"למה מתנכלים לכם? כדי שתסתלקו מפה לירדן או לסוריה"

כבר שנים אני מנסה לשכנע את חברתי ע' להצטרף לליווי רועים בבקעת הירדן. השבוע היא הסכימה, ובשש וחצי בדיוק הייתי ליד ביתה ויצאנו לדרך. שעה ורבע ואנחנו בבקעה. עוברות את המחסום שמאפשר כניסה לשטחים הכבושים ללא בדיקה או חקירה.

היה יום חם ושעות הליווי של העדר והרועה עברו בעצלתיים. אין צל בכלל והכבשים אינן מתחשבות בנו. הן בשלהן, מלחכות וזוללות את שארית הקש בשדות. הקיץ עדיין לא התחיל אבל הכל כבר צהוב ויבש ממש. התמונה היתה יכול להיראות פסטורלית ונעימה. אלא שמתחת לשלווה, מתרחש הווה אלים ואכזרי, שהוא אשר גרם לנו להשכים קום ולנסוע לכאן.

כבר שש שנים מאז שהגיעו לצפון בקעת הירדן, אחד אחר השני, חבורה של מתנחלים אלימים ושונאי פלסטינים. כן, לפני שש שנים. אחרי 49 שנה שישראל החזיקה בשטחים שכבשה במלחמה ששת הימים, ומיליוני בני אדם חיו תחת שלטון צבאי (התנחלויות קיימות כבר באזור מאז 1969), השתנה המצב לרעה באופן מחפיר. כמעט על כל גבעה ותחת כל עץ רענן התיישב בחור צעיר, שמיד קיבל תמיכה ועזרה, הכוללת חיבור לחשמל ולמים, והתחיל למרר לרועים הפלסטינים את החיים.

כמו הקאובויים בארצות הברית

קהילת הרועים יושבת באזור הזה מימים ימימה, בוודאי טרם הכיבוש הישראלי. זוהי קהילה מעורבת של בדואים ופלאחים, שכולם עוסקים גם ברעיית צאן וגם בעבודת האדמה. הם בוודאי לא אהבו את הכיבוש מיומו הראשון ובוודאי לא התלהבו מההתנחלויות שצמחו סביבן. מחולה (1969), רותם  (1984) משכיות (1988), ועוד ועוד לאורך כביש 90 ובמעלה ההר. הם למדו לחיות אחד ליד השני בסוג מסוים של השלמה.

כאשר הגעתי בפעם הראשונה יחד עם חברות מחסוםווטש לביקור סולידריות אצל משפחה שהרסו לה את הבית, צווי ההריסה היו האויב העיקרי של הקהילות הפלסטיניות באזור. תוך שנה השתנה המצב לרעה עם בואם של מתנחלים "בודדים" שכל מטרתם היא להציק, להפריע ולהתעלל ברועים הפלסטינים. לאט לאט הוקם רצף של התיישבות יחידים לאורך הרכס וכל מתיישב כזה מונע מן הרועים להיכנס לאזור שלו, שהוא בעצמו קובע את גבולותיו. לאט לאט נעלמו השטחים שאליהם נהגו הרועים הפלסטינים לצאת למרעה.

את האלימות הזאת אנו מנסים.ות למנוע על ידי ליווי קבוע של הרועים. בתחילת תהליך ההתנחלות הזו, הנוכחות שלנו ליד הרועים היתה עוזרת להרחיק את המתנחלים ולמנוע התנכלות. לאט לאט החלו המתנחלים הללו להתעלם מקיומנו ולעיתים אף לפגוע בנו. המשטרה והצבא עומדים לצידם של המתנחלים באופן ברור ובוטה. הם לעולם לא עוצרים את המתנחלים, תמיד ימצאו פלסטיני לעצור אותו ולהתעלל בו.

ראיתם.ן פעם סרטי קאובוי אמריקאים? זה הסיפור האלים של ההתיישבות הלבנה וגירוש האינדיאנים בארה"ב. אנחנו עדים לה פה, עכשיו, יום יום. השבוע ראינו מול אוהל של המשפחה עוד התחלה של התנחלות יחיד כזו. בן לאחת המשפחות הפלסטיניות, שהוא פעיל בקהילה, סיפר ששאל קצין או שוטר למה הם מתנכלים לרועים, והתשובה שקיבל היתה חד משמעית: כדי שתסתלקו מפה לירדן או לסוריה. זה הפחד הקיומי שהקהילות הללו נתונות בו. אין להן זכויות אזרח והן נתונות לגחמת החייל באזור, או השוטר שבמשמרת. אין להן הגנה מפני מתנחלים אלימים, לא ביום ולא בלילה. זה מצב אנושי בלתי נסבל.

ידעתי את כל הפרטים, אומרת לי חברתי, אבל אין כמו מראה עיניים כדי להמחיש באופן הכואב ביותר את מה שמתרחש בבקעת הירדן (ובכל שטחי סי). במרחק נסיעה קצרה מהבית חיים א.נשים שאין להם חיבור לחשמל, שאין להם מים זורמים, שנלקחו מהם המעיינות ובורות המים שמהם חיו ואזורי המחיה שלהם צומצמו ונעלמו. א.נשים שהפחד הוא לחם חוקם. האם כל זה בא לשרת מדיניות של טרנספר, שרק מחכה להזדמנות הראשונה? מזעזע לחשוב שכולנו חלק ממנגנון של כיבוש וטיהור אתני, שהתחיל ב-1948 ונמשך עד היום. מזעזע להבין שאין בידנו כלים למנוע הרס, התעמרות והתעללות, ושאם יבוא גירוש, גם אותו לא יהיה בידנו למנוע.

קצת עובדות

הנה כמה עובדות שראוי לדעת על השינוי שחל בתנאי המחייה של הרועים הפלסטינים מאז הקמת המאחזים החדשים בצפון בקעת הירדן.

עד 2016, לפני הקמת שני המאחזים הראשונים, נהגו הרועים ללכת עם עדריהם מזרחה עד כביש 90. לאחר הקמת המאחזים, קוצץ שטח המרעה שלהם בכ-70%. כעת, בעקבות הגידור המסיבי מתחילת 2020, נותרו להם בין חמישה לעשרה אחוזים משטחי המרעה המקוריים. כתוצאה מצמצום שטחי המרעה שלהם בצורה כל כך דרמטית, הצמחייה בשטחים שנותרו להם סובלת מרעיית יתר. לכך ישנה השפעה שלילית גם על השטחים הפתוחים.

כתוצאה מצמצום שטחי המרעה, נאלצים הרועים לקנות הרבה יותר שעורה כדי להאכיל את העדרים. היום הם קונים כפול ממה שנהגו לקנות קודם לכן.

הקהילות נאלצות לקנות ולהביא את המים שלהם ממקומות רחוקים ולאגור אותם בעוקבים. כתוצאה מכך הם משלמים פי ארבעה או חמישה ממה שמשלמים החקלאים בהתנחלויות שמסביב. עקב מחירי המים הגבוהים, ישנן קהילות שנוהגות לעבור בחודשי הקיץ עם העדרים שלהם למקומות שבהם המים זמינים וזולים יותר.

עד להקמת המאחזים, מעולם לא היתה בעיה לקהילות האלו להשאיר את המאהלים והדירים במקומם. מאז שהוקמו המאחזים, נבזזים המאהלים הללו מדי קיץ ונגנבים מהם חפצים ולעתים דירים שלמים.

באזורי המרעה, הרועים נעזרים במערכת של בורות לאגירת מי גשמים. הבורות האלו זקוקים לתחזוקה שוטפת לצורך ניקוי מבוץ ומאבנים. מאז שעלו המאחזים, הצבא לא מאפשר יותר לרועים לנקות את הבורות בתואנות שונות. למעלה מזה – בארבע שנים האחרונות, הצבא הרס או סתם כ-80% מבורות המים באזור.

מאז שנת 2000 נחסמו כל הדרכים מערבה, ממחסום חמרה בדרום עד עין אל בידא בצפון (מלבד דרך אחת שנפתחת ונסגרת לפי גחמות הצבא). דרכי העפר בין הקהילות נחסמו גם הן בהדרגה, ולכן הרועים מתקשים להגיע עם הטרקטורים לשדות שלהם. מכיוון שהם נאלצים לנסוע דרך הכבישים וזקוקים לרישיונות ולביטוח, הם החלו לשכור נהגים שיש להם רישיונות וביטוח. עיבוד הקרקע התייקר מ-30 שקלים לדונם ל-50 שקלים לדונם.

מאז הקמת המאחזים, החל הצבא להחרים טרקטורים בתואנה שהשטחים הם שטחי אש. חשוב לציין שהמתנחלים במאחזים מעבדים שדות ורועים בקר באותם שטחים בדיוק. כתוצאה, ננטשו כ-30% מהשטחים החקלאיים.

כתוצאה מחסימת הדרכים, נסיעה במונית לטאמון, למשל, שעלתה לפני כן כ-30 שקלים, עולה היום 80 שקלים. מדובר בנסיעות שגרתיות לקניות, למרפאה וכו'. את הילדים אי אפשר להביא ולהחזיר מבתי הספר בטאמון ובטובאס, והם נאלצים להישאר לתקופת הלימודים אצל קרובי משפחה, דבר שגורם ללחצים ומתחים במשפחות.

כמעט בלתי אפשרי להשיג אישור לניקיון הדירים עם טרקטור (שוּפל), וכשנותנים אישור, לאחר מאמצים בירוקרטיים מרובים, בעל הדיר חייב להעביר את הזבל לשטחי A או B, במקום להשתמש בו לזיבול השדות.

עקב כל הבעיות הללו, תחושת הביטחון של הרועים ירדה מאוד. הם חשים נצורים וחוששים לעזוב את המאהלים שלהם ללא ליווי, וחלקם נשברים ועוזבים. בחאלת מקחול, למשל, גרו לפני שבע שנים 11 משפחות וכיום גרות בו שלוש משפחות בלבד.

מישהו מהמושבים בבקעה אמר לי פעם: "היה בינינו הסכם לא כתוב שהמישורים שייכים לנו (למתנחלים) והגבעות להם (לרועים). מאז הקמת המאחזים, נשבר הסטאטוס קוו הזה".

ד"ר חנה ספרן, פעילה בקואליציית הבקעה