לזימי טועה: דווקא ביום שאחרי, נתניהו וגלנט חייבים לעמוד לדין

יש לקוות שיעמדו לדין בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ושם יתמודדו עם הטענות נגדם. בנימין נתניהו ויואב גלנט (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בראיון שערך עימה לאחרונה מורן שריר, אמרה ח"כ נעמה לזימי שהיא "לא חושבת" שהממשלה הבאה צריכה לעסוק בהאשמות נגד בנימין נתניהו, שלפיהן הוא הורה על ביצוע פשעי מלחמה. לדבריה, אין מה לעסוק בנתניהו "ביום שאחרי", שכן "לנו יש עניינים אחרים לטפל בהם". אולי אמרה את הדברים כי היא מצויה בקמפיין פוליטי. ובכל זאת, חשוב להבהיר מדוע דבריה של לזימי הם טעות מרה ואף מסוכנת.

יש לקוות שראש הממשלה, נתניהו, ושר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, יעמדו לדין בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ושם יתמודדו עם הטענות נגדם. כזכור, צווי המעצר שהוציא בית הדין בנובמבר 2024 כוללים חשדות לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות: הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה ותקיפה מכוונת של אוכלוסייה אזרחית, שבוצעו מ-8 באוקטובר 2023 ואילך. נדגיש כי ערעוריה של ישראל על צווי המעצר נדחו, הצווים עומדים בתוקפם, וכי 125 המדינות החברות בבית הדין מחויבות לעצור את השניים אם יגיעו לשטחן.

>> "ישראל תתקשה להתמודד עם העובדות. המאבק יהיה על כוונת ההשמדה"

התגובות במערכת הפוליטית לבקשת התובע להוציא צווי מעצר, ובהמשך להוצאת הצווים עצמם, העידו כי בסוגיית הפשעים שנעשו נגד העם הפלסטיני, אין הבדל של ממש בין המחנות. "החלטה אנטישמית… השקולה למשפט דרייפוס", הודיעה לשכת נתניהו. יאיר גולן, יו"ר מפלגת השמאל-מרכז "הדמוקרטים", קבע שזו "החלטה מבישה", והנשיא יצחק הרצוג הבהיר כי "זהו יום שחור לצדק. זהו יום שחור לאנושות".

הם לא היו לבד. 106 חברי כנסת, מהקואליציה ומהאופוזיציה גם יחד, פרסמו הצהרה יוצאת דופן בכל קנה מידה (מסתבר שמול הגויים העם היהודי מגלה אחדות מפתיעה), שקבעה כי "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. חיילינו הגיבורים נלחמים בעוז ובמוסריות שאין שנייה לה, בהתאם לדין הבינלאומי, כפי שאף צבא אחר לא עשה מעולם… 80 שנה אחרי השואה, אף אחד לא יכבול את ידיה של מדינת היהודים להגן על עצמה". כמו במקרים רבים לאורך ההיסטוריה, גם כאן מגייסת מדינת ישראל את השואה – לא כדי לחייב את מדינת היהודים לנהוג לפי הדין האוניברסלי, אלא כדי לפטור אותה ממנו.

התפיסה שעליה מושתתות הצהרות אלו, ושבה מחזיקים רובו המכריע של הציבור בישראל ורוב נבחריו, מבטאת זלזול בסדר המשפטי שנולד מרצח היהודים ואף מתקפה רבתי עליו. עם תום מלחמת העולם השנייה, שגבתה את חייהם של עשרות מיליונים, האנושות ההמומה המשיכה לנסח את יסודותיו של "הדין הבינלאומי". משפטי נירנברג קבעו שגם ראשי מדינה נושאים באחריות פלילית אישית למעשיהם. האמנה למניעת השמדת עם ולהענשת האחראים לו היתה פרי עמלו של רפאל למקין, משפטן יהודי-פולני שאיבד את רוב בני משפחתו בשואה וטבע את המונח "ג'נוסייד". לבסוף, אמנות ז'נבה, שהרביעית שבהן מוקדשת להגנה על אזרחים בעת מלחמה ותחת כיבוש, ביקשו למנוע את הישנותם של פשעים דוגמת רצח העם היהודי באירופה.

בית הדין הפלילי בהאג, שהחל לפעול בתחילת המאה הנוכחית, הוא צאצא של הרגע ההוא – מוסד שנועד להבטיח שמה שנעשה ליהודים לא ייעשה עוד לאיש. ישראל, אגב, התנגדה לפעולתו, לצד ארה"ב, סין, עיראק, לוב ומדינות נוספות.

בניגוד לתפיסה הרווחת בישראל, המשפט הבינלאומי איננו רק אוסף חוקים ותקנות שמעסיקים משפטנים. הוא ביטוי לתהליך היסטורי ממושך שבו התגבש מעין מצפון מוסרי כלל-אנושי. בכורתו על הדין המקומי נעוצה בדיוק באוניברסליות שלו: בקביעה שיש מעשים שאסור לעשות לבני אדם, יהיו אשר יהיו זהות הקורבן, זהות התוקף וצדקת המלחמה. אסור להכניס בני אדם בכפייה לחדרים ולהמיתם בגז, אסור להטיל פצצות במשקל טונה על שכונות מגורים, אסור להרעיב אוכלוסייה אזרחית כשיטת לחימה. מי שמכריז "מלחמתנו צודקת ולכן הכללים אינם חלים עלינו", אינו מעלה רק טענה משפטית (מופרכת, כמובן) – הוא הלכה למעשה מפרק את עצם הרעיון שקיימים כללים אוניברסליים שנועדו להסדיר יחסים בין בני אדם וקהילות.

אסור להרעיב אוכלוסייה אזרחית כשיטת לחימה. ילדים ממתינים לחלוקת מזון בחאן יונס, ב-26 בדצמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

זהו בדיוק המהלך שמובילים ממשלת מדינת היהודים והעומד בראשה – החרבת הסדר שכונן בעקבות רצח היהודים. המדינה שקמה על אפר הנרצחים, ושהשואה היא אבן יסוד בזהותה, מכריזה שהדין שנוסח בעקבות השואה אינו חל עליה. כמובן, ישראל אינה פועלת לבדה. ממשל טראמפ הטיל סנקציות אישיות על התובע הראשי, ולאחר מכן על שופטי בית הדין עצמם. אלא שמארה"ב ממילא אין לצפות לישועה: היא השתינה מהמקפצה על הדין הבינלאומי הרבה לפני שנתניהו נזקק לשירותיה – ממעלליה במלחמת וייטנאם ובמלחמות שבאו אחריה ועד חוק "הפלישה להאג" מ-2002.

חשוב להבהיר: פירוק הסדר הזה הוא סכנה לעתיד האנושות, ובכלל זה לעתידם של יהודים, שכמיעוט תמיד היו (ויהיו) הראשונים שנאלצו לשלם את מחירו של עולם שבו הכוח לבדו מכריע. זו נקודה מרכזית שלזימי פספסה בתגובתה. הדין הבינלאומי נועד להגן גם עליה. לכן הקריאה למיצוי הדין צריכה לבוא קודם כול מאיתנו, היהודים – עלינו לדרוש להעמיד לדין את נתניהו וגלנט בהאג. לא כאקט של נקמה, אלא, בין היתר, מתוך נאמנות לקורבנות שבעקבות רציחתם נוסח הדין הזה. שם, באולם בית הדין, ישטחו השניים את טענותיהם. אם ישכנעו, יופי – יחזרו הביתה מזוכים וישראל תצא נשכרת. אם יורשעו – שירצו את עונשם. וגם אז, נדגיש, ישראל תצא נשכרת.

אולם כחברה חפצת חיים, אל לנו להסתפק בשניים אלה; עלינו לדרוש חקירה של מכלול הפשעים והאחראים להם, בכל הדרגים – המדיני, הפיקודי והמבצעי – ולדרוש את העמדתם לדין, בישראל או בהאג. זהו גם ההיגיון שמכוחו הוציא בית הדין, באותו יום עצמו, צו מעצר נגד מוחמד דף בגין פשעי 7 באוקטובר.

מדינות אירופה, שנבנו מחדש אחרי 1945 על היסודות האלה ממש, אינן יכולות להרשות לעצמן לעמוד מנגד. מי שמתהדר בסדר המבוסס על כללים מול פוטין אך מגמגם מול נתניהו, מודיע לעולם שהכללים אינם אלא תחפושת לאינטרסים. אם אירופה רוצה לשמור על היסודות האלה, עליה להצטרף בכל כוחה לקריאה לחקור, להעמיד לדין ולעצור, גם כשמדובר בידיד.

"יום שחור לצדק", אמר הנשיא הרצוג כשצווי המעצר פורסמו. ההפך הוא הנכון. היום השחור לצדק יהיה היום שבו איש כבר לא יטרח להוציא צווים.

אדם רז הוא היסטוריון וחוקר במכון עקבות לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני; אסף בונדי הוא סוציולוג ומרצה באוניברסיטת חיפה