newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לשותפים הישראלים שלי מהשמאל

לא די שתגידו שאתם נגד הכיבוש, הגיע הזמן שתשפיעו על החברה הישראלית. כל עוד הפלסטינים ישלמו לבדם את מחיר הכיבוש, יהיו לנו עוד 7 באוקטובר. פעיל פלסטיני פונה לחבריו בשמאל

מאת:
ייתכן שהפלסטינים יובסו, ייתכן שייהרגו מהם עשרות אלפים, אבל הם לא ייכנעו. פלסטינית בהריסות ביתה ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

ייתכן שהפלסטינים יובסו, ייתכן שייהרגו מהם עשרות אלפים, אבל הם לא ייכנעו. פלסטינית בהריסות ביתה ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

אני מדבר בכנות שייתכן שתכאב, אבל כמה שתהיה כואבת, היא כואבת פחות מכאב הקורבנות, פחות כואבת מהמלחמה, מהכיבוש ומהגזענות.

הבה נתחיל מ-7 באוקטובר. בעוד רבים מהישראלים מעדיפים לחשוב שהוא ההתחלה ולהשליך עליו את הטעויות, 7 באוקטובר איננו צמח מוזר שנבט לפתע במדבר. 7 באוקטובר הוא בנם הטבעי והבלתי נמנע של הכיבוש, המצור על עזה במשך 17 שנים, המתקפות על המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות, ההתנחלויות, אלימות המתנחלים ופשעיהם.

אנחנו מראים את סבלה של עזה כבר 7 חודשים. אל תסיטו מבט עכשיו

הבה נדמיין ש-7 באוקטובר לא היה מגיע, מה היה קורה אז? היינו רואים את המשך הכיבוש, העינויים, המצור, ההפרדה הגזענית. אתם תאמרו: אבל אנחנו נגד הכיבוש, ואין לנו מה לעשות כשמושלת אצלנו ממשלת ימין, והחברה הולכת ימינה. אנחנו נגד הכיבוש והגזענות ואין מה להוסיף.

אין זה די שתהיו נגד הכיבוש, ואין זה מקובל על הפלסטינים, הסובלים את הכיבוש הזה כבר 70 שנה, שיבואו הישראלים ויחייכו מולם ויאמרו: אנחנו שותפים, אנחנו נגד הכיבוש.

המלחמה תסתיים מתישהו, בעוד חודש או שנה, או עשר שנים, או יותר, והכיבוש יימשך, וניפגש וניזכר במלחמה הארורה, ונישא נאומים נגד הכיבוש, אבל במקום כלשהו, אולי בעזה או בדרום לבנון, או בירדן, או בגדה המערבית, או בלוד או באום אל-פחם, יצטברו מרכיבים של 7 באוקטובר חדש, קשה יותר, אלים יותר, מדמם יותר, מפתיע יותר. ואז נפתח את עינינו בפליאה ובגינוי, ונשאל את עצמנו: על שום מה המלחמה המדממת הזו, מה התירוץ, מדוע?

הצלמים הפלסטינים הגיעו לגדר כשעתיים אחרי שנפרצה. פלסטינים חוגגים סביב טנק ישראלי, 7 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

אם מצב הכיבוש יישאר כמו שהוא, נראה עוד 7 באוקטובר. פלסטינים חוגגים סביב טנק ישראלי, 7 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

הפלסטינים אומרים לכם, מתוך עמדה של אמונה בשותפות ובפעולה ליצירת שלום צודק ובר-קיימא, ומתוך נכונות לחיות יחד בצל שוויון אמיתי: אתם לא עושים דבר למען שינוי, מתוך קוצר יד או משום שאתם במצב נוח שאיננו משלם מחיר על המשך הכיבוש. כל עוד הפלסטינים ישלמו לבדם את המחיר, העניין ייגרר, כי יש לנו די זמן.

לא, אין לכם די זמן. המחשבה של הפלסטינים שהם ישלם לבדם את המחיר, עם מלחמה או בלעדיה, ושאין כוח שלום ישראלי אמיתי ומשפיע, המסוגל לפעול, דוחפת אותם ללכת לאלף 7 באוקטובר.

אילו היה לנו מעט דמיון הנחוץ כדי להבין, היינו מדמיינים ש-7 באוקטובר לא קרה, היינו מדמיינים איך היה נראה המצב אלמלא 7 באוקטובר היה קורה, מה היה?

היה נמשך הרג הפלסטינים בגדה המערבית, שכן בשנה שלפני 7 באוקטובר נהרגו בגדה המערבית יותר מ-400 פלסטינים; התקפות המתנחלים על העם שלנו היו נמשכות, שריפת השדות והמכוניות שלהם והרג הצאן שלהם; היו נמשכות הפלישות אל המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות, חילול אל-אקצא והיריקות על אנשי הדת הנוצריים; היה נמשך המצור על עזה ובן גביר היה ממשיך להתעלל באסירים הפלסטינים.

זו איננה השערה. זהו המרחב האמיתי שבו מתנהלת מדינה ששולט בה אדם כנתניהו, והיא מצייתת לכנופיות כמו זו של בן גביר וסמוטריץ'. וכאן נשאל: האם זה טוב יותר מ-7 באוקטובר? התשובה מצידם של כל הישראלים היא, כן, זה עדיף, עדיף ללא היסוס וספק.

התשובה אצל הפלסטינים תהיה שונה לחלוטין, והיא תשתנה בין מי שיעדיף מוות מידי, ובין מי שיעדיף מוות מדורג ואיטי. אבל אם המוות הוא הברירה היחידה העומדת בפני הפלסטינים, הרי אין ספק שיבחרו את המוות להם ולאויביהם. זהו הגיון הדברים, זהו האינסטינקט של החיים, וזה בדיוק ההיגיון שמאחורי 7 באוקטובר, שהישראלים אינם רוצים להבינו.

הפלסטינים לא נכנעו ולא ייכנעו לעולם. ייתכן שיובסו, ייתכן גם שייהרגו מהם אלפים, ייהרסו כפריהם ועריהם. זה קרה ויקרה. אבל זה לא ידחוף אותם להיכנע, זו איננה אפשרות. זו המסקנה של סכסוך ארוך שנים, ואם הישראלים לא הגיעו אליה, זו אחת הטעויות האסטרטגיות של ישראל.

הסיעה שלהם התפצלה לשלוש. איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' באירוע בחירות בשדרות (צילום: פלאש 90)

כך נראית מדינה שהם שולטים בה. איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' באירוע בחירות בשדרות (צילום: פלאש 90)

השותפות שלנו היא לא למען סיום המלחמה, שכן ייתכן שהמלחמה תסתיים בלעדיה. השותפות שלנו היא לסיום הסיבות למלחמה – בראש ובראשונה הגזענות, והכיבוש במקום השני ותסביך העליונות במקום השלישי. לא תיתכן שותפות בצל התנאים האלה, ולא תיתכן שותפות לנורמליזציה של הכיבוש ושל הגזענות, ולא תיתכן שותפות בצל היעדר שוויון אינדיבידואלי וקולקטיבי. היסוד המכונן של השותפות הוא בראש ובראשונה השוויון, ואחריו סיום הכיבוש ואחריו ההיחלצות מתסביך העליונות.

אנחנו שותפים, שותפים כבר יותר מעשר שנים. כבר הגיע הזמן להשיג תוצאות ממשיות. עשר שנים הן די זמן להשיגן ולהביא תוצאות. בצל השותפות שלנו, העמיקו המלחמות והפכו מדממות יותר, הכיבוש העמיק והפך נפשע יותר, והעמיקה הגזענות והפכה מכוערת יותר. השאלה היא לא אם נעמיק את השותפות, שכן השותפות הזו עמדה בתנאים הכי קשים. השאלה היא כיצד השותפות שלנו תהפוך גורם המשפיע על מהלך הדברים. זו השאלה וזהו האתגר וזו המשימה היסודית.

אני תוהה מדוע הסטודנט היהודי באוניברסיטת קולומביה אומר בקול רם: "לא בשמנו הצבא הישראלי מבצע רצח עם", ואילו איש השמאל הישראלי לא מסוגל למלמל את המילים האלה

הרי הימין הגזעני הוא לא רק אויב של העם הפלסטיני, אלא גם אויב של כל מי שחולק עליו. אכן, הפלסטינים הם הקורבן העיקרי של הגישה הזו, אבל גם החברה הישראלית, וערכי הדמוקרטיה וקבלת האחר השונה ממך – גם הם קורבנות, גם אם במידה פחותה. השתיקה על דיכוי הפלסטינים מובילה אל דיכוי הישראלים.

זו מסקנה שאין צורך בידע רב כדי להגיע אליה בכל העולם, ובכל גלגולי ההיסטוריה, ועכשיו אנחנו רואים אותה בישראל. לפיכך השותפות שלנו היא לא רק למען הגנת הפלסטינים בלבד, אלא למען הגנה על התרבות שכולנו מאמינים בה. כולנו נכווים באש של הגזענות והכיבוש.

אני תוהה מדוע עומד הסטודנט היהודי באוניברסיטת קולומביה ואומר בקול רם: "לא בשמנו הצבא הישראלי מבצע רצח עם", ואילו איש השמאל הישראלי לא מסוגל למלמל את המילים האלה? מדוע הוא מנסה להצדיק אותו? מדוע איש השמאל הישראלי מגמגם מול מחזות הדיכוי המופעל כלפי הפלסטינים ומחפש לנחם את הפלסטינים, בעוד הדברים האלה נעשים בשמו והוא משלם את המחיר על המדיניות הזו.

אני זוכר שיהודים אנשי שמאל רבים, שאני מכבד, נהרגו בהתקפה של 7 באוקטובר. כואב לי על כך, אבל אני מדמיין שאם הקול שלנו היה חזק יותר והפעולות שלנו למען סיום הכיבוש, הגזענות והעליונות היו רבות יותר, ייתכן שהם לא היו נהרגים.

אני גיניתי באופן אישי, בקול רם, את הרג האזרחים ב-7 באוקטובר. גיניתי אותו במאמר ב"הארץ" בשפה העברית ובשפה הערבית בסוכנות "מען", ולא הייתי משנה מילה בשני המאמרים האלה. ועכשיו אני מבקש מכם לגנות את רצח העם בעזה בקול ברור ובשפה ברורה. יש ביניכם מי שמתווכח ואומר שזה לא בדיוק רצח עם. אולי הוא פחות מכך ואין בו כוונה, אלא אולי טעויות מבודדות, שאינן מבטאות דפוס, ותירוצים נוספים מהסוג הזה. השפה הזו גורמת לנו להישאר במקומנו בלי להתקדם, בלי להשפיע. זה יגרום לכך שבעתיד נהיה קורבנות של 7 באוקטובר אחר במקום אחר.

בזמן שהשמאל הפגין, הכיבוש העמיק. מפגינת שמאל במחאה נגד מאחז אביתר, פברואר 2022 (צילום: סראיה דיאמנט / פלאש 90)

בזמן שהשמאל הפגין, הכיבוש העמיק. מפגינת שמאל במחאה נגד מאחז אביתר, פברואר 2022 (צילום: סראיה דיאמנט / פלאש 90)

בשעה שבה נהרגים בני אדם, אין לנו את המותרות לפטפט על שלום, לאכול פלאפל וחומוס, ולשבת במעגלים ולשיר על שלום. השעה היא שעה של דם ודמעות, שעה של סבל, רעב וגירוש.

האם מישהו מכם שאל מה נדרש מהפלסטינים כדי להשיג שלום? אני אענה לכם על השאלה: נדרש שהפלסטינים יציגו ויתורים משמעותיים ואמיתיים כדי שנגיע להסכם. נדרשת הכרה בישראל, נדרש ויתור על האלימות והטרור. האם נדרש יותר מכך? אך הפלסטינים הכירו בישראל, באוסלו, הפלסטינים כבר ויתרו על 78 אחוז ממולדתם, הם ויתרו על האלימות וכוחות הביטחון שלהם משתפים פעולה במאבק בטרור.

ומה היתה התוצאה? הכיבוש העמיק, ההתנחלויות התרחבו ואלימות המתנחלים התגברה. ולאחר שכל זה קרה, 7 באוקטובר הוא פחות ממה שהיה אפשר לצפות. כל מה שהפלסטינים ויתרו עליו, הם חוזרים לדרוש אותו. הוויתורים הפלסטיניים הן לא עמדות נצחיות, כל עוד הם לא ייתקלו בעמדה הישראלית המכירה בזכויות הפלסטינים. זהו ההיגיון הטבעי, זו האמונה של כל הפלסטינים.

אחד מחבריי הישראלים שאל אותי אחרי הקמת הממשלה הכי גזענית ופושעת בתולדות ישראל: מה יכולים הפלסטינים לעשות מול הממשלה הזו. אמרתי לו בזמנו שאינני יודע בדיוק, אבל תמיד יש לפלסטינים ברירות אחרות, וכך קרה. 7 באוקטובר הוא אחת הברירות האחרות. ובעתיד יהיו ברירות אחרות, גם אילו חמאס יחוסל בעזה, גם אם הגדה המערבית תסופח, אפילו אם יהיה גירוש. תמיד יהיו ברירות אחרות, הברירה הבלתי הגיונית היחידה היא שהעם הפלסטיני ייכנע.

אני מייחל להפסקת המלחמה הזו. הפלסטינים לא ינצחו בה, זה בטוח. קרוב ל-50 אלף קורבנות ומספר כפול של פצועים, הרס רצועת עזה והפיכתה למקום שאינו ראוי לחיים – לאור כל האבדון הזה, אין ניצחון פלסטיני. לעומת זאת ישראל הובסה. נכון, הפלסטינים לא ניצחו, אבל ישראל הובסה.

זו משוואה מעט מסובכת, אבל היא ברורה למי שמסתכל על ישראל עכשיו. ישראל מחוללת רצח עם, והיא מבודדת בעולם ונכשלת בהשגת מטרות המלחמה. אלה הם תיאורים של מדינה מובסת, גם אם איננה מובסת צבאית. נכון שהגירוש של הפלסטינים הפך אפשרי, אבל גם תבוסה מלאה של ישראל הפכה אפשרית.

הצלתה של ישראל מעצמה איננה באחריות הפלסטינים, אולי האמריקאים ישחקו כאן תפקיד כלשהו, אולם המאמץ הגדול מוטל עליכם. בכך שתצילו את ישראל מעצמה, תוכלו להתקדם לעבר חיזוק השותפות שלנו.

חברים מבית ספר באו והניפו דגל פלסטין. צעירים בגוש נגד כיבוש ברחוב קפלן בתל אביב (צילום: אורן זיו)

אנחנו זקוקים לשותפות שאינה יודעת ייאוש. צעירים בגוש נגד כיבוש ברחוב קפלן בתל אביב (צילום: אורן זיו)

אנחנו עומדים בפני מצב מורכב. לי לא אכפת שיגידו עליי שאני מאנשי השלום, בעוד עמי נטבח וארצי נהרסת, ואני חושב שאף אתם כמוני. לא אכפת לכם שייאמר עליכם שאתם מאנשי השלום בעוד ממשיכים האלימות, ההרג והמלחמות. לכולנו אכפת שנשים קץ למלחמות ונפתח דרך לשלום. האם נוכל? אנחנו חייבים להיות יכולים, ואם ניכשל, אנחנו הולכים למצב גרוע יותר מהמצב היום.

אנחנו מאמינים בשותפות פעילה, שותפות שמשיגה הישגים, שותפות משפיעה, שותפות שאינה יודעת ייאוש, אכזבה או התמהמהות. ואנחנו מאמינים שהשותפות חזקה יותר מכוח המלחמה, ההרג וההרס. אנחנו יכולים להעניק ערבויות אמיתיות לעמים שלנו באמצעות חיים משותפים על

יסוד שני עמים שינצחו. אנחנו לא מבטיחים לעם שלנו את אשליית הניצחון על האחר, אלא את הניצחון האמיתי עם האחר. אנחנו לא מבטיחים לעם שלנו לחיות על החרב, אלא אנחנו שותפים עם האחר בהפיכת החרבות לאתים. אנחנו לא מייצרים אגדות ומשכנעים את העמים שלנו בהן. אנחנו מייצרים לעמים שלנו עתיד אמיתי שנחיה בו, ונכבד בו את חיי האחרים.

אני מודה לכם על הנכונות לשמוע ומתנצל על הקושי של דבריי. אבל המצב הקשה מצדיק דיבור ישיר, גם אם הוא קשה.

עאוני אל-משני הוא פעיל פוליטי פלסטיני. את הדברים נשא בווידאו בכנס "מאסון לשלום מבוסס שותפות?", שנערך במכון ון ליר. תרגום מערבית: מירון רפופורט

*הערה: מילה אחת הוסרה מהטקסט לאחר פרסומו, מאחר שנוסח התרגום לא ביטא נכון את כוונת המחבר.
.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf