לציבור בישראל מספרים שהלחץ הצבאי הביא לעסקה. האמנם?

השיח התקשורתי המרכזי ביחס לעסקה שממשלת ישראל אישרה הלילה נסוב ברובו על כמה זו "עסקה קשה ומסוכנת" מחד, ומאידך על כך שרק הלחץ הצבאי על חמאס הביא לנכונות שלו להסכים לשחרור חטופים. לא פעם, שתי הטענות האלו נשמעות בו זמנית מפי דוברים, שאוחזים בהן בעת ובעונה אחת.

>>בעולם הערכים החדש בישראל, שחרור החטופים נדחק לשוליים

אבל נראה שהמנטרה הכפולה הזאת פשוט לא קשורה למציאות. האמת היא שפורסם כי העסקה הזאת, בשינויים קלים בלבד, הוצעה כבר בשלבים מוקדמים של המלחמה. לדוגמה, ב-1 בנובמבר האתר "מידל איסט איי" ציטט "מקורות יודעי דבר" בקטאר לפיהם חמאס וישראל היו "במרחק של כמה סנטימטרים" מעסקה לשחרור נשים וילדים מקרב בני הערובה הישראלים, אולם העסקה נפלה לאחר שישראל פתחה במבצע הקרקעי שלה ברצועת עזה, ב-28 באוקטובר.

"גארדיאן" דיווח לפני שבועיים כי ראש הממשלה בנימין נתניהו "גילה עמדה קשוחה" ודחה הצעות לשחרור בני ערובה ישראליים שהוצגו מיד אחרי המתקפה של חמאס, ב-7 באוקטובר. לפי העיתון, לפני הפלישה הקרקעית של ישראל, במשא ומתן דובר על "מספר גדול בהרבה" של בני ערובה, ממה שהוסכם עכשיו בין ישראל וחמאס.

כלומר, הלחץ הצבאי הישראלי הוא לא מה שאפשר את העסקה עכשיו וגם לא ממש שיפר אותה, אלא אם כבר, הרע אותה מבחינת מספר החטופים שישוחררו. העסקה היא לא "קשה ומסוכנת", אלא פשוט מאוד מתבקשת והכרחית.

כל השיח מלא הסיסמאות הזה נובע מהעובדה, שפוליטית וציבורית מקבלי ההחלטות בישראל לא רצו, או שלא יכלו להרשות לעצמם, לקבל אותה מיד אחרי 7 באוקטובר כדי שלא יצטייר שהם חותמים על עסקה מתוך חולשה. היו להם, לפחות לחלקם, גם אינטרסים צרים, שמנוגדים לעסקה והתנגדויות פנימיות אידאולוגיות מהימין הקיצוני בממשלה.

רק בחלוף הזמן, הבשילו לאיטם שני תהליכים שאפשרו למקבלי ההחלטות להסכים לעסקה. התהליך הראשון הוא התגברות הלחץ הציבורי והסולידריות עם משפחות החטופים, שחרדות לגורל יקיריהן. המחאה שבני המשפחות הניעו החלה לצבור תאוצה משמעותית.

התהליך השני הוא ההרג ההמוני בעזה והמהלכים הצבאיים המיוחצנים, שאפשרו לממשלה לייצר, כלפי הציבור בישראל, את מצג השווא כאילו העסקה נסגרת בעקבות ויתורים שנכפו על חמאס. זה, כנראה שקר שהכרחי להפיצו כדי לקושש לגיטימציה רחבה מספיק למהלך.

בפועל, מאז 13 באוקטובר ניצבת בפני ישראל אותה הצעה עקרונית לעסקה הומניטרית, הכוללת  נוסחה בסיסית של חמישה ימי הפוגה ושחרור של בין 70 ל-100 חטופים ישראלים – נשים, ילדים, זקנים וגברים בעלי אזרחות זרה – תמורת נשים, ילדים וזקנים פלסטינים שמוחזקים בישראל. על ההצעה הזו היו וריאציות שונות, אבל ביסוד מדובר באותה עסקה.

כמעט חודש וחצי לאחר מכן, נסגרה עסקה של ארבעה ימי הפוגה תמורת 50 חטופים ישראלים, נשים וילדים, כשמנגד תשחרר ישראל 150 נשים וקטינים פלסטינים. שום "הישג הודות ללחץ הצבאי". בוודאי שאין כאן הישג, אם נביא בחשבון את מותם של חלק מהחטופים בזמן שעבר מאז ואת הזמן שאלה שאמורים להיות משוחררים מחר עשו לשווא בשבי.

בעסקה שנחתמה יש גם אופציה להארכת ימי ההפוגה תמורת שחרור ישראלים, ופלסטינים, נוספים על בסיס מפתח דומה. זה מעולה, אבל הוא לא משנה את העובדה שהתנאים לא השתפרו עם הזמן היקר שבוזבז.

בשולי התקשורת הישראלית יש קולות מעטים בלבד, שמעזים לרמז בנימוס על האמת הגלויה הזו. היום ב"הארץ" ציין הפרשן הפוליטי יוסי ורטר במאמר שכותרתו "הלחץ הציבורי גרם לנתניהו להסכים לעסקה שסירב לה עד כה", כי אותה עסקה "היתה על השולחן גם לפני שבוע, בהבדל זניח. ראש הממשלה התלבט עד שדחה אותה. שלשום, שינה את עמדתו… מה שהניע אותו להסכים למה שסירב לו זה הלחץ הציבורי… בשעתו, הוא לא הציב את שחרור החטופים בראש מטרות המלחמה. ככל שגבר הלחץ, הוא זז יותר ויותר לאגף ההומניטרי… עכשיו אפשר רק לקוות שהטיפול בילדים ובנשים שיחזרו יהיה אנושי ומקצועי וחומל יותר מאשר היחס לו זכו בני משפחותיהן בששת השבועות הללו".

לפני שבוע דחה נתניהו בדיוק את אותה עסקה, שעכשיו תצא (אמן) לפועל. אבל – ואת זה ורטר נמנע מלציין במפורש – גם לפני כן אותה עסקה עמדה על הפרק, בקווים דומים פחות או יותר, ונתקלה בסרבנות ישראלית. כל יתר הפמפומים, ששוטפים את ערוצי הטלוויזיה ואתרי החדשות הישראלים, נועדו לשרת מציאות מדומה שנוחה יותר לדגשים הקדושים, שמתחזקים את ה"יחד" הישראלי הפריך והרעוע של אחרי 7 באוקטובר.

גם נחום ברנע כתב ב"ידיעות אחרונות" כי "הטענה שעלתה מדבריו של נתניהו, כאילו ישראל השיגה הישג גדול במשא ומתן, רחוקה מהאמת. זאת אותה עסקה שהציע ראש ממשלת קטאר בשבוע הראשון למלחמה, בשינויים קלים. ישראל התגמשה קצת; חמאס התגמש קצת. בסך הכל, סינוואר קיבל את מה שרצה".

ייתכנו אולי עוד עסקאות הומניטריות של שחרור אזרחים על בסיס דומה בעתיד, אבל בסוף העסקה הגדולה והאמיתית שעומדת על הפרק היא של "כולם תמורת כולם": שחרור כל השבויים הישראלים, לא רק החטופים האזרחים אלא גם החיילים, תמורת אלפי הפלסטינים שכלואים בישראל. כמו שהיה עם העסקה ההומניטרית, ביסודו של דבר ההחלטה שתעמוד בפני ישראל, לכל אורך הדרך, היא פשוט אם לקבל את העסקה המוצעת או לא. לא סביר להניח שהנוסחה הבסיסית תשתנה בשל מהלך צבאי כזה או אחר.