newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה סירבתי לייצג בתוכנית טלוויזיה את "הצעירים הפלסטינים"

פתאום כשיש אלימות התקשורת הממסדית רוצה לשמוע אותנו. אבל האם בימים האלה מישהו מוכן להקשיב? האם יצפו שקודם אפגין נאמנות למדינה? מה אם בעלת הבית שלי תצפה ותחשוב שאני "ערבייה לא טובה?" ומי אני שאדבר גם בשם הפלסטינים שסובלים בשטחים הכבושים?

מאת:

כותבת אורחת: מייסלון דלאשה

שיחה ממספר חסוי. הלב דופק, אולי זה הבנק? אבל ביקשתי מהם כבר לא להתקשר מחסוי, ועוד בימים האלה, שכל דבר מלחיץ. אוזרת אומץ ועונה.

"שלום, אני מדברת עם מייסלון?"

"כן", אני עונה, מופתעת מזה שהדוברת ביטאה את השם שלי נכון. סימן שזה לא הבנק.

"מדברת ל' מלונדון את קירשנבאום".

"ל' ממה?"

"מלונדון את קירשנבאום, אנחנו מחפשים מישהי שתתראיין על מצב החברה הצעירה הפלסטינית".

"תראי, אני לא פעילה כרגע, אני בכלל באקדמיה, אני כותבת דוקטורט על בתי ספר ועסוקה בזה, אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה".

כך מצאתי את עצמי מתנצלת בעדינות על כך שלא אוכל לגזור קופון תקשורתי על חשבון ההפגנות האחרונות של הצעירים הפלסטינים. מי אני בכלל? מה יעזור המבט האקדמי שלי להבנת המצב? המחשבות רצות מהר בתקווה שהיא תוותר. היא מסבירה שכן, זה מה שהם מחפשים, "ניתוח אקדמי". יעני מישהי שיושבת במגדל השן וקוראת בזמנה החופשי ערימות ספרים על החברה הפלסטינית, בדיוק כמוני.

בכל זאת, אני מתעקשת על כך שלא אוכל להשתתף. מה אני צריכה עכשיו ראיון אל מול כל עם ישראל הכועס? האם מישהו יקשיב למילותיי הגבוהות? האם יחכו לשמוע ממני את המילים המבטיחות את נאמנותי בימיה הקשים של מדינת ישראל? ומה עם הפלסטינים? רק חסר לי שבטעות מישהו יחשוב שאני עוד ערביית מחמד בשירות המדיה הישראלית.

ואם יערכו את הראיון שלא לטובתי? או שמישהו ידחוף לי בפוטושופ איזה סכין לפריים? ובכלל, מי צריך להיחשף כערבי בימינו אלה? אני כל יום מודה לסבתא רבתא שלי על הגנים הספק אירופיים ספק משהו אחר, שהתברכנו בהם מכובש מערבי כלשהו שעבר פה, ועוזרים היום לשושלת בעת מצוקה, כשהחזות הערבית נהייתה עילה לרצח.

ואם בעלת הדירה, אישה שנולדה במצרים והגיעה לכאן עם משפחתה מחשש לזהותם היהודית, תצפה בראיון ותחשוב שאני לא "ערבייה טובה"? עכשיו החששות שלה מרגע חתימת החוזה יתגשמו? הרי היא הבינה שאנחנו ערבים רק כשהחזיקה את תעודת הזהות כדי לצלם אותה, ולאט לאט נפל האסימון למרות כל אזהרות הערביוּת שאותתנו לה. אבל משום מה השם לא נשמע מספיק ערבי, ואותו חבר שמאלני שהעביר לנו את הדירה שכח לציין זאת בפניה, ורק אמר שאנחנו אנשים טובים.

בין שתיים לארבע

מאיפה בכלל להתחיל לנתח את החברה הפלסטינית הצעירה בראיון של כמה דקות? איך אסביר שהכעס של רוב הפלסטינים, ובכלל זה הירושלמים, מתווך בעזרת ססמאות קליטות של "אל-אקצא בסכנה"? מי אני שאדבר על ההשפלה והסבל היומי שלהם, בזמן שאת ההשפלה הכי גדולה חוויתי בנתב"ג? ואיזה השפלה? בסך הכל חיטטו בחפציי האישיים, הרסו את שעות ההשקעה שלי בקיפול הבגדים. משום שלפי הוראות הביטחון, ערבייה צעירה הטסה לבד ללא ליוויו של גבר כלשהו, אינה בגדר הנורמה הפטריארכלית, זו שמשתמרת בחסות "הרגישות התרבותית" לחברה הערבית מצד המדינה. בדיוק כמו הצעירות (הלא קטינות) הפלסטיניות שהובלו למעצר עם אבותיהן לאחר שנחשדו בארגון הסעות להפגנות או בחשד שהסתובבו עם כמויות לא חוקיות של בצל.

> משטרת המחשבות בפעולה: שלושה חודשים בכלא בגלל מסרון

התור בנמל התעופה בן גוריון. (צילום: Fabio Hofnik פליקר)

התור בנמל התעופה בן גוריון. (צילום: Fabio Hofnik פליקר)

אבל מה זה לעומת האנשים שמפשיטים אותם במחסומים או חוטפים מכות משום שהמראה שלהם חשוד מדי, כלומר ערבי מדי? מה זה אומר לקבל מספר סידורי ארוך מעל הדרכון שמתחיל בספרה 2, המסווה את הגזענות של המדינה המדרגת את אזרחיה לפי סולם של ממש? כלומר, רק היהודים מקבלים את הספרה 1 בתחילת אותו מספר פיקטיבי הזוי על גבי אותה מדבקה צהובה מעל הדרכון והמזוודות. שלא לדבר על המספר שמתחיל בספרה 4 או 4 עם כוכבית. אלו הספרות השנואות עליי משום שאני שונאת קיפול חוזר של בגדיי שהתבלגנו, כי זהו הדירוג הגרוע מכל בהוראות הבידוק הביטחוני המונעות מפחד וגזענות.

אז בסופו של דבר סירבתי בנימוס להתראיין. חששתי שאבזבז את דקות התהילה שלי על כך שאצטרך להסביר את הקשר הישיר בין מה שקורה ברמאללה, עזה, נצרת, יפו, אֻם אל-פחם, והרשימה עוד ארוכה.

בגדול, הקשר נע על סולם הדירוג הביטחוני של נתב"ג, שנע בין 2 ל-4 וכוכבית. כשזה 2 מדובר בערבי "משלנו" או ערבי טוב אך בכל זאת כבדהו וחשדהו. מספר 2 הוא כזה שלא יתקומם נגד גזל אדמות, או נגד ירי בדם קר על אף אחד, לא ממש אכפת לו מפערי תקציבים בחינוך למשל, והוא לא מכיר את המילה כיבוש.

המספר 4 הוא כבר של ערבי לא כל כך טוב, כזה שעלול להתארגן עם ארגז בצל כי הוא מתכנן מראש שהמשטרה תפעיל אלימות קשה נגד המפגינים, ויודע מראש שהבצל מסייע נגד רימוני גז. ואחרון חביב: להיות 4 עם כוכבית בנתב"ג, שזה בערך כמו שיגידו שאת פצצה מתקתקת. זה מישהו שעשוי להביע התנגדות לתשאול הביטחוני או לשדר התנגדות להוראות הביטחון, או עלול לשאול שאלות, לסרב להתפשט, או גרוע מכל – להיות בני ובנות 20-30, הגילאים שבהם יש באנשים עוד תקווה לשינוי והם מסרבים לקבל את המציאות המדומיינת הזו כמובנת מאליה.

כשאני אישית חוששת שאקלע לקטגוריה הזו, של 4 עם כוכבית, אני מראש לא משקיעה בקיפול הבגדים, ולרוב נהיית תוקפנית כששואלים אותי "ארזת לבד"? – כן, אני מספיק עצמאית לעשות זאת לבד, ואין שום התארגנות שעומדת מאחורי. וככל שהשאלות וההצקות נעשות קשות יותר, אני כועסת ושונאת יותר.

אבל הכעס מתרכך עם המשקה הראשון בטיסה, ומעט מתפוגג עד הטיסה הבאה. שלא כמו ההצקות, ההשפלות היומיות שחווים הפלסטינים כאן כל יום. השפלות שכל אחד חווה בדרכו הוא, או ליתר דיוק בדרכה של מדינת ישראל כלפיו, או לפי מקומך על אותו סולם דירוג בטחוני.

קודם כל לשמור על החיים

אני בספק אם הפלסטינים הירושלמים ואלה הגרים בגדה או בעזה בכלל זוכים לדירוג 4 או אפילו 4 עם כוכבית. הירושלמים הרי נקלעים בין כיסאות הבירוקרטיה וזוכים ליחס הפקר כשהם מצד אחד פלסטינים של הרשות, ומצד שני הם תושבי ישראל, על הנייר לפחות. הם נדרשים לנסוע לחו"ל עם תעודה מעבר, לֶסֶה-פָּסֶה.

כשם התעודה, כזה הוא מצבם של הירושלמים, חיים בין לבין במעבר מתמיד, עם הזנחה מצד שני הצדדים ועם היעדר בולט של הנהגה או אופק לעתיד אחר, כזה שמאפשר חופש בחירה לגור בירושלים או מחוץ לירושלים ללא איום על מעמדם כתושבים (שהרי ירושלמים שחיים לתקופה ארוכה מדי מחוץ לעיר, אחרי זמן נשללת מהם תעודת הזהות הישראלית המקנה להם את הזכות לצאת ולהיכנס לירושלים, עיר הולדתם).

על כל אלו נבנתה קרקע נפיצה בקרב הצעירים, שיש בהם עוד מעט תקווה לשינוי תנאי חייהם. מצב בו קל מאוד להיסחף אחר סיסמאות דתיות גורפות, קליטות ודמגוגיות כמו "אל-אקצא בסכנה". אומנם זה חלק אינטגרלי מהסיפור, אבל זו טעות גדולה, והדרך ממנה למלחמת דת אפוקליפטית עלולה להיות קצרה. ואם לרגע נניח שזהו לב הסכסוך, אני יודעת שבלבו של כל מאמין מוסלמי אמיתי, מתנגן המשפט של דודו של הנביא מוחמד כשהיה ניסיון להרוס את אל-כעבה: "أما النوق فأنا ربها، وأما الكعبة فلها رب يحميها" ("אני אדון הנאקות, ועל הכעבה ישמור האל"). בפרפרזה על מה שקורה עם מסגד אל-אקצא, קודם כל יש לשמור על הנכסים ועל החיים עצמם, ועל המסגד ישמור אדוניו.

אז מה בכלל מתפלאים שצצה לה "עוד" אינתיפאדה? הרי הזוי לחשוב שהאינתיפאדה השנייה של אוקטובר 2000 בכלל הסתיימה אי פעם, כששום דבר מתנאי הקיום היומיים לא השתנה, אלא החמיר. הדבר היחיד שמעט השתנה אלה הפוליטיקאים ותנאי המשחק שלהם, ואנחנו כולנו משמשים רק חיילי קרב לאש שהם מלהטטים, להצלחת הקריירה שלהם.

בגלל כל זה סירבתי להתראיין. כי זה לא מצב החברה הפלסטינית היום, זה מאז ומתמיד, אבל לא הייתי מצליחה להגיד את זה אל מול שאלותיו של ירון לונדון ועוד בשידור ישיר.

> "הצעירים במזרח ירושלים איבדו אמון במבוגרים, בחיים ובשלום"

מייסלון דלאשה היא סוציולוגית החוקרת את השלכות הלימודים בבתי ספר אינטגרטיביים או סגרגטיביים בישראל על הבוגרים הערבים-פלסטינים שלמדו בהם, בדגש על חשיבות השפה הערבית והעברית בהבניית הזהויות בתקופת הלימודים, כמו גם את ההשלכות של לימודיהם אלו בכל הנוגע להשגת השכלה גבוהה ותעסוקה. בעבר הנחתה קבוצות מפגש בין בני נוער יהודים לבני נוער פלסטינים, וכתבה בעיתונות הערבית בנושאים פנים-קהילתיים כמו תעסוקת נשים וחיי הצעירים בחברה הערבית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

מדינות אירופה שיחררו ניצרה והצטרפו לגשמי הזעם הניתכים עלינו במקביל. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם (צילום: אמיר לוי / פלאש90)

סוף סוף צונאמי

הצונאמי המדיני שהזהרנו מפניו שנים ניתך עלינו באחת, ובמלוא העוצמה. זה שיושב בקודקוד יודע היטב שאם הצונאמי הזה יימשך, תהיה מדינה פלסטינית בלי שישאלו אותנו בכלל. עדיין אפשר לשנות כיוון, אבל לשם כך צריך להחליף את ההגה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf