מעלים את המדינה על מזבח האפרטהייד ומדברים על "שותפות"

ישראל לא מציעה ומעולם לא הציעה לאזרחיה הערבים שותפות, אלא התמקחות על מידת הדיכוי שלהם בלבד. נפתלי בנט ומנסור עבאס בכנסת (אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

במהלך השנה וחצי האחרונות, התפרסמו בזה אחר זה מספר "דוחות אפרטהייד" על ידי ארגוני זכויות האדם המובילים, ישראליים ובינלאומיים, אשר הגדירו את כל המשטר הישראלי החולש על המרחב שבין הים לנהר כמשטר אפרטהייד, החותר לבסס ולהעמיק את העליונות היהודית, על כל השטח, באופן תמידי ובלתי הפיך.

הדוחות האלה עוררו, כמובן, תרעומת עזה מצד ישראל הרשמית, שבאופן לא מפתיע מיהרה לתייג אותם כאנטישמיים. אבל ביקורת על העמדה הזו נשמעה גם מקרב שורות השמאל, שביקשו לסייג את קיומו של האפרטהייד לגדה המערבית בלבד, שם מתקיימות שתי מערכות חוק נפרדות עבור שתי קבוצות אוכלוסין על בסיס שיוכן הלאומי. בישראל גופא, שבתוך גבולות 48', טענו, המצב שונה באופן מהותי. עמדה זו משתקפת, למשל, בדוח האפרטהייד של ארגון יש דין, המדבר על ביצוע פשע האפרטהייד בשטחים הכבושים בלבד ולא בתוך הקו הירוק.

באופן כמעט אירוני, נראה כי ישראל הרשמית היא זו שפתרה באופן סופי את המחלוקת בין שתי הגישות הללו בפארסה הפוליטית האחרונה שתוביל, ככל הנראה, לפירוקה של הממשלה ולהליכה לבחירות חמישיות בתוך פחות מארבע שנים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בהחלטתו לפרק את הממשלה כדי להציל את האפרטהייד המפורש בשטחים הכבושים, נפתלי בנט המחיש בצורה הברורה ביותר לא רק שמדובר במשטר אחד משני צדי הקו הירוק, אלא שההיגיון המסדר של העליונות היהודית והטבע האפרטהיידיסטי שלו הוא המסד שעליו עומד משטר זה. שתחזוק האפרטהייד הוא השיקול המכריע והראשון במעלה של הממשלה שיושבת בירושלים, המאפיל על כל שיקול אחר הקשור לאינטרסים של האזרחים שחיים בגבולותיה הריבוניים של המדינה.

במילים אחרות, לא רק שלא ניתן להפריד בין "ישראל הדמוקרטית" בתוך גבולות 48' לבין האפרטהייד המתקיים בשטחים הכבושים, אלא שקיומו של האפרטהייד הזה – או איום כלשהו על המשכו – הם מחוללי המציאות העוצמתיים ביותר של אותה "יהודית ודמוקרטית", המשועבדת באופן מלא לתחזוקו של האפרטהייד בכלים הפסאודו-דמוקרטיים שבהם היא מתיימרת להחזיק.

אבל הפארסה הפוליטית שאנחנו נמצאים בעיצומה הפריכה את הטענות נגד תפיסת האפרטהייד המלא בין הים לנהר בדרך נוספת. הטוענים נגד התפיסה הזו מקפידים לנופף במעמד האזרחי של הציבור הערבי בישראל כהוכחת-נגד לקיומו של משטר אפרטהייד גם בתוך הקו הירוק, ומזכירים שוב ושוב את נוכחותה של מפלגה ערבית בקואליציה כהוכחה לשותפות פוליטית יהודית-ערבית. נדמה שעכשיו כבר אפשר להודות שהישיבה של רע"ם בקואליציה המוזרה הזו היתה הכל, חוץ משותפות.

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "שותפות"?

בהקשר הזה, השאלה המונחת לפנינו איננה אם "ניסויי השותפות" הצליח או לא, אלא כיצד אנחנו מפרשים את המושג שותפות, והאם שותפות, במובנה המלא והאמיתי, אפשרית בכלל במשטר העליונות שבו אנחנו חיים.

שותפות, במשמעה הבסיסי ביותר, הוא היכולת של כל הצדדים לקחת חלק בקביעת כללי המשחק עצמו. את הדבר הבסיסי הזה המשטר הציוני מעולם לא הציע לאזרחיו הערבים, גם לא לרע"ם בקואליציית בנט. מה שהוצע לרע"ם, שרבים טעו לפרש אותו כהצעה לשותפות, הוא האפשרות להשיג עבור בוחריהם חלק מהזכויות הבסיסיות ביותר שלהם, שבמשחק דמוקרטי אמיתי היו אמורות להיות מובנות מאליהן ובלתי תלויות. זאת בתמורה להעמקה נוספת של כללי המשחק שנקבעו על ידי צד אחד ואשר מעמידים את האזרחים הפלסטינים באופן אינהרנטי במעמד נחות, שממנו הם צריכים להתמקח על הזכויות האזרחיות שלהם ותמורתן להתנער מהזהות הלאומית שלהם, מהמאבק נגד דיכוי בני עמם ומכל שאיפה לצדק ולשוויון אמיתי. לזה לא קוראים שותפות. זוהי, במקרה הטוב, סחיטה פוליטית.

הדבר העגום באמת הוא שמצד הציבור הערבי בישראל ישנה הזמנה ארוכת שנים לשותפות אמיתית, הן בשדה הפוליטי והן בשדה האזרחי, שנענית באדישות והתעלמות במקרה הטוב, ובתיוגם כקיצוניים ומסוכנים במקרה השכיח יותר.

חזון מדינת כל אזרחיה, למשל, שבל"ד מובילה מיום הקמתה, הוא הזמנה אמיצה לשותפות. שותפות במובן האמיתי שלה, שבה שני הצדדים מחזיקים במנדט שווה להגדרת כללי המשחק עצמו ואשר מכירה בכלל בקיומם האינדיבידואלי והקולקטיבי של שני הצדדים. גם איימן עודה מציע לציבור היהודי שותפות אמיתית, וגם הוא, כמו בל"ד, הוקע כקיצוני וכבוגד ברגע שהציבור היהודי הבין שעודה לא מתכוון להתפרק לצורך "השותפות" הזו מזהותו כפלסטיני, או לקבל עליו את כללי המשחק לפיהם עליו לסכור את פיו כאשר מתעמרים בבני עמו מהעבר השני של הקו הירוק.

הזמנה אמיצה לשותפות. ח״כ איימן עודה במהלך ארוע השקת הקמפיין בעברית של הרשימה המשותפת בתל אביב, 20.8.2019 (צילום: אורן זיו)

גם ארבעת מסמכי החזון שפרסמו גופים מובילים בחברה האזרחית הערבית בישראל במהלך 2006-2007 היו קריאה ברורה לשותפות, במובן העמוק והמלא ביותר של המילה. שותפות שתבעה את הזכות לקחת חלק בניסוח כללי המשחק של המסגרת המדינית-חברתית שבתוכה אנחנו חיים, במקום להתמקח על גודל הפרורים שהמסגרת הזו מוכנה לזרוק לעבר אזרחיה הפלסטינים. קשה להפריז בחשיבות של המסמכים האלה, שהיו יכולים להוות בסיס להידברות אחרת, שוויונית ודמוקרטית, בין האזרחים הערבים לאזרחים היהודים במדינה, אבל שלא במפתיע, הם נענו באדישות ציבורית כמעט מוחלטת מצד הציבור היהודי ומצד ישראל הרשמית.

קשה להאמין שיש עוד אדם במדינה, מימין או משמאל, שלא מבין את עומק הקריסה שבה נתונה המערכת הפוליטית הישראלית כיום. כדי לתקן את הרקב הפתולוגי הזה, צריך קודם כל להכיר במציאות כהווייתה. בין הים לנהר מתקיים משטר אפרטהייד אחד, שמתוחזק על ידי "היהודית והדמוקרטית" בגבולות הקו הירוק. בתוך הגבולות האלה, ישראל לא מציעה ומעולם לא הציעה לאזרחיה הערבים שותפות, אלא התמקחות על מידת הדיכוי שלהם בלבד.

כיוון ששורש הרקב נמצא בתוך גבולות 48', שם גם צריך להתחיל את התיקון. במקום שמחנה השמאל ימשיך לזרות חול בעיניי בוחריו בדיבורים על שותפות ושוויון בעודם מצביעים עבור החוקים הנואלים ביותר שנועדו לוודא את קיומו של משטר האפרטהייד, שוחרי השותפות האמיתיים חייבים לקבור סופית פוליטית את מאחזי העיניים האלה ולהקים מחנה דמוקרטי אמיתי שעבורו שותפות אמת היא אידיאולוגיה ולא מס שפתיים חלול. האזרחים הפלסטינים מזמינים אותנו לשותפות כזו כבר שנים רבות. הכדור, כתמיד, מונח במגרש שלנו.