newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לשחרר את מערכת החינוך

לא צריך להמציא עוד שיטות חדשות לחינוך, צריך לצמצם שליטה ולהגביר את החופש של התלמידים, המורים, ההורים והמנהלים. נייר עמדה חדש מציע תשובה לשאלה: מה אפשר לעשות כדי לשנות את מערכת החינוך?

מאת:

מפעם לפעם אני נשאל מה ניתן לעשות במערכת החינוך, על מנת להתמודד עם האתגרים המרכזיים, ובהם: הפערים על רקע כלכלי, ההישגים הנמוכים, חוסר הרלוונטיות של חלק מהנושאים הנלמדים, דרכי ההוראה המשמימות, וחוסר הנחת הכללי (שלא תמיד מפורש) אצל חלק מההורים ובציבור בכלל.

רבים מחפשים אחר איזה המצאה חדשה פורצת דרך, שתחולל את השינוי הרצוי. הם חולמים על שינוי בארגון הלימודים, בתכנים הנלמדים או בדרכי ההוראה, כזה שאף אחד עוד לא חשב עליו. פרס נובל מובטח למי שיצליח, שכן מכל הדיבורים על "פדגוגיה חדשנית" או "התאמה למאה ה-21", איש עוד לא הציע דבר חדש, שטרם הומצא ונוסה בעבר.

אני מביא בפניכם נייר עמדה שכתבו צוות מומחי חינוך, בהם גם כותב שורות אלו, אשר מציע כיוון אחר: לא צריך להמציא שום דבר. להפך: צריך לשחרר! לוותר על תאוות השליטה. לאפשר לכל מנהל, מורה וילד, להתאים את ההוראה והלמידה למקרה הפרטי שלהם. במשפט אחד: ככל שמתכננים ומהנדסים שיטה לחינוך אחר, כך הוא נעשה פחות ופחות אחר.


נייר עמדה: חופש החינוך – החופש לחנך

כותבים: אברהם פרנק, אורית שטרית, ניר אוריון, אבי בורגר, גיל גרטל

פניה זו מיועדת לכל אלו שחשו כתלמידים בעבר וחשים כתלמידים בהווה או כהורים, סבים וסבתות לתלמידים בהווה, כי מערכת בתי הספר אינה עוסקת בחינוך, אלא באינדוקטרינציה; היא אינה מקדמת אלא ממיינת; היא אינה מצמצמת פערים, אלא מנציחה ומעמיקה פערים; היא אינה מטפחת מיומנויות וערכים, אלא מקדמת מרוץ עכברים אחרי ציונים; היא אינה מקדמת סקרנות וחדוות למידה, אלא מנוונת את יצר הלמידה על מזבח שינון "חומר" לעוס לבחינות.

החופש לחנך הוא זכות יסוד במדינה דמוקרטית, כחלק מחופש הפרט, והוא מתבטא בזכות האזרחים לבחור את דרך החינוך הראויה לילדיהם. בתנאי, כמובן, שהיא אינה פוגענית לפרטים אחרים בחברה. מנהלות ומנהלים מורות ומורים, תלמידות ותלמידים – כולם ממצים את המיטב שבהם כשמאפשרים להם מרחב פעולה, יוזמה, בחירה ואחריות. לכן, ראוי שיהיה לכל בית ספר חופש פעולה אוטונומי לחינוך. כמובן, על פי ליבת המיומנויות הארצית של ערכים ומנהגים.

> ההורים שמחוללים שינוי במערכת החינוך המקומית

לא חייבים לשבת ליד שולחן. יש עוד דרכים ללמוד. במקום ללמוד לקראת מבחנים, נאפשר לילדים לבחור מה מעניין אותם ללמוד. אילוסטרציה (צילום: דאג סטופר/נאס"א)

לא חייבים לשבת ליד שולחן. יש עוד דרכים ללמוד. במקום ללמוד לקראת מבחנים, נאפשר לילדים לבחור מה מעניין אותם ללמוד. אילוסטרציה (צילום: דאג סטופר/נאס"א)

את השינוי אנו מציעים להתחיל ברמה המוניציפלית. פוטנציאל ההשפעה של קבוצת אזרחים על ראש הרשות המקומית בה הם מתגוררים הוא משמעותי. ראש רשות המקומית יכול לקדם אוטונומיה בית ספרית בשטח השיפוט שלו, וככל שיצוצו עוד ועוד איים מוניציפליים, הם יסחפו אחריהם את המערכת כולה.

כתוצאה מהגברת החופש, נקבל בתי ספר הפנויים לעסוק בחינוך במקום להכין תלמידים למבחנים חסרי תוחלת. נקבל מורים יוזמים שלוקחים אחריות על הצלחת תלמידיהם; ותלמידים רגועים, המוצאים עניין בלימודיהם. ונקבל חברה הוגנת המאפשרת לכל ילד וילדה לסיים את מסלול הלימודים בכבוד, עם סיכוי הוגן להמשך לימודים גבוהים.

לשחרר את ההורים

הבית הוא בית הספר הראשון. בבית, במיוחד בשנים הראשונות, נרכשים היסודות ונקבעים דפוסים אשר ישמשו את הילדים והילדות לעתיד כגון ערך עצמי, אמפתיה לזולת וכישורים אשר יאפשרו להם לרכוש כל השכלה בעתיד. הורים לא צריכים להמציא מערכת חינוך חדשה וגם לא להחליף את המורים והמנהלים. בכוח ההורים לדרוש שבית הספר יהיה מקום של חופש, שמתוכו יוכלו המורים והמנהלים להביא את מקצועיותם לידי ביטוי.

דברים שניתן לעשות כדי לשחרר את ההורים:

  • תיאום טוב יותר של החופשות בין מערכת החינוך לבין משק העבודה, כך שיהיה יותר זמן לחיי היומיום של המשפחה.
  • ביטול שיעורי הבית על מנת לצמצם את החדירה של מערכת החינוך לזמן ולמרחב המשפחתי. לעיתים תרגול נוסף הוא חשוב, ולכן עליו להיעשות בזמן בית הספר ובליווי המורות והמורים.
  • הדרכת הורים בהתאם לצרכים, על מנת לחזק את המשפחה ואת החינוך בבית.

לשחרר את המורים

כדי שהמורות והמורים יוכלו לממש את מקצועיותם הם זקוקים לחופש פעולה מול כל ילד וילדה, כיחידים ובקבוצות. כאשר ההוראה נמדדת בהספק ובסטנדרטים אחידים וקבועים מראש, דינה להיכשל. זאת משום שהילדות והילדים, כמו גם התנאים בכל מקום הם שונים. אומנות ההוראה היא בזיהוי הקושי של התלמיד, ובמתן סיוע נקודתי שיאפשר לו להתקדם.

הוראה ולמידה מחייבים שמורים ותלמידים יעבדו בעצמם את התכנים הנלמדים, ולא ימחזרו את ההבנות שנכתבו בספרי הלימוד בדרך של הרצאת מצד המורה ושינון על-פה מצד התלמידים. ההצלחה המקצועית של המורות והמורים, מתוך חופש הפעולה, היא שתניב את שביעות רצונם ואת המוטיבציה שלהם לפעול, והיא שתרומם את מעמד המורה בבית הספר ובציבור.

דברים שניתן לעשות כדי לשחרר את המורים:

  • לצמצם את מסמכי תכניות הלימודים כך שיכילו הכוונה כללית של נושאים שראוי להורות בכל תחום, ולא יכילו פירוט של תתי נושאים מחייבים לכל שיעור ושיעור, סטנדרטים של הספק מחייב או הנחיות מחייבות מה על המורה לומר ולעשות בכיתה.
  • שימוש מוגבל ומושכל בספרי לימוד המכילים מקורות מידע. ספרי לימוד המציגים ידע מעובד, מעקרים את תהליך ההוראה והלמידה.
  • מתן ביטחון תעסוקתי, באמצעות העסקה ישירה והוגנת של כול העובדים במערכת החינוך.

לשחרר את המנהלים

עצמאות בצד אחריות הם כלים הכרחיים לניהול, אולם מערכת החינוך הישראלית מאופיינת בריכוזיות יתר, ובשליטה נוקשה על בתי הספר. מעל מנהל בית הספר ישנם שלושה גורמי סמכות חופפים: מחלקת החינוך ברשות המקומית, רשת החינוך שאליה משתייך בית הספר ומשרד החינוך על אגפיו השונים. חסרה גם אבחנה ברורה בין הניהול לבין הפיקוח, ויש ריבוי מפקחים. בנוסף נדרש מנהל בית הספר להעביר דיווחים ביורוקרטים רבים, והוא נמדד ומפוקח גם באמצעות מבחנים סטנדרטיים ארציים ובינלאומיים אחדים.

ממילא, רוב משאבי הכסף והזמן שעומדים לרשות מנהל בית הספר מיועדים מראש למשימות שמוגדרות על ידי משרד החינוך. במיוחד נכון הדבר לתכנית הלימודים, שמגדירה בצורה נוקשה וחסרת גמישות את היקף השעות שיש להורות את תחומי הדעת השונים בכל דרגת כיתה. בתנאים אלה, אין באמת אוטונומיה למנהלי בתי הספר, וממילא ניטלים מהם חופש היוזמה והפעולה.

דברים שניתן לעשות כדי לשחרר את המנהלים:

  • צמצום מערכות הפיקוח למינימום והגדרת תפקיד המפקח.
  • הגדרת סמכויות הניהול בין משרד החינוך, רשות מקומית ורשת החינוך.
  • פישוט תקציב בית הספר לכפולה של מספר התלמידים עם מדד הטיפוח המבטא את הצרכים המיוחדים של התלמידים; וכן הרחבת האוטונומיה לניהול התקציב ברמת מנהל בית ספר.
  • צמצום תכנית הלימודים המחייבת ליחס של 20% בסמכות משרד החינוך, תכנית משותפת לכל ילדי המדינה, והשאר באחריות הרשות המקומית, רשת החינוך ומנהל בית הספר.
  • ביטול מבחנים סטנדרטיים ארציים ובינלאומיים.

> מצג השווא של משרד החינוך: כך מסלילים ילדי עניים לחינוך מקצועי

הכנה לחשיבה גבוהה לא נעשית בדרך אקדמית, אלא דווקא באמצעות התנסות, תנועה, חוויה, פעולה ומשחק. ילדות בסתיו. אילוסטרציה (אדי ישראל / פלאש90)

הכנה לחשיבה גבוהה לא נעשית בדרך אקדמית, אלא דווקא באמצעות התנסות, תנועה, חוויה, פעולה ומשחק. ילדות בסתיו. אילוסטרציה (אדי ישראל / פלאש90)

לשחרר את הילדים

בישראל, כמו בעולם כולו, למרות השקעת תקציבים אדירים נשמר הקשר הישר בין הישגיו של תלמיד לבין מצבם החברתי-כלכלי של הוריו. לא כל הילדים שווים, וגם לא דומים בכישוריהם ובנטיות ליבם, ולכן אין פסול בהבדלים בהישגים הלימודיים. אולם הקשר בין הישגים לבין מצבם הכלכלי של ההורים, מעיד שבית הספר אינו מצליח להעניק לילדי השכבות החלשות הזדמנות הוגנת.

מיונים ומבחנים משמרים את הפערים בחינוך. ילד שמגיע מבית במצב כלכלי חברתי טוב, מצליח במבחן או במיון, הערכתו העצמית מתעצמת עוד, והוא יגיע למבחן הממיין הבא בעמדת עדיפות. ילדי שמגיע מבית במצב כלכלי נמוך, יקבל ציונים נמוכים יותר, יתמיין לכיתות או בתי ספר חלשים יותר, הערכתו העצמית תדרדר עוד, והפער בינו לבין חבריו יגדל.

הכנה לחשיבה גבוהה לא נעשית בדרך אקדמית, אלא דווקא באמצעות התנסות, תנועה, חוויה, פעולה ומשחק. לכן, ככל שנחשוף את הילדים הצעירים לעולמות תוכן ופעולה מגוונים, כך הם יהיו נכונים יותר למעבר ההתפתחותי עם גיל ההתבגרות.

דברים שניתן לעשות כדי לשחרר את הילדים:

  • צמצום האקדמיזציה של בתי הספר היסודיים, למשל על ידי הוראת נושאים ולא מקצועות, והעשרת התכנית בפעילות התנסות, תנועה, פעולה ומשחק.
  • ביטול כל המבחנים הממיינים.
  • מתן אפשרות בחירה לתלמידים, לפחות בחלק מימי לימודים.
  • שבירת מסגרת הכיתה: הפרדה בין שעות פעילות בקבוצה חברתית, לבין קבוצות לימוד שבהן מתקבצים תלמידים לפי רמות עניין ויכולת.
  • גיוון מבנה הלימודים בבית הספר, כגון קבוצות רב גילאיות, מרחבי למידה שונים מלבד חדר הכיתה או יחידות זמן סדנאיות שמעבר ל- 45 דקות.

לשחרר את הפקק שבקצה – הבגרות

בקצה מסלול הלמודים במערכת החינוך ניצבים מבחני הבגרות, אשר משמשים תעודת כניסה למכללות, לאוניברסיטאות ולמקומות עבודה רבים. תכנית הלימודים בתיכון, ומרבית סדר הלימודים בתיכון, מכוונים כדי למיין את התלמידים בהתאם לדרגת הקושי של המבחנים. הדבר משפיע כלפי מטה על כל המערכת. למעשה, כל שלב במערכת החינוך מתמקד יותר במיון התלמידים לקראת השלב הבא, ובהכנתם לקראתו, ופחות בהוראה ובלמידה בהתאם לשלב ההתפתחותי שבו התלמידים אכן נמצאים.

במילים אחרות, בחינות הבגרות משתקות את מערכת החינוך, משמרות את הפערים החברתיים וחוסמות את המורות והמורים מגילויי עצמאות חינוכית. אולם, כדי לשחרר את מערכת החינוך מנזק מבחני הבגרות יש לשנות את שיטת המיון והקבלה לאוניברסיטאות.

דברים שניתן לעשות כדי לשחרר את הפקק שבקצה:

  • כניסה לאקדמיה תתאפשר לכל מי שהשלים 12 שנות לימוד עם תעודת סיום ועמידה בארבעת מבחנים מחייבים. המיון לפקולטות השונות ייעשה בהתאם להישגים בקורסים שילמדו בשנת הלימודים הראשונה באקדמיה.
  • החלפת תעודת הבגרות ב"תעודת סיום" פנימית, אשר תכלול התייחסות והערכה בדרכים מגוונות, בהתאם לגישה החינוכית ולתכנית הלימודים הנהוגה בכל בית הספר.
  • תעודת הסיום תכלול ארבעה מבחנים החיצוניים, אחידים לכל ילדי המדינה והם:
    – אוריינות מתמטית בהתאם לתכנית הלימודים הקיימת לכיתות ז'-ט'
    – אזרחות בשילוב כישורי חיים, לקראת קבלת תעודת זהות, בכיתה י'
    – שתי שפות: עברית או ערבית ואנגלית.

> השנה עצרת רבין שלי תהיה בפתח תקווה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

דחיקתו לשוליים של המאבק הפלסטיני הלא אלים התרחשה עוד לפני אוקטובר האחרון. הבערת צמיגים בשוק של שכם במהלך האינתיפאדה הראשונה (צילום: לע"מ)

מדוע נכשל המאבק הפלסטיני הלא אלים, ומי מכשיל אותו?

לאחר מתקפת 7 באוקטובר ובתום שנה למלחמה העקובה מדם בעזה, רעיון המאבק הפלסטיני הלא אלים נדחק מהתודעה הציבורית. העיתונאי חיאן ג'אבר מנתח את הסיבות לדעיכתו ומסביר מה צריך לקרות כדי שהוא יוכל לחזור להיות רלוונטי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf