newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לאט ובהיסוס, השמאל היהודי מתחיל לגעת בצללי הנכבה

הביטחון שבעמדת הכוח, חוסר היתכנות ההפרדה וכוחה של הפוליטיקה הערבית בישראל הובילו את השמאל הליברלי להתחיל לדבר על מה שהדחיק במשך עשורים. זוהי שיחה מאתגרת לאזרחים היהודים והערבים גם יחד, אך אין מנוס מלנהלה   

מאת:

הצללים של 1948 היו נוכחים באירועי מאי 2021 אולי יותר מכל עימות יהודי-פלסטיני אחר בעשורים האחרונים. הניצוץ שלהם נדלק בשייח' ג'ראח, שם משפחות פלסטיניות, שיושבו במקום אחרי שגורשו או ברחו מבתיהן במהלך הנכבה, עומדות בפני סכנת פינוי משום שעמותות יהודיות טוענות שהשטח שעליו עומדים בתיהן היה שייך ליהודים לפני 1948, בעוד הם, הפלסטינים, מנועים מלדרוש חזרה את רכושם. דוגמא אופיינית למחיקת הזמן הפלסטיני, כפי שקרא לכך אמל ג'מאל.

משייח ג'ראח האש התפשטה למה שמכונה "הערים המעורבות" בתוך ישראל, שם התושבים הפלסטינים מרגישים שהדחיקה המתמדת שלהם מצד גופים מדינתיים, עירוניים או קבוצות ימין, היא המשך ישיר של מה שקרה ב-1948.

ההליכה אל העבר היא לא רק נחלת ההיסטוריונים, וגם לא שאלה של בקשת סליחה ומתן מחילה. היא שאלה שנוגעת לחלוקה מחדש של הכוח והסדר הפוליטי. (גרפיטי על קיר בעזה. צילום: ויסאם נסאר, פלאש 90)

אין פלא, אם כן, שפלסטינים רבים, משני צידי הקו הירוק, ראו באירועי מאי הוכחה לכך שהיגיון הנכבה של 1948 נמשך והמשטר הישראלי-ציוני פשוט איננו מוכן לנהוג בהוגנות כלפי נוכחות פלסטינית כלשהי, בין אם בשייח' ג'ראח וסילוואן או בלוד ועכו. אולם, מה שיותר מפליא אולי הוא שגם בשמאל היהודי, שבמשך עשרות שנים העדיף להפנות את מבטו מ-1948 והעדיף להתרכז במלחמת 1967 ותוצאותיה, השיח על הנכבה תפס מקום נכבד מאוד.

כך לדוגמה, ארגון כמו "עומדים ביחד" – ארגון שמאל יהודי-ערבי שבמסמך "תאוריית השינוי" שלו שנכתב בסך הכל ב-2019, נאמר כי "לא נדבר בשם לאום מסוים" – אימץ באופן מובהק שיח "נכבאי" בנוגע לשייח' ג'ראח, ויצא נגד העובדה שבישראל יש "חוק אחד ליהודים וחוק אחר לפלסטינים – חוק שמאפשר ליהודים לתבוע בעלות על נכסים שהיו בבעלותם לפני מאות שנים, וחוק שמנשל נכסים שהיו בבעלות פלסטינית לפני הנכבה ב-1948".

אפילו ארגון כמו שלום עכשיו, שבמשך עשרות שנים ספג ביקורת מהשמאל הרדיקלי על התפיסה השמאל ציונית הקלאסית שלו לפיה עד 1967 ישראל היתה מדינה צודקת, וה"קלקול" התחיל רק עם הכיבוש ב-1967, הפיץ סרטון שבמסגרתו נשאלות המשפחות הפלסטיניות המיועדות לפינוי בשייח' ג'ראח ובסילוואן "איפה גרו לפני 1948".

נכבה, החטא הקדמון

התפיסה הזו שלפיה הנכבה הוא "חטא קדמון" שהיהודים חייבים להתמודד אתו לא נולדה באירועי מאי. למעשה היא רק המשך של עיסוק הולך וגובר בשמאל היהודי ב-1948. מדובר בתהליך ארוך שנים שה"היסטוריונים החדשים", סוציולוגים ביקורתיים, חוקרים, החברה האזרחית ובמיוחד פעילות של ארגון זוכרות ופעילים אחרים, מילאו בו חלק, אבל תפס תאוצה בתקופה האחרונה. די אם נסתכל על מה שנכתב בחודשים האחרונים בעיתון הארץ, שעם כל השינויים הוא עדיין המייצג הכי מובהק של השיח הציוני-ליברלי בישראל.

בסוף אפריל פרסם עורך הארץ, אלוף בן, מאמר תחת הכותרת "תפסיקו לפחד מהנכבה", ומאז לא עובר כמעט שבוע בלי לפחות מאמר אחד שדן ב-1948 בדרך כזו או אחרת. רק בסוף השבוע שעבר הופיע מאמר ארוך של אורי משגב המכיר בכך ש-1948 היא "קו פרשת המים" של הסכסוך ומגנה את "טהרני השמאל" על כך שהם מעוותים את הדיון על הנכבה. מוסף גלריה הקדיש ארבע עמודים למתקפה מוחצת של ההיסטוריון אדם רז על המהדורה העברית של ספרו של אילן פפה על "הטיהור האתני של פלסטין".

במסגרת אותה מגמה, בפסטיבל דוקאביב האחרון התקבל סרטה של הדוקומנטריסטית מיכל ויץ, המציג את הסבא-רבא שלה, יוסף ויץ, כאבי רעיון הטרנספר, במחיאות כפיים סוערות והוצג בפני אולמות מלאים. ואלה דוגמאות על קצה המזלג. 73 שנים אחרי הנכבה, אפשר לומר שלא רק הפלסטינים לא שכחו אותה, כפי שקיווה והאמין דוד בן גוריון. גם הזיכרון היהודי של 1948 עובר ריענון.

donate

במסגרת מאמר קצר, יומרני אולי לנסות להסביר מדוע שיח הנכבה בשמאל היהודי רק הולך ומתגבר, במקום ללכת ולדעוך, כפי שאפשר היה אולי לצפות. אנחנו נתרכז בשלושה הסברים: האחד הוא שדווקא מתוך מקום של כוח, שאליו הגיעה הקבוצה היהודית בישראל, קל לה יותר להסתכל אל העבר עם פחות חשש. כלומר היעדר איום קיומי חיצוני הוא-הוא שמאפשר התעוררות של שיח מוסרי או של נקיפות מצפון אצל ציבור יהודי קטן, אבל לא מבוטל.

הטיעון השני הוא מדיני יותר, ולפיו כישלון רעיון שתי המדינות או לכל הפחות התחושה הרווחת שהוא לא אפשרי עוד מחייבים את מה שנקרא פעם "מחנה השלום" היהודי להסתכל פנימה. פתרון הקסם, ששמו נסיגה מהשטחים שנכבשו ב-1967 ופינוי ההתנחלויות, מתפוגג, ועמו מתגברת ההכרה שהסכסוך הוא עמוק יותר ומקורו ב-1948 ולא ב-1967.

הטיעון השלישי הוא פוליטי. ההתחזקות של הפוליטיקה הפלסטינית בתוך ישראל מצד אחד וההכרה של המרכז-שמאל יהודי ששותפות פוליטית עם הציבור הפלסטיני היא לא רק עניין מוסרי אלא גם שאלה של תועלת פוליטית – דוחפות, ואולי אפילו מאלצות, את הכוחות השמאליים היהודיים להטות אוזן למה שאומר השותף הפלסטיני שלהם.

פלסטיני הולך ליד גדר ההפרדה באבו דיס, ב-2 בפברואר 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש909

אחרי שהשמאל היהודי איבד את הסוציאליזם ואת "השלום" כרעיונות מלכדים, עכשיו גם רעיון ההפרדה מתחיל להתעמם. פלסטיני הולך ליד גדר ההפרדה באבו דיס, ב-2 בפברואר 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש909

התעוררות מוסרית מתוך עמדה של כוח

נתחיל מהנקודה הראשונה. בספרו "אתחלתא", מיכאל מנקין מקדם הבנה של המציאות הפוליטית הישראלית על ידי ניתוח הקשר בין כוח למוסר. על פי הכותב, המוסר היהודי ההלכתי לא צריך להיות מפורש באופן כוחני או באופן שמשרת שליטה על עם אחר רק בגלל שפוזיציית הכוח של העם היהודי השתנתה ממיעוט, שלרוב היה חלש ונרדף, לרוב ריבוני במדינה שהיא מעצמה אזורית.

את הדיון המחודש על הנכבה שתיארנו כאן אפשר וצריך להבין בהקשר הזה. עידן הכוח היהודי-ישראלי מוביל לשתי תגובות מוסריות שונות, לכאורה הפוכות. הראשונה – והנפוצה הרבה יותר – היא אטימות מוסרית, ערלות לב וקהות חושים שבהם לוקים לצערנו רוב היהודים-ישראלים משום שהם נהנים מפוזיציה של כוח.

זו התגובה שמאפיינת באופן הכי מובהק את הפוליטיקה והסנטימנט של מה שנקרא כאן המרכז. בעוד חלקים מהשמאל הציוני עוברים התפכחות, אפילו אם חלקית מאד ומסויגת, ובעוד הימין מציע בעיניים פקוחות וגב זקוף המשך שליטה על הפלסטינים, המרכז הפוליטי פשוט לא רואה אותם. "הוגי הדעות" של המרכז כמו מיכה גודמן בספרו "מלכוד 67" או ארי שביט בספרו האחרון "בית שלישי, מעם לשבטים לעם" פשוט מתעלמים לחלוטין מעם ילידי שסביבם.

אולם לצד האטימות המוסרית, יש גם תגובה נוספת. מתוך הפוזיציה של הכוח, תיתכן התעוררות מוסרית, או לפחות התעוררות של נקיפות מצפון. התגובה הזו אפשרית אולי דווקא משום שכיום אין איום ביטחוני חיצוני על קיומה של מדינת ישראל, והמדינה היהודית ואזרחיה אינם מרגישים שהם הולכים על קרח דק. האיומים נתפסים בעיקר כאיומים פנימיים: מתחים בין הקבוצות השונות בתוך החברה היהודית-הישראלית והישראלית בכלל, אובדן הלגיטימיות של מוסדות המדינה ושל יכולתם להטיל מרות ולשמש גורם ממלכתי מאחד וכולי.

מבלי להתעלם מההבדלים בין ישראל/פלסטין למקומות אחרים, התופעה הזו של פוזיציה של כוח המאפשרת לבני קבוצת הכוח להביט אל העבר עם פחות חשש איננה ייחודית לישראל. כך לדוגמה במקומות שעברו קולוניאליזם התיישבותי כמו אוסטרליה וקנדה הוחזרו שטחים נרחבים לידי העמים הילידים. בניו זילנד של היום, חמישה מבין 20 השרים בממשלתה של ג'סינדה ארדרן הם ילידים מאורים, כולל שרת החוץ, זאת בשעה שהמאורים הם כ-16 אחוז מאוכלוסיית המדינה.

כל עוד השליטה הצבאית והאזרחית בפלסטינים בגדה המערבית, בירושלים ובעזה נמשכת, אין מה לדבר על תהליך דומה בישראל-פלסטין, אבל בהחלט ייתכן שהיעדר האיום החיצוני הוא שמאפשר את השתחררות הנצרה המוסרית או את הפוליטיקה של נקיפות המצפון ודוחף חלקים הולכים גדולים בשמאל היהודי, אף שהוא ממשיך להיות מיעוט קטן, לפתוח את העבר.

זה ככל הנראה מה שמביא את הנינה של יוסף ויץ לפתוח ולקרוא את יומנו של סבא רבא שלה באופן ביקורתי, לגלות שהוא קידם באופן מעשי מהלכים ועוולות קולוניאליות ולשתף בגילויים אלה את הציבור בסרט שיצרה. יש להניח כי מאות הצופים שמחאו כפיים לסרט לא הריעו לעבודת הנישול והדחיקה שעשה יוסף ויץ, אלא לאומץ של נינתו לפתוח את הפצעים.

פליטים פלסטינים בנכבה, 1948. יזהר ראה אותם וחשב על גולי ירושלים וספרד

ייתכן שהיעדר האיום החיצוני הוא שמאפשר את השתחררות הנצרה המוסרית או הפוליטיקה של נקיפות המצפון ודוחף חלקים הולכים גדולים בשמאל היהודי, אף שהוא ממשיך להיות מיעוט קטן, לפתוח את העבר. פליטים פלסטינים בנכבה, 1948.

במסגרת אותה שיחה נכבאווית מתחזקת, אורי משגב הזמין מעל פני דפי הארץ דיון "לא טהרני" על הנכבה, שכן לטענתו "השמאל הפרוגרסיבי העולמי… מתעקש לברוח משורת שאלות מפתח. מי התחיל? מה היה על היישוב היהודי לעשות? מה היה קורה אילו התוצאה היתה אחרת?".  הוא הדבר גם לגבי ירון לונדון במאמר תשובה לעודה בשאראת שעסק בסרטה של ויץ. הלל כהן במאמר מקיף בנושא הנכבה שהתפרסם גם הוא לאחרונה במגזין "הזמן הזה" הציג ניתוח מעמיק במעין היענות לא מתואמת להזמנה של משגב.

התגובה הראשונה והטבעית למשגב, בוודאי מהצד הפלסטיני, היא לדחות את הדברים שלו, שכן בהזמנה שלו לדיון טמונה באופן מובלע האפשרות המקוממת שיצירת הפליטוּת הפלסטינית היתה כורח שלא היה אפשר לחמוק ממנו.

אולם ייתכן והתגובה העדיפה מהצד הפלסטיני היא לקבל את ההזמנה, לא כדי לקבל את ההנחה המובלעת במאמרים של משגב ולונדון, אלא כדי לסייע לאותם יהודים ישראלים מקבוצת הכוח שאינם סובלים מניוון מוסרי להשלים את המהלך ההתפכחות המתחיל בפתיחת הדיון על הנכבה.

גסיסתו של רעיון ההפרדה

אבל כאמור, לא מדובר רק בפוליטיקה של מוסר. במשך כשלושים שנה, השיח המדיני של השמאל היהודי התבסס על רעיון ההפרדה. המחשבה היתה שיש "להיפטר" מהשטחים גם משיקולים מוסריים של אי שליטה בעם אחר, אבל בעיקר כדי לשמור על ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית", עם רוב יהודי מוצק.

השיקול הדמוגרפי שעמד בבסיס החשיבה הזו לא אפשר שום דיון ממשי על שאלת הפליטים הפלסטינים, שכן שיבתם נתפסה כאיום מידי על הרוב היהודי. מעבר לעובדה שחלק ממנהלי המשא ומתן מהצד הישראלי, ראש וראשון בהם יצחק רבין, נשאו בעצמם אחריות לא מבוטלת לנכבה, עצם החשש היהודי מזכות השיבה לא אפשר דיון רציני וכן על האחריות היהודית למה שקרה ב-1948.

אולם בשנים האחרונות, עם התרחבות ההתנחלויות, החולשה הכרונית של הרשות הפלסטינית והקיפאון המוחלט בשיחות בין ישראלים ופלסטינים, רעיון ההפרדה איבד מכוחו. ההסכמה הגורפת בציבור היהודי ל"תוכנית המאה" של טראמפ, שלמעשה הציעה שישראל "תחבק" את המובלעות הפלסטיניות ותשאיר אותן בתוכה (ראו ניתוח של אמיר פאח'ורי לכך), וגם העלייה של רעיון "צמצום הסכסוך" הם ביטויים שונים של חולשת רעיון ההפרדה.

אחרי שהשמאל היהודי איבד את הסוציאליזם ואת "השלום" כרעיונות מלכדים, עכשיו גם רעיון ההפרדה מתחיל להתעמם, ולשמאל היהודי הזה אין כמעט ברירה – לפחות אצל אלה שלא מקבלים את רעיון האפרטהייד – אלא להסתכל על הפלסטינים שסביבם ובתוכם.

כיהודים מרימים את המבט, הם רואים את שרידי הכפרים הפלסטיניים. אלפים בצעדת העקורים השנתית לציון יום הנכבה בכפר בעקור אלכאברי (צילום: מריה זריק/אקטיבסטילס)

כיהודים מרימים את המבט, הם רואים את שרידי הכפרים הפלסטיניים. אלפים בצעדת העקורים השנתית לציון יום הנכבה בכפר בעקור אלכאברי (צילום: מריה זריק/אקטיבסטילס)

כשאותם יהודים מרימים את המבט, כפי שעשה אלוף בן, הם רואים את שרידי הכפרים הפלסטיניים או נזכרים בסיפורים שסיפרו להם עליהם, והם מגיעים למסקנה שהגיע אליה בן: "אי אפשר להבין את היחסים בין יהודים לערבים בארץ, את הסכסוך הישראלי־פלסטיני ואת המאמצים הכושלים לפתרונו, ואפילו את המגעים הקואליציוניים העכשוויים עם מפלגות החברה הערבית, בלי לצלול להיסטוריה של 1948".

נכון, ההכרה הזו במגבלת רעיון ההפרדה עדיין לא מובילה אנשים כמו בן, משגב ואחרים להבנה שלא די בהכרה בעוול שנעשה ב-1948 ויש צורך להציע רעיונות פוליטיים ממשיים כדי לאפשר ריפוי וצדק ולא רק הכרה לפי סיסמת הפיוס המדויקת של עמותת עמר"ם. אולם, אין ספק שלפחות לבנה אחת נפלה מחומת ההכחשה של 1948.

להסתגל לשותף הפלסטיני

אבל השאלה היא לא רק מוסרית או מדינית. היא גם, ואולי קודם כל, שאלה מיידית של כוח פוליטי. כדי להתמודד עם הניוון המוסרי בקהילת הכוח היהודית, צריך להתמודד אתה גם במישור של כוח. כלומר, כדי לשנות את המוסר צריך לצמצם את הכוח של הקבוצה הזו על ידי כינון כוח שונה ונגדי. אינטראקציה, עמדת הכוח ביחס למתחרים אחרים, וקוגניציה לאומית, שמוסר הוא חלק ממנה, קשורים אחד בשני באופן הדוק מאוד.

וכאן נכנס שינוי משמעותי נוסף של השנים האחרונות, שמסביר אולי גם הוא את אותה "התעוררות מוסרית" אצל השמאל היהודי לגבי 1948 והנכבה. שכן ההתעוררות הזו לא נובעת רק מכך שהקבוצה היהודית מרגישה חזקה ולא מאוימת, אלא גם מהתרחבות הפוליטיקה המשותפת היהודית-ערבית בתוך האזרחות הישראלית.

הרדיקליזציה המבורכת של ארגונים בולטים וחשובים כמו עומדים ביחד, שלום עכשיו וגופים אחרים היא, ככל הנראה, חלק מההסתגלות שלהם לשותף הפלסטיני שנוכח יותר ויותר במאבקים ובארגונים המשותפים (יש גם תהליכים דומים בצד הפלסטיני אבל תיאורם חורג מיריעת מאמר זה).

יש לשער עוד, כי תהליכים דומים עוברים גם על כל ארגוני החברה האזרחית המשותפת בישראל, שכן אלה בחרו לקרוא את אירועי מאי מתוך עדשות קולוניאליות, גם אם הם לא תמיד השתמשו במושג הזה, ובחירתם זו הביאה לאימוץ עמדה המותחת קו ישיר בין ההיגיון של 1948 ובין אירועי מאי 2021.

להבנתנו, המטרה של קריאה זו לא היתה להצדיק את האלימות שחוללו פלסטינים בערים המעורבות (היתה כמובן אלימות קשה מאד מהצד היהודי הרבה פעמים בחסות המדינה, אבל הרקע שלה היה אחר), אלא כדי להצביע על המגף הרובץ על צווארם של מחוללי האלימות מהצד הפלסטיני.

אותם ארגונים יכלו בקלות לאמץ את עדשות המיינסטרים שהסתכלה על אירועי מאי כ"פרעות", כפי שניסח זאת באופן אופייני עמית סגל בערוץ 12. הם היו יכולים גם לאמץ תזות רכות יותר שקידמו חלקים נרחבים בשמאל היהודי ולפיהן מדובר בנוער שוליים שפנה לאלימות בגלל חוסר מעש (ברור שחוויית קיום חומרית עלובה היא חלק מהעניין, אבל החוויה הזו היא תוצאה של אפליה ולא יכולה לשמש הסבר יחיד לאלימות).

אבל למרות זמינותן הגבוהה של התזות האלה, ארגונים כמו סיכוי, נווה שלום/ וואחת א-סלאם, עומדים ביחד, יוזמות אברהם, יד ביד ואפילו שלום עכשיו (שאינו ארגון בבעלות משותפת) ואחרים בחרו לקרוא את אירועי מאי בעיקר כהמשך של ההיגיון של עליונות, נישול, דחיקה, מחיקה וניסיון החלפה של היליד הפלסטיני, שהתחילו ב-1948, ואולי קודם לכן, וממשיכים עד היום.

תוצר של התפתחות השפה של היהודים בארגונים האלה עם שותפיהם הפלסטינים הרבים. שלט של עומדים ביחד בהפגנה נגד חוק הלאום בתל אביב, ביולי 2018 (צילום: אורן זיו)

סביר להניח שעמדה זו, שהיא עדיין רדיקלית מאד ביחס לרוב הציבור היהודי, היא תוצר של התפתחות השפה של היהודים בארגונים האלה עם שותפיהם הפלסטינים הרבים, בתוך ומחוץ למסגרות שלהם. היא גם תוצאה של עליית השפעתו של אותו שותף פלסטיני, ששינה את הפוליטיקה שלו מפוליטיקה שמסתפקת בדיבור של "אמת אל כוח" לפוליטיקה המדברת "כוח אל כוח".

הביטוי הפוליטי של השינוי הזה הוא הרצון המוגבר של הפלסטיני בתוך מבנה האזרחות הישראלית להיכנס לקהילה הפוליטית הישראלית. באופן אופייני למגמה זו, גם המאבק נגד חוק יסוד הלאום מוסגר כמאבק נגד סגירת הקהילה הפוליטית הישראלית בפני האזרחים הערבים פלסטינים (וראו בהקשר זה את סע' 42 לעתירה שהגישה עדאלה בשם הפוליטיקה הפלסטינית בישראל כנגד חוק יסוד זה).

לשיח של "כוח אל כוח" מתווסף שיח של "שותפות מול כוח", שותפות שנבנית על בסיס תחביר הצדקה פוליטי פרגמטי בגלל חישובים ארתימטיים גרידא, אבל גם מוסריים. הפלסטינים בתוך השותפות הזו הם שחקנים אקטיביים, סוכנים (agents), יוזמים, ומנסים, ולעתים גם מצליחים, לפקוח את עיניהם של שותפיהם.

סכסוך אינטימי שמחייב הידברות

במידה רבה, פוליטיקה זו מעידה על אימוץ והעדפה של ההיגיון של נלסון מנדלה, שביקש להמיר אויב או יריב בהווה לשכן ושותף בעתיד, לעומת ההיגיון של פראנץ פאנון שלפיו כל מה שעל הנכבש לעשות הוא להביס את כובשו.

התפיסה הפלסטינית הזו נגזרת משינוי של תפיסת הסכסוך כולו. לא רק סכסוך לאומי על גבולות או סכסוך ששם דגש כמעט בלעדי על נרטיבים ורגשות (כגרסת המרכז שמאל הציוני הקלאסי), ואף לא רק סכסוך קולוניאלי רגיל המדגיש כמעט באופן בלעדי ניתוח של יחסי כוחות (כגרסת השמאל הרדיקלי, והפוליטיקה הפלסטינית בכלל), אלא לסכסוך אינטימי, המדגיש מוסר וכוח, אבל גם תרבות של צדק ופיוס.

תפיסה זו של הסכסוך מחייבת אפוא את הפלסטיני לא רק לחתור לשינוי מבנה הכוח אלא גם לדמיין את היריב המדכא כשכן קרוב וטוב בעתיד שאחרי הסכסוך ולבנות בריתות מפתח על בסיס דמיון זה כבר בהווה.

אם כן, לפלסטינים ראוי לנצל את השינוי הזה בשיח היהודי-ישראלי על 1948, הנובע כאמור גם מתחושת כוח מצד אחד אבל גם מעלייה בכמות ובאיכות של השותפות הדו-לאומית, ולהזמין לשיחה על הנכבה את השותפים היהודים החדשים.

את השיחה הזו הפלסטינים צריכים לנהל מתוך ביטחון מלא שהם, הפלסטינים, יכולים לענות על השאלות שמשגב ואחרים מעלים. הם ישאלו אותו בחזרה האם, לדוגמא, דיני הלחימה מתישהו אפשרו לצד מנצח לחולל פליטוּת המונית?

הפלסטינים לא זקוקים שיזכירו להם את 1948. בשבילם זו חוויה מתמדת. היהודים זקוקים להיזכרות מחדש, כי עשורים של הכחשה עמעמו את הזיכרון הזה. עכשיו, לאט לאט, ובאופן לא תמיד צפוי, הוא צף מחדש. כמו שהטראסות מציצות מחדש פתאום בהרי ירושלים, אחרי שהחורשות, שנשתלו על ידי הקק"ל בהוראת יוסף ויץ כדי להסתיר את שרידי הכפרים, נשרפו באש הקיץ.

זהו אתגר עצום לשני הצדדים, אבל פשוט אי אפשר בלעדיו. היהודים חייבים לקלף מעליהם את שכבות ההכחשה ולהבין שהנכבה היא לא רק סיפור של העבר, היא סיפור של ההווה. הפלסטינים צריכים להיות קשובים לתהליך הזה וגם לתרום לקידומו, גם אם הוא רחוק מאיך שהם רואים את הנכבה ובעיקר את תיקונה.

הסכסוך היהודי-פלסטיני הוא סכסוך אינטימי. הקורבנות והמקרבנים וצאצאיהם חיים וימשיכו לחיות זה לצד זה. דווקא משום כך ההליכה אל העבר היא לא רק נחלת ההיסטוריונים, וגם לא שאלה של בקשת סליחה ומתן מחילה. היא שאלה שנוגעת לחלוקה מחדש של הכוח והסדר הפוליטי.

אמיר פאח'ורי הוא חוקר של הפוליטיקה הפלסטינית ושל החברה המשותפת בישראל. מירון רפופורט הוא עורך וכותב ב"שיחה מקומית"

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קיבלו השראה מפורום קוהלת. שר האוצר אביגדור ליברמן עם מנכ"ל משרדו רם בלניקוב (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

קיבלו השראה מפורום קוהלת. שר האוצר אביגדור ליברמן עם מנכ"ל משרדו רם בלניקוב (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

זה לא צמצום הבירוקרטיה. זה ריסוק הדמוקרטיה

המטרה המוצהרת של הקמת "רשות הרגולציה" הכלולה בחוק ההסדרים היא להפחית בירוקרטיה. אבל תחת הכותרת הזו, מכוונים בעצם לפגוע בזכויות אדם, להגדיל פערים, להרחיב את ההפרטה ולזהם את הסביבה. את זה צריך לעצור

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf