מותו של פתרון שתי המדינות פגע אנושות בקונצנזוס הפרו-ישראלי בארה"ב

הארגונים היהודיים והפוליטיקאים בארה"ב, בעיקר מהצד הדמוקרטי, לא הסתגלו לסדר היום החדש שמקדמים נתניהו וטראמפ, ואינם מציעים אלטרנטיבה. בינתיים, בקרב הציבור האמריקאי התמיכה בישראל התרסקה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

במשך שנים רבות, פתרון שתי המדינות היה עמוד התווך המרכזי של הקונצנזוס הדו-מפלגתי והפרו-ישראלי בוושינגטון. מאז החתימה על הסכמי אוסלו, כל ממשל אמריקאי היה מחויב במידה כזו או אחרת להקמתה של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

אך התפוגגות פרדיגמת שתי המדינות תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו והיעדרה של אלטרנטיבה ברורה שתתפוס את מקומה הפילה את העמוד הזה – ושיבשה את העיסוק הפוליטי בישראל-פלסטין בארה"ב. עד שמקבלי ההחלטות בארה"ב יסתגלו למציאות הנוכחית של המדינה האחת, העוינות, הכאוס והפלגנות שאפיינו את השנים האחרונות צפויים רק להחריף.

בלי אמתלת תהליך השלום, ממשלו של הנשיא דונלד טראמפ דוחף סדר יום חדש (פוסט-שתי המדינות), שכולל אמצעים דרקוניים נגד מוסדות פלסטינים מרכזיים – מסגירת משרדי אש"ף בוושינגטון ועד קיצוץ המימון לאונר"א. המדיניות של הממשל למזרח התיכון נקבעת כיום על ידי גורמי ימין תומכי התנחלויות. "עסקת המאה" של טראמפ, אם תפורסם אי פעם, תהיה בוודאות מתנה לימין המתנחלי, ואינה צפויה לכלול מדינה פלסטינית. השינויים האלה עולים בקנה אחד עם מדיניות הסיפוח בפועל שמיישמת ישראל בשטחים הכבושים.

בנימין נתניהו עם דונלד טראמפ בשולי עצרת האו"ם בניו יורק (אבי אוחריון, לע"מ)

מדיניות הממשל למזה"ת נקבעת כיום על ידי גורמי ימין תומכי התנחלויות. בנימין נתניהו עם דונלד טראמפ בשולי עצרת האו"ם בניו יורק (אבי אוחריון, לע"מ)

פוליטיקאים וארגונים יהודיים אמריקאים גדולים שעוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני לא הצליחו עד כה לספק תגובה הולמת. כמעט כולם עדיין מחויבים לפתרון שתי המדינות, למרות הכוונות הברורות של ממשל טראמפ וממשלת נתניהו לקבור אותו אחת ולתמיד. בפער בין העמדות המוצהרות שלהם והמציאות בשטח שוררים בלבול, הסתייגויות ורפיון.

ארגונים ציוניים ליברליים כמו ג'יי סטריט והקרן החדשה לישראל מתפתלים התפתלות קשה ולא אפקטיבית כשהם מביעים התנגדות גלויה לתנועת החרם על ישראל (BDS), ובו זמנית גם יוצאים נגד צעדים שמבקשים להוציא מחוץ לחוק חרמות על ישראל. נאמני איפא"ק בקונגרס ניסו לחזק את התמיכה בפתרון שתי המדינות, אך נדחו על ידי חברי כנסת ישראלים, ובהם בכירים בליכוד – שטענו כי מדינה פלסטינית היא "מסוכנת הרבה יותר" מה-BDS.

התוצאה היתה שהקונצנזוס הפרו-ישראלי והדו-מפלגתי בוושינגטון נהפך למת-מהלך שמשוטט במסדרונות הקונגרס – מנותק גם מהמציאות הפוליטית בישראל-פלסטין וגם מהאמונות של מצביעים אמריקאים רבים כיום. ואכן, אף שניתן עדיין לסמוך על חברי הקונגרס האמריקאי משתי המפלגות שיצביעו ברובם לטובת ישראל, בקרב הציבור הרחב בארה"ב התמיכה בישראל התרסקה.

סקר של מכון המחקר Pew מ-2018 שזכה לתהודה רבה מצא כי רק 27% מהדמוקרטים בארה"ב מזדהים עם ישראל יותר מאשר עם הפלסטינים, ואילו 79% מהרפובליקנים מזדהים יותר עם ישראל. בקרב צעירים, התמיכה בישראל היא אפילו נמוכה יותר. סקר של "אקונומיסט" ומכון הסקרים YouGov מצא כי רק רבע מהמגיבים בקבוצת הגיל 18-29 מתייחסים לישראל כאל בעלת ברית.

יתרה מכך, סקרים עדכניים מראים כי בכל הנוגע ל-BDS והשאלה של מדינה אחת או שתי מדינות, עמדותיהם של הפוליטיקאים האמריקאים מנותקות אפילו יותר מאלה של הציבור הרחב. סקר של אוניברסיטת מרילנד שבוצע בשנה שעברה מצא שרוב האמריקאים אינם תומכים בפתרון שתי המדינות.

עוד עלה מהסקר כי "אם פתרון שתי המדינות לא יהיה אפשרי יותר, 64% מהאמריקאים מעדיפים שישראל תהיה מדינה דמוקרטית, אפילו אם משמעות הדבר שהיא תפסיק להיות מדינה יהודית, אם המשמעות של מדינה יהודית היא שהפלסטינים לא יהיו אזרחים שווי זכויות". אף שלא הרבה אמריקאים שמעו על תנועת BDS, כ-40% מהם – ורוב הדמוקרטים – תומכים בסנקציות על ישראל אם תמשיך להרחיב את ההתנחלויות.

נדרשת היערכות מחדש

כאשר קיים נתק עמוק כל כך בין נבחרי הציבור לבין הציבור שהם מייצגים, נדרשת היערכות מחדש – ודברים כאלה יכולים להיות כרוכים בעוינות ובבלגן. השרטוט מחדש של הזירה הפוליטית יוצר קיטוב, וזה בדיוק מה שקורה עכשיו בין הדמוקרטים לרפובליקאים, וגם בין הדמוקרטים לבין עצמם.

כבר התחלנו לראות כיצד קואליציה של ציונים נוצרים אוונגליסטים ויהודים אורתודוקסים ימנים הפכה את המפלגה הרפובליקאית למפלגה שתומכת במדינה יהודית אחת ולא דמוקרטית בין הים לירדן. בניגוד אליהם, המפלגה הדמוקרטית – ובייחוד הנהגתה – לא מצליחה להסתגל, ונאחזת חזק בפרדיגמת שתי המדינות הגוועת.

אך בתוך המפלגה הדמוקרטית יש מקום משמעותי לארגון מחדש של העמדות בהתאם למציאות בשטח, ואין לה מה להרוויח מהיצמדות לעמדה המיושנת שאיבדה כבר את תמיכת הציבור. התומכות היחידות ב-BDS בקונגרס, חברות הקונגרס אילהן עומאר ורשידה טליב, זוכות בתשומת לב רבה לא רק מכיוון שטראמפ מכוון אליהן את חיציו, אלא גם מכיוון שחלק לא מבוטל מהדמוקרטים בארה"ב מזדהים איתן ואף שותפים לעמדותיהן.

רבים מהדמוקרטים מזדהים אתן ואף שותפים לעמדותיהן. חברות הקונגרס רשידה טליב ואילהאן עומאר (ויקימדיה קומונס; פליקר Lorie Shaull CC BY-SA 2.0)

כדי שפוליטיקאים מהמפלגה הדמוקרטית יתחברו שוב לעמדות של הבוחרים, הם יצטרכו לעבור ככל הנראה פריימריז שיכללו אתגרים קשים, אם לא ממש ריבים הרסניים, מהסוג שכבר התחלנו לראות. מן הראוי לציין כי רבים ממנהיגי המפלגה – ננסי פלוסי, סטני הוייר ואחרים – מתמודדים בפריימריז מול יריבים שמציעים עמדות הרבה יותר שמאליות בסוגיית ישראל-פלסטין.

סידור מחדש כזה של העמדות אינו מתבצע בין לילה. במקרה של דרום אפריקה, עברו שלושה עשורים בין הקריאות הראשונות להחרמת משטר האפרטהייד ועד שעבר בקונגרס חוק מקיף נגד האפרטהייד ב-1986, למרות הווטו שהטיל עליו הנשיא דאז רונלד רייגן.

במקרה של ישראל-פלסטין, הארגון מחדש הזה יכול לקחת תקופה לא פחות ארוכה, אם לא יותר. ממשלת ישראל התאימה כבר מזמן את אסטרטגיית יחסי הציבור שלה ליום שאחרי פתרון שתי המדינות, והוציאה סכומי כסף גדולים על התנגדות לתנועת ה-BDS, למרות היותה תנועה שולית יחסית, במסגרת מאבק במה שמכונה לעתים קרובות "דה לגיטימציה" של ישראל.

כיום, החזית הפעילה ביותר במנגנון ההסברה הישראלי היא ההגדרה מחדש של התנגדות לציונות כאנטישמיות, מתוך מטרה להוציא כל התנגדות לכיבוש, לציונות – או אפילו רק למדיניות של ממשלת ישראל עצמה – מחוץ למה שמקובל במיינסטרים.

משמעות הדבר היא שהסכסוכים שפרצו בחודשים האחרונים בפוליטיקה האמריקאית סביב סוגיות כמו איסור כניסתן של חברות הקונגרס עומאר וטליב לישראל או אמירתו של טראמפ שמאשימה את רוב יהודי ארה"ב ב"חוסר נאמנות", לא רק יימשכו בעתיד הנראה לעין אלא ככל הנראה יחריפו.

תומכי המדינה האחת במפלגה הרפובליקאית, בתיאום עם ממשלת ישראל הימנית, ימשיכו להפיץ האשמות כוזבות באנטישמיות נגד מבקרי המדיניות הישראלית, וגם לחזק את הבריתות עם ציונים נוצרים אנטישמיים ממש בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם. ויהודים אמריקאים, שחשים מאוימים מהתחזקות הלאומנות הלבנה הגואה בבית, ייאלצו להתמודד עם המציאות הכואבת שישראל כבר אינה מקום מקלט או "אור לגויים", אלא משהו הרבה יותר שגרתי מזה – מדינה אלימה ולא דמוקרטית.

יהושע (ג'וש) לייפר הוא עורך ב-Dissent. בעבר היה עורך שותף במגזין 972+. מאמריו מופיעים גם ב"גרדיאן", The Nation ובמגזין n+1. המאמר הופיע לראשונה באנגלית ב-972+. תרגום: יונית מוזס

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

הגברים בוכים בפייסבוק, וצוקרברג מתגייס להגנתם

בעוד נשים נלחמות על זכותן לחיים ולהגנה מאלימות מינית, גברים נאלצים להילחם על זכותם לא להיעלב. זהו מאבק עיקש, שכולל שעות של לחיצה על "דווח על תגובה זאת". מרגש לראות שבהנהלת הרשת החברתית השכילו לזהות את האוכלוסייה שהכי זקוקה להגנה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf