להרגיע עם הצהלות: לפני שנה הערבים היו בעמדה משפיעה יותר
קובי אוז בירך את מנסור עבאס על שהכניס את הערבים למשחק הפוליטי. בן דרור ימיני כתב שזו "התגשמות חלומו של הרצל", לא פחות. האמת היא שכאשר למשותפת היה סיכוי אמיתי להשפיע, התקשורת שתקה. אולי כי אז זה לא היה נוח לנתניהו
"אזרחים ערבים, מברוק וברוכים הבאים למשחק הפוליטי הישראלי." כך התחיל הזמר קובי אוז פוסט כתוב נפלא שזכה לשיתופים רבים. זו תגובה יפה, כנה וחגיגית לידיעה כי רע"מ בראשות מנסור עבאס עברה את אחוז החסימה.
אוז לא הסתיר את התרגשותו מהמאורע ההיסטורי: "סוף סוף, אחרי יותר משבעים שנה, נכנסתם למעגל הכוח", כתב. אלו לא דברים חריגים, מאז ליל הבחירות כותרות העיתונים, דברי הפרשנים והשיח הפוליטי כולו עוסק במה שמוצג כמאורע היסטורי חסר תקדים שבמסגרתו חברי כנסת ערבים הופכים להיות אלו שבכוחם לשנות את המציאות הפוליטית בישראל.
גם ההתרגשות והחגיגיות של אוז אינה חריגה. שותפות והשפעה פוליטית של ערבים אינן מוצגות כאיום, כמו שהיה מקובל בימין וממש לא רק בו. עבאס מוצג כמי שמציג מודל פוליטי חיובי ומשמח. "אין הרבה דברים לומר בשבחן של הבחירות האחרונות, אבל … ערביי ישראל זכו להכרה, הם כאן, הם כוח פוליטי, אי אפשר בלעדיהם", כתב בן-דרור ימיני בידיעות אחרונות במאמר שמציג את הישגו של עבאס בימים האחרונים כלא פחות מאשר התגשמות חלומו של הרצל באלטנוילנד על שילוב ערבים במדינה היהודית (!). והנה "זו לא אוטופיה", כתב, "זו מציאות".
האמנם לאחר שנים, שבהן חברי הכנסת הערבים בחרו להשקיף מהצד על השאלות הפוליטיות הגורליות של המדינה, עבאס ונתניהו טרפו את הקלפים? כמובן שלא. ראשית יש להזכיר כמה מעט "היסטוריה" יש במאורעות ההיסטוריים של ימים אלה: חברי כנסת ערבים לא רק יכלו בעבר להכריע מי יהיה ראש ממשלה, אלא בפועל היו אלה שבקולותיהם הוקמה ממשלת רבין ב-1992.
גם בעת הבחירות הישירות, האזרחים הערבים "נהרו לקלפיות" והיוו גורם מכריע בניצחונו של אהוד ברק ב-1999. באופן כללי, הישיבה על הגדר של הח"כים הערבים היא הרבה יותר מיתוס ממציאות. בנוסף על כך, ה"אלטרנטיבה" של עבאס מבוססת על התסריט הדמיוני, שעבאס תומך באופן אקטיבי ונלהב בממשלה של הליכוד, בנט, ש"ס, סמוטריץ, הכהניסטים וחסידי הרב טאו, שמצידם יהיו מוכנים לממשלה עם רע"ם או אפילו בתמיכתה. זה מגוחך אפילו לדבר על כך.
קובי אוז, בן דרור ימיני ורבים אחרים מתארים את המהפך הדרמטי שיצר עבאס באופן דומה: בבחירות האלה, נטען, התפצלה הרשימה המשותפת והעמידה לראשונה בפני הציבור הערבי שתי גישות מנוגדות. מול הרשימה של חד"ש, תע"ל ובל"ד, שמייצגת את הפוליטיקה הישנה והלא רלוונטית, עמדו רע"ם ומנסור עבאס שסירבו להכריז כי אינם פוסלים שיתוף פעולה עם נתניהו והימין והעזו להיות רלוונטיים ופעילים.
כך במילותיו של אוז: "ישראל מנצחת כי סוף סוף הערבים העזו לבקש שיעבירו להם את המלח בשולחן שאמור להיות של כולנו – זה אומר חוסן חברתי גדול יותר ודיאלוג אמיץ – לא עוד פוליטיקים (הטעות במקור – ר.ש.פ) ערבים שמצקצקים כאורחים נעלבים בצד בזמן שהציבור שלהם קורס מאלימות וחוסר תשתיות וחינוך".
לפי ניתוח זה, מבחן התוצאה מראה בבירור את ההעדפה האמיתית של המצביעים הערבים: הרשימה המשותפת ללא רע"ם חטפה מכה קשה בבחירות האלה, והצלחתו המפתיעה של עבאס בריצה עצמאית מראה את ההעדפה האמיתית של האזרחים הערבים והפכה את הציבור הערבי בישראל לרלוונטי משהיה אי פעם בעבר: העובדה שלנתניהו אין רוב להקמת ממשלת ימין הופכת את מנסור עבאס, לא פחות ולא יותר, לאדם שיכול לא רק להכריע את העתיד הפוליטי שלו, אלא לקבוע מי יהיה ראש ממשלה!
צהלות השמחה של אוז, ימני ושאר פרשני וכתבי התקשורת הישראלית מבוססות על הצגת מציאות מעוותת ולא נכונה. בפועל חברי הכנסת שאוז קרא להם "פוליטיקים שמצקצקים כאורחים נעלבים בצד בזמן שהציבור שלהם קורס מאלימות וחוסר תשתיות וחינוך" היו יותר משפיעים ויותר רלוונטיים לפוליטיקה הישראלית מאשר מי שהוא אמר עליו "סוף סוף הערבים העזו לבקש שיעבירו להם את המלח בשולחן שאמור להיות של כולנו".
העובדה היא שתוצאות הבחירות האלה מבטאות ירידה דרסטית בכוח וברלוונטיות של חברי הכנסת הערבים ושל האזרחים הערבים, שאך לפני שנה היו שחקנים מכריעים בפוליטיקה הישראלית לא בתיאוריה ולא בתסריטים דמיוניים אלא בפועל.
לפני שנה בדיוק, מרץ 2020, בליל הבחירות גנץ התקשר בפעם השנייה לאיימן עודה בליל הבחירות. ימים ספורים לאחר מכן הרשימה המשותפת, כולל בל"ד, המליצו על גנץ בפני הנשיא כמועמד לראשות הממשלה והעניקו לו את המנדט. במקביל, משה (בוגי) יעלון הכריז שהוא מוכן לשבת בממשלה בתמיכה מבחוץ של כל המפלגות הערביות, ומהר מאוד הדיבורים הפכו למעשים, כאשר כחול לבן, העבודה, ישראל ביתנו והרשימה המשותפת הקימו את הוועדה המסדרת בכנסת, וחברי הכנסת של ליברמן והמשותפת הצביעו זה בעד זה בהצבעות לראשות הוועדות שהם חילקו ביניהם בהסכם.
במילים אחרות: לא עכשיו נוצר המצב שבו "אי אפשר בלעדיהם", ולא עתה יש לברכם "ברוכים הבאים למשחק הפוליטי בישראל". לפני שנה עבאס היה יותר קרוב להשפיע ולהכריע בשאלה מי יהיה ראש ממשלה מאשר היום. הרבה יותר קרוב. אך כל זה קרה ללא הכותרות הדרמטיות, והשקריות, של העיתונים וצהלות השמחה השגויות בתקשורת. כאשר חברי הכנסת הערבים היו באמת שחקנים רלוונטיים ושותפים במהלכים הפוליטיים זה עבר כמעט בשקט, פרט לימין שכמובן הסית והפחיד מפני תסריט שהלך והתהווה לנגד עיניו של אובדן "הרוב היהודי".
הסיפור שעבאס מוכר הוא שקרי. הוא היה יותר רלוונטי ומשפיע לפני שנה מאשר היום. אבל המרוויח האמיתי מניפוח הסיפור הזה אינו עבאס, אלא נתניהו: מצד אחד הוא מוכר לאזרחים הערבים שהם יכולים להשפיע תיאורטית במטרה להשכיח מהם שהם השפיעו פרקטית על המציאות הפוליטית, ומצד שני הוא יודע שמאחורי מסך העשן עם הכותרות הדרמטיות על עבאס מסתתרת הכותרת האמיתית של הבוקר שאחרי הבחירות: גם אחרי בחירות מס' 4, אין לו רוב להקים ממשלה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן