רב-מכר בינלאומי: "גט פרידה בין הציונות ליהדות"

פרופסור יעקב ראבקין שייך לזן החוקרים האקטיביסטים. הוא איש אקדמיה, כל חייו עוסק במחקר, אך הדעות הפוליטיות המוצקות שלו הביאו אותו להציע סוג חדש של התנגדות למדינת ישראל: התנגדות חרדית.

במקום להתווכח עם תומכי ישראל האם המדינה מוסרית או לא הוא מאמץ את התפיסה שישראל כלל אינה נציגת העם היהודי. כלומר, שהאינטרסים של ישראל עומדים בניגוד לאינטרסים של העם היהודי. לעזרתו בגיבוש הטיעון הוא מגייס את החרדים.

ברור שלא ממש חשוב לראבקין לשמור על פאסון החוקר, והוא מוכן להודות שמחקרו הוא אידיאולוגי ביסודו. "ככה צריך להתנגד לכיבוש, לנכבה, לנישול המזרחים ולפגיעה במיעוטים", הוא יורה. "הם לא יהודים, נקודה. הם ציונים".

למען האמת, אין לי מושג מה הקרדיט האקדמי של פרופסור ראבקין אומר עליו. מתוך הקומוניקט שקיבלתי על ספרו החדש שיצא עכשיו בעברית אני לומד כי כבר לפני ארבעים שנה הוא לימד היסטוריה סובייטית, היסטוריה יהודית והיסטוריה של המדע באוניברסיטת מונטריאול. הוא לימד כמרצה-אורח במספר אוניברסיטאות, כולל ייל, ג'ון הופקינס, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל-אביב ומכון סמית'וניאן.

מרשים? אולי. את מושאי המחקר שלו, החרדים, זה בוודאי לא מרשים. להיפך, קורות החיים הללו גורמות לכך שהספר, "ההתנגדות היהודית לציונות, תולדות המאבק המתמשך", לעולם לא יעבור את מפתנו של בית חרדי מן השורה. זאת על אף שההשקפה החרדית כלפי הציונות היא לא רק נושא המחקר, אלא גם השקפתו האישית של ראבקין, שלה הוא קושר בספר כתרי הלל.

"זה לא מפריע לי", הוא אומר כשאני מספר לו שאף חרדי לא יקרא את הספר, "אני לא חושב שהחרדים צריכים לקרוא אותי. אם כבר, אני צריך לקרוא אותם".

חוקר אקטיביסט. פרופסור יעקב ראבקין (צילום: יעקב נחומי)

מרוקאי יליד לנינגרד

יעקב ראבקין (69) נולד עם סיומה של מלחמת העולם השניה בלנינגרד בברית המועצות. את השכלתו רכש באוניברסיטת לנינגרד ובאקדמיה למדעים במוסקבה. בגיל 23 היגר מברית המועצות, התגורר מספר חודשים בירושלים והועסק כיועץ בקליטת מדענים במשרד ראש הממשלה.

ראבקין גדל ללא כל ידע וזיקה ליהדות. זמן קצר לאחר הגירתו החל להתקרב לדת ורכש השכלה במוסדות תורניים ובמפגשים פרטיים עם רבנים בירושלים, בולטימור ובמונטריאול, שם התקרב יותר ויותר לקהילה הספרדית וכתב מספר מאמרים אודות הגישה הספרדית לעולם המודרני.

"כשחזרתי בתשובה", הוא מספר, "הכרתי כבר את לשון הקודש, וזאת משום שלמדתי באוניברסיטה ובאותה תקופה כבר לימדתי אותה. כשהגעתי לבית כנסת בפעם הראשונה, וזה היה שטיבל של חסידי בעלז, לא הבנתי מילה מהתפילה. שאלתי את הרב שקירב אותי איזה שפה זאת? לשון הקודש אני מכיר, וזה שונה מאד".

כמו החרדים הוא מקפיד לקרוא לשפה "לשון הקודש", ולא עברית. מבחינתו אין עברית, יש לשון הקודש ותו לא. ההקפדה הזאת אמנם לא מסתמכת על המקורות (שם השם "עברי" היה סממן היכר ליהודי הרבה טרם הציונות), אך היא נועדה להבדיל את "לשון הקודש" מ"העברית של בן יהודה".

ראבקין: "הרב צחק. 'אם אתה רוצה להבין אתה התפילה', הוא אמר לי, 'תסור לבית הכנסת ליוצאי מרוקו'. מצאתי לי אחד כזה במונטריאול והוא צדק: כבר בפעם הראשונה הרגשתי שאני מכיר את התפילה על בוריה. שמחתי".

כך החליט להפוך למרוקאי. מבחינה הלכתית מדובר בצעד משמעותי, שכן הנהגים השונים בין האשכנזים ליהודי צפון אפריקה מקשים על מי שמעוניין להמיר את עדתו. תחילה הוא קבע את משכנו בבית הכנסת לעולי מרוקו ואף הצטרף לקהילה, ובהמשך אימץ לגמרי את מנהגי העדה. ראבקין מספר כי כשרצה היתר הלכתי להמיר את מנהגיו, הציב לו הרב הפוסק ברירה – "הרב אמר לי שמכיוון שאני חוזר בתשובה ושזה לפחות שני דורות שהמסורת לא נשמרה כלל, אני רשאי להחליט שאני נוהג כמנהג הספרדים, אבל אז זאת החלטה תקפה ולא אוכל לשנות אותה כל חיי, ואכן כך החלטתי, ומאז אני מרוקאי".

ישראל היא המשך הציונות, וציונות מנוגדת ליהדות. חרדים שורפים דגל (צילום: יעקב נחומי)

תורגם לפרסית, חזק ביפן

את פרופסור יעקב ראבקין פגשתי בבוקר הפגנת "השישים ריבוא" החרדית נגד הגיוס. פסענו על הדק הנישא מעל החוף בהרצליה, נמתח ממלון למלון, וראבקין איש קנדה סירב להתפעל מהנוף הישראלי, כמו שעושים יהודים חמים שבאים לבקר בארץ הקודש.

אולי זה מה שבלט לעין יותר מכל בו: חוסר הרומנטיקה. בכלל תיירים, ותיירים חוזרים בתשובה במיוחד, לא מפסיקים להתפעל. ראבקין לא החל אפילו. יראת הכבוד שלו הייתה שמורה למאות האלפים שיגיעו להפגין אחר הצהריים בירושלים, כשהוא מברר אצלי דרכי הגעה להפגנה, והאם הוא צריך להתלבש כחרדי.

"ההתנגדות החרדית לציונות היא מעשה גבורה יהודי אמיץ", הוא חושב על ההפגנה. כשאני מספר לו שההפגנה נסובה על עניין הגיוס, ושבין המפגינים יש לא מעט ציונים טובים, הוא מדייק אותי: "בסיס ההשקפה החרדית הוא אנטי ציוני, העובדה שהמון חרדים חשים הסכמה עם הציונות ואף מזדהים עמה פוגעת בעולם החרדי". דבריו נשמעים לי לקוחים מתוך מניפסט חרדי רדיקלי, המרוח על אחד מכתלי שכונת מאה שערים, אבל ראבקין לא מתבלבל: "יהודי הוא לא ציוני, נקודה. זאת תנועה שלפני כל העוולות שגרמה, פגעה בראש ובראשונה בעם היהודי ובדת היהודית".

פרופסור ראבקין הוא ישיר, לא מגומגם, משוכנע עמוקות, ומגובה בנתונים. את הנתונים שקיבץ במשך שנים אסף למחקר, שנעשה לספר שהפך לרב מכר בכמה מדינות. הוא פרסם אותו באנגלית אך זה תורגם חיש ל-12 שפות, לרבות פרסית, והפך למסמך שחציו היסטורי-מחקרי וחציו אידיאולוגי. תרומתו העיקרית (בעיניי) היא הוצאת ההתנגדות החרדית לציונות מתוך כתלי בית המדרש ומתוך שפת ההלכה, החוצה אל הדיון הציבורי הלא-חרדי.

נועם חומסקי כתב בביקורת על הספר כי הוא מרתק ורב ערך, הספר הופץ בעשרות מדינות והיה מועמד לפרס Governor General of Canada ולפרס הכט באוניברסיטת חיפה. הוא נכלל ברשימת ספרי העיון הטובים ביותר ביפן לשנת 2010. (כך מתוך ההודעה לתקשורת, אלא מה).

"אתה מצפון אפריקה? אז לך אני לא צריך להסביר בכלל". פרופסור יעקב ראבקין (צילום: יעקב נחומי)

אבל למה זה בכלל חשוב?

ראבקין: "ההתנגדות החרדית לציונות חושפת את השקר של התנועה הזאת ושל מדינת ישראל. השקר האחרון, שאפילו אויבי הציונות נוטים לקבל, הוא שהציונות היא המייצגת של העם היהודי, ושרוב רובו עומד מאחוריה. וזאת טעות. להיפך, רוב רובם של היהודים, בוודאי אלה שהם יהודים כהלכה, ראו אותה כתנועה חוץ יהודית, ונלחמו נגד הזכות שלה לייצג את העם היהודי. פירוק השקר הזה משמעותו פירוק הלגיטימציה של הציונות".

האם הציונות בכלל משמעותית עדיין? ראבקין מכוון את האש לתנועה הציונית, ראשיה ואנשיה. אבל כבר עשרות שנים שהציונות היא לא הסיפור. מדינת ישראל היא הסיפור. האם ההתנגדות לציונות כתנועה המייצגת את העם היהודי היא התנגדות למדינת ישראל? יהיו שיגידו שכן, משום שמבחינה סמלית מדינת ישראל היא בבואתה של הציונות שקדמה לה, ויהיו שיגידו שלא, משדינת ישראל היא ועד הבית של המתגוררים בתחומה: חרדים, ערבים, ועוד ועוד. לאו דווקא אנשים שהיו חלק מהתנועה הציונית.

לפי ראבקין, מדינת ישראל עצמה מוכיחה שהיא התגלמות הציונות: "הוויכוח התורני האם מדינת ישראל וצה"ל הם הציונות או לא התנהל במשך שנים. לפי דעתי המדינה עצמה הוכיחה את התשובה. בכך שהיא מנשלת את הלא-יהודים, פוגעת בקהילה החרדית מתוך תפיסות תרבותיות חילוניות-ציוניות, ועוד – היא מראה כי היא לא משרתת את המתגוררים בתחומה. במקום זה היא משמשת ככלי אידיאולוגי למימוש התפיסות הציוניות, שהן גם טכניות – בית לאומי לעם היהודי וכדומה, וגם חינוכיות – ליצור 'יהודי חדש', כזה מן גיבור מזרח תיכוני מנשל ובור".

הוא מברר על המוצא שלי, וכשאני אומר לו שאני צפון-אפריקאי ושמשפחת אבי היגרה לארץ בשנות החמישים, הוא בטוח שאני מכיר היטב את העוולות עליהן הוא מדבר. "הרי אתם מהנפגעים הראשונים, לא צריך לספר לכם".

מה שרואים ממונטריאול, אני אומר לו בעדינות, לא תמיד בוהק בתל אביב. "שטויות", הוא יורה. "צריך להתעלות מעל האגרסיביות של התעמולה הישראלית, שבמשך שנים היממה אפילו את אירופה, ולהסתכל למציאות בעיניים: המזרחים, החרדים, הערבים בראש ובראשונה – כולם פיונים על משחק הכל או כלום חילוני-ציוני, מסוכן ולא משתלם".

"הספר", אומר ראבקין, "מיועד פנימה והחוצה: ליהודים אני רוצה להכיר את התפיסה היהודית הקלאסית, הלא ציונית. לציונים אני רוצה להציע גט פרידה מהיהדות, לכו לשלום והניחו לנו. מהלא-יהודים אני מבקש דיון חדש, כזה שלא מזהה את מדינת ישראל עם העם שאני חלק ממנו".

"ההתנגדות היהודית לציונות: תולדות המאבק הנמשך", מאת יעקב ראבקין, בתרגום פנחס זידמן, הוצאת פרדס, 2014, 307 עמודים.