כשזורעים ניכור, לא קוצרים דמוקרטיה
השלטון מפיץ בקרבנו את נגיף הניכור החברתי ומתאמץ לפורר את החברה. מערכת החינוך יכולה לתרום תרומה משמעותית לחיזוק הדמוקרטיה והגברת הסולידריות אם תחזק את תחושת המסוגלות של מורים ותלמידים. דווקא הריחוק החברתי שנכפה עלינו מקל לעשות את זה
השבוע התעצם המאבק על אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. מעבר לדרישות הצודקות של מגזר זה או אחר, אנחנו מתמודדים עם יסוד היסודות: מה טיבן של ההסכמות הקושרות בינינו, האזרחיות והאזרחים, ושמסדירות את ענייני השלטון וההנהגה.
הסכמות שכאלה אי אפשר לבנות על בסיס שמיכת טלאים של חברה, ששליטיה מתאמצים כל כך לפוררה. אם כל קבוצה נאבקת על שלה ומסתפקת בפתרון זמני של בעיותיה, לעולם לא נגיע לכיסוי שיקיף את כולנו. ובהכרח מי שישארו קרחים ובחוץ הם החלשים ביותר.
לנגיף שהשלטון מפיץ בנו יש שם: ניכור חברתי. ההיפך מניכור היא סולידריות, ובטח שלא אחדות (משאת נפשו של השלטון); דמוקרטיה ולא דיקטטורה; הזדמנות ולא הסללה; צמיחה ולא הנחלה; הושטת יד ולא תחרות.
לעוסקים בחינוך יש מה לעשות בעניין הזה, במיוחד עכשיו: הריחוק החברתי ממאות תלמידי בית הספר, שפוצלו לקבוצות קטנות (קפסולות), הוא מפתח זהב לפירוק הניכור ולטיפוח סולידריות.
לשם כך אציע ארבעה מהלכים פשוטים. הראשון הוא להטיל על קבוצות התלמידים משימה לימודית; השני – להתמקד ברעיון המרכזי ולתת לתלמידים לבחור את התוכן והדרך; השלישי – לשאול במהלך העבודה מה הם רוצים או צריכים כעזרה; והמהלך הרביעי והעיקרי, לשאול לפני תחילת העבודה באיזה מידה הם חושבים שיצליחו לעמוד במשימה. אציג דוגמה והסבר בהמשך.
יום של ניכור חברתי
שר ההשכלה הגבוהה והמשלימה זאב אלקין הולך ומתברר כשר פוגעני במיוחד. בתוך חודש הוא הצליח לשבור את הכלים מול ועד ראשי האוניברסיטאות, ולמוטט לחלוטין את תנועות הנוער והחינוך הבלתי פורמלי.
ביום שלישי התפטר יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות, פרופ' רון רובין, ופירסם מכתב חריף שבו קרא "להצית את אש המרד". חניכי תנועת הצופים התכנסו והפגינו בעשרות מוקדים בכל רחבי הארץ.
במקביל, חרדים בבית"ר עילית הפגינו על הסגר שנכפה עליהם בהיקף לא מידתי. מאות צעירים התכנסו בחוף תל אביב לערב מוזיקלי לציון תשע שנים למחאה החברתית. בודדים הגיעו לרחוב קפלן 5 בתל אביב לעצרת לזכרו של משה סילמן, שהצית עצמו לפני שמונה שנים. אלפים רבים הטילו מצור על הבסטיליה של ראש הממשלה בירושלים.
בצהרי אותו היום נפגשו נציגי איגוד העובדים הסוציאליים השובתים עם שר האוצר ישראל כ"ץ, ללא תוצאות; ונציגי הסתדרות המורים נפגשו עם ועדת החינוך של הכנסת ואיימו בשביתה עם תחילת שנת הלימודים. כל זה ימים אחדים אחרי מחאות העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, העובדים בתעשיית התרבות והבידור, ונהגי ההסעות.
למה אני מדגיש ניכור? כי אם הפרופסורים היו כותבים מכתב חריף על החרבת תנועות הנוער; חניכי הצופים היו מפגינים למען תנאי עבודתם של העובדים הסוציאליים; אלה היו מדברים עם שר האוצר על ענף התרבות הנחנק; השחקנים היו נואמים בכיכר בעד שכר הוגן למורות ולמורים; הסתדרות המורים היתה עורכת עצרת במלאת תשע שנים למחאה החברתית; צעירי תל אביב היו עורכים הפנינג למען חופש התנועה בשכונות החרדיות; והחרדים היו יוצאים לרחובות בדרישה לשמור על חירות ועצמאות האקדמיה – אם כל זה היה קורה, היתה כאן באמת דמוקרטיה נהדרת.
במקום זה, מפקד משטרת ירושלים אמר שזאת הפגנה של "שמאלנים", אז מותר להרביץ. הניכור מתפרץ בשלל הקטנות הדדיות, שמסבירות מדוע זה לא כל כך נורא כשאחרים נדפקים: החרדים אוכלי חינם, המורים כל השנה בחופש, העניים הצביעו לנתניהו, השחקנים הגמונים מתנשאים, וכך הלאה.
הניכור רע ליחיד ורע לחברה
ניכור הוא תגובה אישית שלילית של כל אחת ואחד כלפי העולם הסובב. ניכור מתאפיין בחוסר אונים: כאשר אדם מרגיש שאינו שולט במצב והתנהגותו לא יכולה לחולל שינוי; ושל חוסר משמעות: כאשר לא מוצאים ערך ועניין בתכנים או בהתרחשות.
ניכור גם מבטא שונות תרבותית: כאשר אין ביטוי לתרבות, לנורמות ולציפיות של היחיד; והתרחקות חברתית: כאשר יש נתק רגשי מהקהילה, המוביל להימנעות מפעילות.
בבתי הספר הניכור מתחזק לנוכח הוראה שאינה מוצלחת עד כדי כך שהתלמיד לא מבין את מה שהוא נדרש להבין; כישלונות חוזרים במטלות ובמבחנים; דחייה חברתית ותחושה "שאיש לא מבין אותי"; יחסים לקויים עם הצוות ותחושת חוסר כבוד מצד המורים; מסרים שליליים מצד ההורים כלפי בית הספר; עומס יתר ותחרותיות; וחוסר התאמה ליעדים או לנורמות של בית הספר.
ניכור קשור גם לזהות שלנו, הקובעת את הקבוצה החברתית שבתוכה אנו פועלים. לנוכח הפרדה דתית, לאומית, עדתית ומעמדית בין בתי הספר, עלולים תלמידים בקבוצה אחת להרגיש מנוכרים לתלמידים בקבוצה אחרת. רק משום ההפרדה (ועוד לפני שבאמת יש חלוקה לא הוגנת של המשאבים) מתפתחת הרגשה שקבוצות אחרות מקבלות יותר. ואכן, ניכור קשור להפרדה, השוואה ותחרות.
בבתי הספר נמצא קשר חזק בין תחושת השייכות של התלמידים לבין זאת של המורים. כלומר, בבית ספר שבו המורים סובלים מניכור, תחושת בידוד וחוסר ערך מקצועי, יהיה קשה מאוד לבנות, לפתח או להעצים את התלמידים. מכאן שהנהלות בתי הספר לא יכולות לדלג על המורות והמורים: כל מה שאנחנו רוצים שיינתן לתלמידים, חייב להינתן קודם לכן למורים.
באותו מחקר נמצא שהמשתנה שנמצא בקשר החזק ביותר עם ניכור, הוא הערכת המסוגלות העצמית. כלומר התחושה של מורים ותלמידים שקולם נשמע והתנהגותם נחשבת, ולכן דברים שהם אומרים או עושים מחוללים שינוי במציאות.
פיתוח מסוגלות עצמית
מערכת החינוך יכולה לתרום תרומה משמעותית לדמוקרטיה, אם היא תחזק את תחושת המסוגלות של מורים ותלמידים, ובכך תקטין את הניכור ותגביר את הסולידריות.
דווקא בזכות הריחוק החברתי שנכפה עלינו זה קל יותר לביצוע. בלמידה בקבוצות קטנות (קפסולות) או בלמידה מרחוק, קל ליצור את התנאים המאפשרים זאת.
הנה הרעיון:
מהלך ראשון הוא לארגן את התלמידים בצוותים או בקבוצות קטנות, כאשר הקבוצה מקבלת משימה לימודית. על המורות לפרק כהבנתן את תוכנית הלימודים למשימות "קטנות", וכאן חבויה האוטונומיה המקצועית שלהן.
מהלך שני הוא להתמקד, מנקודת מבטה של המורה, ברעיון הגדול שהיא רוצה ללמד, או במיומנות שהיא רוצה לתרגל, ואת כל השאר להשאיר לבחירת התלמידים (כאן טמונה האוטונומיה שלהם).
למשל, בהיסטוריה אנחנו מלמדים שלכל אירוע היו סיבות ותוצאות; בגיאוגרפיה לומדים שיש התאמה בין התפתחות יישוב לבין תנאי הסביבה; במדעים לומדים על אסטרטגיות רבייה שונות; ובשפה לומדים לכתוב טקסט תיאורי. כל זה – זה העיקר.
ממש לא משנה לנו (לדעתי) איזה תמונה הם יתארו בטקסט, רבייה של איזה בעל חיים או צמח הם יחקרו, את תנאי הסביבה של איזה עיר הם יבדקו, או את הסיבות לאיזה אירוע היסטורי הם ינתחו. באותה מידה גם פחות חשוב איך הם ינהלו את הלמידה, יחלקו את המשימות ביניהם או יבחרו להציג את תוצרי הלמידה.
במהלך השלישי המורה תציע את עזרתה, תוך כדי העבודה, בדרך חיובית של עידוד ותמיכה. השאלה המרכזית היא – מה אתם רוצים או צריכים ממני כעזרה, שתסייע לכם להתקדם במשימה?
מהלך רביעי – החשוב ביותר! – לפני תחילת הפעילות שואלים את התלמידים: באיזו מידה את מעריכה (אתה מעריך) שתצליחו לעמוד במשימה? ובסוף הפעילות שואלים: באיזו מידה אתם מעריכים שתצליחו לעמוד במשימה בפעם הבאה?
הרעיון הגאוני הזה פותח על ידי הפסיכולוג אלברט בנדורה. ככל שהתלמידים יתנסו בהשלמת משימות בהצלחה והמורה תשקף להם את התקדמותם, כך תגבר הערכת המסוגלות העצמית שלהם. וככל שהם יעריכו בצורה טובה יותר את יכולתם להשפיע על מה שקורה סביבם, כך תחושת הניכור תלך ותתפוגג.
בעתיד, יש לקוות, הם יצאו להפגין לא רק על מנת לקבל 750 שקל לכיסם, אלא למען אחרים הזקוקים לסיוע הזה לפחות כמוהם. זאת סולידריות, וזה הבסיס לדמוקרטיה הבריאה שניצור כאן.
—–
* המלצה לצוותי הוראה: בנוסף לאמור כאן, אני ממליץ על פרסום של ד"ר ענת שפירא לביא, תרגום של מאמר חשוב ובו עצות מועילות להתארגנות בתי הספר לקראת ספטמבר הקרוב
* תודה לאורלי נוי, עורכת בשיחה מקומית, על קצה החוט המחשבתי
* תודה גם לצוות בית הספר בן גוריון בגבעתיים, שמתוך העבודה אתם השנה הדברים התבררו גם אצלי
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן