיבל שחרת על דגלו להציג מודל לאפשרות הקיום המשותף. באולם בו נכחו אלו לצד אלו מוסלמים ויהודים (ואף קבוצה נרחבת של ישראלים ממוצא מרוקאי), נשאה מנחת האירוע דברי פתיחה בשלוש שפות: ערבית, צרפתית ועברית. מאירועים המוכרים לנו בהם מוזמנים יהודים וערבים לשוחח במקומות "ניטראליים" בעולם, מושמטות לרוב הערבית והעברית, והדיון מתנהל באנגלית. פה, המעבר הכמעט טבעי בין השפות הצביע על כך שאין אחת מהן המהווה איום על קיומה של השנייה בתוך משחק של יחסי כוחות. להפך, כשם ששתי השפות יכולות להתקיים בטבעיות זו לצד זו, כך יכולים גם דובריהן.
> איך ביקור במרוקו יכול ללמד על האפשרות לחיים משותפים בישראל
אל הפסטיבל הזמין אזולאי דוברים שונים ומגוונים, ביניהם הגברת הודא אבו-ערקוב, פמיניסטית פלסטינית ופעילה חברתית מחברון, שסיפרה כיצד סייעה להקמת "נשים עושות שלום" ועל פעילותן האמיצה למען צדק, חמלה, אנושית ושלום. בכל פעם שאני פוגשת פה איש או אישה פלסטינים, אני נוכחת עד כמה הרבה אנחנו חולקים, ולא רק במובן התרבותי או ההיסטורי. אזולאי, כיהודי-מרוקאי, השכיל להבין כי המודל המרוקאי עשוי להיות בעל השפעה על היחסים שבין יהודים למוסלמים גם בקונטקסט הישראלי-פלסטיני. בתוך כך הצליח אזולאי לייצר במת דיון מכובדת, המתמקדת באפשרות ה'ביחד', מבלי לזנוח את המחויבות לפתרון שתי המדינות שהודגשה לאורך הדיונים.
פעילות שכל ישראלי חייב להכיר
שנת 2004 סימנה עידן חדש עבור הממלכה המרוקאית, עם הכתרתו של מחמד השישי למלך. מחמד השישי, שנודע כליברל ותומך זכויות אדם, הצהיר בנאומו משנת 2008 כי יש לשמר את כלל אתרי המורשת במדינה, כחלק מחיבורם הטבעי להיסטוריה והתרבות המרוקאית. אלו, הוסיף, ישמשו כגשר לפיתוח קהילתי ולדיאלוג אזרחי. מסגרת חוקתית זו, לצד העובדה שהקהילה היהודית במרוקו הולכת ונכחדת, הכריחו באופן טבעי את הקהילה המוסלמית לקחת אחריות על אתרי המורשת היהודית במרוקו. בכל אתר יהודי בו ביקרתי: בית כנסת, בית קברות, תלמוד תורה או קבר צדיק, מצאתי איש או אישה מוסלמיים השומרים על האתר ומטפחים את המשך קיומו. טבעי בהבנה המרוקאית, חריג במציאות המוכרת לנו. מבלי להיכנס יותר מדי לדוגמאות או השוואות, מספיק לראות במאבק סביב בניית מוזיאון ה(אי)סובלנות בירושלים על אדמת בית קברות מוסלמי, דוגמה צורמת המסבירה מדוע לנו בארץ הדבר נתפס ככה חריג ולא טבעי.
ואז פגשתי את חברי ארגון "מימונה", שהוקם על ידי סטודנטים מוסלמים מרחבי מרוקו במטרה לשמר את ההיסטוריה והמורשת היהודית המרוקאית. השם מימונה, כזכר לימים בהם הוזמנו המוסלמים להתארח בבתי היהודים בחגיגות סיום חג הפסח, מדגיש את התפיסה הרווחת הרואה ביהודים חלק בלתי נפרד מהתרבות והמורשת הלאומית. מבניהם בלטה מרווה, שסיפרה שהיא מרגישה תחושת שליחות ומחויבות עמוקה להנציח את המורשת היהודית; לא רק כזכר לחיים המשותפים בעבר, אלא בעיקר מתוך חזון הרואה בפעילות זו כבעלת פוטנציאל השפעה רחב על יחסי יהודים-מוסלמים, החורג מגבולותיה של מרוקו בלבד. חברי מימונה לומדים את השפה העברית, מקיימים כנסים וימי עיון, וחוקרים את המורשת היהודית-מרוקאית. משימה לאומית, עם הפנים החוצה במטרה לקדם פתיחות, להציג אסלאם "אחר" ולהוריד מחסומים וניכור.
> מרוקאים, שכחתם את המוסלמים במימונה
היהודיות האחרונות במצרים
אך מרוקו לא לבדה. לאחרונה ביקרו אותנו בארגון בו אני עובדת במראקש, משלחת מצרית ובראשה ראשת הקהילה היהודית במצרים, מאגדה הארון. מאגדה, בת 63, היא הצעירה מבין שש חברות הקהילה היהודית האחרונות שנותרו במצרים, קהילה שהיא למעשה כולה אותן שש נשים. היא סיפרה כיצד הקימה את ארגון Drop of Milk (טיפת חלב), לשימור המורשת היהודית ההולכת ונכחדת במצרים. מאגדה וחבריה סיפרו כי מטרתם היא להותיר מורשת של הבנה וסובלנות בין-דתית מתוקף החיבור בין שימוש עכשווי במבנים, והצורך לשמר אותם גם בדורות הבאים. במצרים, בניגוד למרוקו, החוק אינו מחייב שימור אתרים אלו ולכן הפעילות המצרית נתקלת ביותר קשיים.
מה שהדהים אותי במפגש הזה היה דווקא השותפים שעובדים עם מאגדה, בראשם בחורה נוספת בשם מרווה, פלסטינית מרצועת עזה שהתחתנה עם סמי המצרי, וכיום חיה במצרים. בשנים האחרונות היא שותפה פעילה ומרכזית בעבודת שימור אתרי המורשת היהודיים במצרים. כששאלתי אותה אם אין זה נמנע לעשות את החיבור בין המורשת היהודית למדינת ישראל, ובפרט מתוקף ההיסטוריה האישית שלה, ענתה שאינה עושה חיבור זה כלל. שוב נותרתי משתאה, שהרי בתפישתי הישראלית חיבור בין פלסטינית מרצועת עזה לשימור ושמירה על אתרי מורשת יהודיים נשמע כמעט ומופרך. שנות אור מהמציאות הרווחת ביחסים שבין יהודים לערבים בזמן ובמרחב שלנו.
המפגשים האלו גרמו לי לתהות מה היה קורה לו כל ישראלי היה מודע לפעילות זו המתרחשת ברחבי העולם הערבי. האם היכרות עם אותם חברים הייתה מצליחה להפחית ולו במעט את הניכור והפחד? מדוע במרוקו נלחמים על שימור מורשת המיעוט, ואצלנו נלחמים על הכחדתה? מצערת ההבנה שכל עוד נתחזק בארץ מציאות של כיבוש, הכחשת הכיבוש והאפליה נמשיך להתפלא מסיפורים אופטימיים כאלו, שמוכיחים כיצד ה"בין אדם לחברו/שכנו" יכול להיות חזק מכל מלחמה. ואולי זו ראיה מעט נאיבית, אך בין שתי המרוות ובנוף המרוקאי האופטימי, נותרתי משתאה לנוכח אפשרות קיומה של מציאות אנושית אלטרנטיבית, החוצה מחסומים וממלאת בתקווה.
גל קרמרסקי, נמצאת בשלב ההתמחות של התואר השני בלימודי פיתוח בינלאומי באוניברסיטה העברית, מתגוררת כעת במראקש, מרוקו.
> חלפו הימים בהם בריונות מהסוג של ישראל היום השתיקה אותנו מפחד
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן