כשהתותחים רעמו, האליטה העסקית דיברה על "דו קיום"
בעוד הימין ניצל את האלימות כדי להעצים את המתקפה הגזענית שלו על הפלסטינים בישראל, החברות הגדולות במשק בחרו דווקא לקדם "שותפות". האם זה אומר שהאליטות מרגישות שהימין כבר לא יכול לספק יציבות?
ערב חג השבועות, בעוד ישראל מפציצה בעזה ורקטות מעזה משתקות חלקים רחבים ממדינת ישראל, פרסמו עשרות מהחברות הגדולות במשק מודעה. במצב רגיל, אפשר היה לצפות שמודעה כזו תתמוך בצה"ל, באזרחים הנמצאים תחת מתקפה בעורף ותסיים באמירה על חוזקה של "הרוח הישראלית", ואולי אפילו תשוב ותכריז ש"עם ישראל חי". אבל המסר הפעם היה שונה: "האירועים האחרונים שוברים את הלב ומאיימים על המרקם המשותף… יהודים וערבים עובדים יחד… המנהיגות העסקית קוראת לכל מי שלקח חלק באלימות, חלאס, די". המלה חלאס נכתבה גם בערבית.
חברת סלקום, שהיתה חתומה על המודעה, הלכה צעד נוסף ובמהלך משותף של ועד העובדים וההנהלה הכריזה שתשבית את העבודה לשעה בתור "מחאה" ולמען "דו קיום, אחווה ואהבת חינם". ההשבתה התקיימה במקביל לשביתה הכללית שהכריזה ועדת המעקב העליונה במחאה על המתקפה הישראלית על עזה והמתקפות על פלסטינים בתוך ישראל.
השילוב הזה בין מה שנתפס כהזדהות של חברה עסקית גדולה עם הפלסטינים תחת קרב ובין עצם האמירה שיש סימטריה בין "קומץ הקיצונים" משני הצדדים, הביאה למתקפה כוללת מצד הימין, כולל קריאות של בצלאל סמוטריץ' ומנהיגי מתנחלים להחרים את החברה. מנכ"ל סלקום אבי גבאי התנצל בפני המתנחלים, טען שהחברה "טעתה בעיתוי" והזכיר שסלקום היא "חברה פטריוטית". אבל קשה להאמין שוועד העובדים וגבאי עצמו – יו"ר מפלגת העבודה עד לפני שנתיים, ראוי להזכיר – לא שמו לב ששביתת המחאה שהכריזו נופלת בדיוק על השביתה של הציבור הפלסטיני. לכל הפחות, זה לא הפריע להם.
ואם אפשר היה לחשוב שהמתקפה על סלקום תרתיע את המגזר העסקי, באה חברת הביטוח הראל, שגם היא היתה חתומה על המודעה של החברות הגדולות במשק ערב שבועות, ויצאה בקמפיין חוצות בכל רחבי הארץ. "הביטוח הטוב ביותר נגד אלימות הוא דו קיום", נאמר שם, בעברית ובערבית. בחברה מן הסתם לא שמו לב שהם השתמשו דווקא במלה "תעאיוש" כתרגום למלה "דו קיום", בדיוק כשמה של תנועה יהודית-פלסטינית שפועלת נגד הכיבוש מאז תחילת האינתיפאדה השנייה, אבל העובדה שהחליטו להשקיע מיליוני שקלים במסר הזה אחרי שראו מה שקרה לסלקום לא יכולה להיות מקרית.
מה שהופך את המהלך הזה של המגזר העסקי למשמעותי היא העובדה שהימין הגזעני – שזה היום פחות או יותר הימין כולו – הציב את שלילת "הסימטריה" ושלילת האמירות בדבר "קיצונים משני הצדדים" במרכז התעמולה שלו. עמית סגל קבע את הטון בלילה של שיא המהומות בלוד, והימין הלך בעקבותיו. הקו היה ברור. ה"פורעים" הם אך ורק ערבים, והאלימות שלהם היא ביטוי לשנאת יהודים ולניסיון "לכלות את הנוכחות היהודית" בלוד, בעכו ובכלל, כפי שנכתב ב"מקור ראשון". הדרך היחידה להתמודד עם ה"פורעים" היא באמצעות יד ברזל. "שהפורעים יספרו את מתיהם", כפי שהתבטא באופן מפורש סגל בערוץ 12.
לפי הגרסה הזו, היו אמנם גם "פורעים" יהודים, אבל זו היתה תופעה יוצאת דופן, בטלה בשישים, וגם היא באה בעיקר כתגובה לאלימות שהופעלה נגד יהודים. ברגע שמפכ"ל המשטרה אמר בביקור בלוד את האמת הפשוטה (והלא מלאה, כפי שיודע כל מי שקרא את הכתבות של אורן זיו מלוד כאן, כאן, וכאן) והיא שהיתה אלימות גם צד יהודים וגם מצד ערבים, ולכן המשטרה "תמצה את הדין עם כל הטרוריסטים, משני הצדדים", הוא הותקף קשות על ידי השר לביטחון פנים אמיר אוחנה שהגדיר את ההתבטאות של שבתאי כ"מקוממת". "פורעים ערבים תקפו יהודים… אין ולא הייתה סימטריה", הוא צייץ.
העובדה שהימין הציב את ההתנגדות לכך שיש "סימטריה" בין יהודים וערבים או אפילו שצריך להקשיב לצד השני כקו החזית החדש היתה ניכרת גם בתגובה לחוזר מנכ"ל שפרסם משרד החינוך בעקבות האירועים האחרונים ונועד "למנוע מצבי אלימות ופגיעה ולעודד אווירה של סובלנות, הפחתת דעות קדומות וקידום שיח מכבד". ב"מקור ראשון" הציגו את החוזר הזה כמעשה מביש שכן הוא לא מזכיר "טרור" ולא מדובר בו על "מדינה יהודית". סמוטריץ' דרש לבטל את החוזר שכן הוא מהווה "המשך לתפיסה הסימטרית השקרית והמעוותת… המבקשת להתעלם מהאמת ולטשטש את יהדותה של המדינה".
במובן הזה, ההתגייסות של הקהילה העסקית לטובת "הדו הקיום" וההדדיות היא תפיסת צד, נקיטת עמדה. הימין הגזעני הפך את ה"סימטריה" לקו חזית דמיוני. מי שנגד סימטריה, הוא בצד "הנכון", בצד הימני. מי שמדבר סימטריה, הוא בצד השני. הקהילה העסקית, במובן הזה, בחרה בצד השני, כלומר בצד הנגדי לזה של הימין הגזעני. זה רחוק מלהיות מובן מאליו. לא רק מפלגות השלטון הנוכחי תומכות בתזה הסמוטריצ'ית. למעשה גם רובה רובה של התקשורת, מערוץ 12 עד ידיעות אחרונות והלאה, אימצו אותה. המהלכים של המגזר העסקי, מסלקום דרך הראל, עמדו באופוזיציה לתפיסה הזו.
מובן מאליו שאין לייחס למגזר העסקי אלטרואיזם כלשהו או איזשהו רצון לעשות טוב. המגזר העסקי רוצה יציבות ושקט, כי שקט מייצר רווחים ורעש פוגע בהם. זה עד כדי כך פשוט. אלימות יוצרת מכשולים וגבולות, וגבולות רעים למסחר חופשי של סחורות ושל עובדים ושל צרכנים, ולכן המגזר העסקי הוא "נגד אלימות". בציניות, הנטועה עמוק במבנה הכלכלי הקיים, אפשר לומר שהקהילה העסקית רוצה לנצל עובדים בשקט, ללא הבדל גזע, מין או לאום.
השאלה היא למה דווקא עכשיו בחר המגזר העסקי לתפוס צד. הרי אלימות היא חלק מהמשטר הישראלי מרגע לידתו, ממלחמת 1948 עד צוק איתן ועד הדיכוי היומיומי הכרוך בכיבוש. תשובה אחת כרוכה בכך שהמיעוט הפלסטיני אכן נכנס עמוק יותר לתוך הכלכלה הישראלית בעשורים האחרונים. להעסיק ערבים, כמו שאומר אדם המעורב בתחום הזה שנים ארוכות, הפך לסוג של בון טון במגזר העסקי. בקורונה דובר רבות על ערבים ויהודים העובדים אלה לצד אלה בבתי החולים או בתי המרקחת, אבל זו המציאות בחברות עסקיות רבות בישראל. כיוון שהעימותים האלימים הגיעו הפעם לתוך ישראל – מיפו עד לוד ועכו – נוצר מתח בין עובדים יהודים וערבים ברבות מהחברות האלה, סלקום אבל גם אחרות, ולכן קריאה להפסקת האלימות היתה אינטרס מיידי.
השינוי הזה בעולם התעסוקה בישראל בא במקביל לשינוי פוליטי ולשינוי בשיח הכללי. המהלך פורץ הדרך של איימן עודה לכניסה לתוך הפוליטיקה הישראלית והעובדה ששותפות פוליטית עם המפלגות המייצגות את הציבור הפלסטיני הפכה מנחלתו של השמאל הלא-ציוני למציאות פוליטית שמגיעה עד נפתלי בנט, גדעון סער והליכוד, (סמוטריץ' העמיד בפניה סכר, ולא במקרה) יצרה שינוי בדעת הקהל. גם העבודה ארוכת השנים של ארגוני החברה המשותפת עשתה את שלה.
הדיבור על "חיים משותפים" ועל "שותפות גורל" הפכו כמעט למיין סטרים. לכן משרד החינוך היה יכול עכשיו לצאת בקמפיין בטלוויזיה וברשתות החברתיות, המציג מורות ומורים יהודים וערבים, האומרים, בעברית וערבית, "אנחנו כאן כי אי אפשר לעמוד מנגד, אנחנו כאן כי יש לנו עתיד משותף". ראשי רשויות בשרון, בשפלה, בנגב ובצפון יצאו בקריאה לחיים משותפים. "נועדו לחיות ביחד", נאמר באחת מההודעות שיצאו מהמהפגשים האלה. לכן ראינו בשבועיים האחרונים שטף כמעט חסר תקדים של אירועים ויוזמות נגד הגזענות ובעד חיים משותפים.
כמו שציינו פעילים פלסטינים רבים, וגם פעילי שמאל יהודים, השיח הזה בדרך כלל התעלם משאלות היסוד של הסכסוך, ובעיקר מכך שהפלסטינים בתוך ישראל תובעים הרבה יותר מאיזושהי "שותפות" אזרחית מעורפלת, אלא גם עומדים על זהותם הלאומית ועל היותם חלק מהעם הפלסטיני. בניגוד למגזר העסקי, לפלסטינים שיצאו לרחובות בלוד או בעכו אין רצון לשמור על הסטטוס קוו. "לא היה פה שמח לפני שנולדתי", אמר איימן עודה בנאום בעצרת בתל אביב בשבת האחרונה, כפרפראזה על שירו המפורסם של אריק איינשטיין.
ובכל זאת, על רקע המהלך האלים של הימין הגזעני לשלול כל אפשרות לסימטריה בין יהודים וערבים, ובכך להכשיר את הדרך לדיכוי המשטרתי שאנחנו רואים בימים האלה נגד הציבור הפלסטיני ולמעצרים ההמוניים שכבר נעשו ועוד ייעשו – לשיח הנגדי, לשיח השותפות, מדולל ככל שיהיה, יש משמעות פוליטית שאי אפשר לזלזל בה.
יותר מכך, ייתכן שמה שאנחנו רואים כאן מצד המגזר העסקי, ראשי רשויות, משרד החינוך, ואפילו מצד מפכ"ל המשטרה מבטא מהלך הרבה יותר עמוק ומשמעותי. ייתכן שהתגייסות שלהם לטובת "דו קיום" דווקא בזמן שרחובות הערים הפלסטיניות בתוך ישראל, מה שמכונה "הערים המעורבות", בערו, ובזמן שמאות אלפי ישראלים רצו למקומות מוגנים מפני הרקטות מעזה, מבטאת חשש הולך ומתרחב באליטות בישראל – בקהילה העסקית ומעבר לה – כי המשך המצב הקיים עלול לאיים לא רק על האינטרסים המיידים שלהן אלא על עצם שלמותה של החברה הישראלית.
את עצם עליית הסמוטריצ'יזם – כלומר הפיכת הגזענות למדיניות פוליטית גלויה ולא מתנצלת – אפשר להסביר גם כתגובת נגד להתחזקות הכלכלית של החברה הפלסטינית בתך ישראל, לכניסה שלה לתוך המשחק הפוליטי ול"איום" שהממשלה תישען על נציגיה הפוליטים. אבל היום הסמורטריציזם מזוהה לחלוטין עם שלטון נתניהו ועם שלטון הימין בכלל. עד כדי כך שסמוטריץ' הוא זה שהטיל וטו על ממשלת ימין שתישען על רע"ם, רק משום שמדובר בערבים.
מה שקרה עם הקהילה העסקית ועם האליטות האחרונות בשבועות האחרונים עשוי ללמד שהגזענות הרדיקלית הזו, המבקשת להחזיר את הפלסטינים למקום הכנוע שלהם, לא עולה בקנה אחד עם האינטרסים של האליטות האלה. נכון שהאליטות האלה מעולם לא היו מזוהות עם הימין. אבל כל עוד הימין הצליח להבטיח להן "עסקים כרגיל", לא היה להן אינטרס לצאת נגדו. הקשיים המשפטיים והפוליטיים של נתניהו, הכניעה המתמדת שלו לפרובוקציות של הימין בשייח' גראח או באל אקצא, ועליית האלימות הגזענית המאורגנת, מקשים על הימין להבטיח את היציבות הזו.
מרחק גדול מפריד בין הרצון של האליטות האלה להחזיר את הסדר על כנו ובין ההבנה שכדי להגיע ליציבות של ממש, צריך לסיים את הכיבוש, לבטל את כל מופעי העליונות היהודית, ולכונן כאן משטר של שוויון אישי ולאומי לכולם, פלסטינים ויהודים. אבל ייתכן שהן עשו צעד ראשון בכיוון הזה. ואלה עשויות להיות חדשות רעות מאוד לימין ולמשטר הגזעני שהוא מבקש לבצר פה. די אם יקראו שם את מה שקרה בדרום אפריקה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן