כפר קאסם שלי: אין די בסליחה על הטבח, יש לחדול מהרצח והגירוש
שישים שנה לאחר הטבח האכזרי בו נרצחה סבתי חמיסה פרג עאמר, אני חוזרת לסיפור של משפחתי ולדיכוי המחאה, כדי להתמודד עם השאלה - מה ישראל צריכה לעשות כדי שנוכל לסלוח?
כותבת אורחת: רים עאמר
כולם מדברים על הטבח שאירע בכפר קאסם ב-56' כאילו היה זה מקרה חריג שקבוצת חיילים במשמר הגבול הישראלי החליטו לבצע, בלי שום קשר או פקודה מדרג מדיני או צבאי בכיר, אך שוכחים שמאחורי הטבח עמדו ממשל ותנועה ציונית שחרטו על דגלם לרוקן את הארץ מתושביה.
אי אפשר לנתק את הטבח בכפר קאסם מהעוולות והדיכוי המתמשך מ-48' ועד היום, עם הפקעת האדמות והריסת אל-עראקיב ואום אלחיראן. הטבח בכפר קאסם היה עוד ניסיון להכריח את הפלסטינים לעזוב את ביתם, אדמתם ומולדתם ולהצטרף לאלפי הפליטים הפלסטינים שגורשו ב-1948.
אחד העיתונאים שבאו לראיין אותי לרגל יום הזיכרון ה-60 לטבח כפר קאסם שאל מה הדרישות שלנו, והאם הבעת צער מצד ממשלת ישראל על הטבח תביא אותנו לסלוח ולהמשיך הלאה. הסברנו לו למה זה לא מספיק להתנצל על הטבח, וכאן אני הולכת לנמק את זה יותר – דרך הסיפור האישי שלי, והקשר שלי לאותו היום.
> 60 שנים לטבח: איך לדבר עם תלמידים על מה שקרה בכפר קאסם
הצעדה לציון הטבח בכפר קאסם הבוקר (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)
אני נכדתה של חמיסה פרג עאמר, שנרצחה בטבח. סבתי נרצחה בעת שחזרה מהעבודה במסיק הזיתים עם חברותיה, שגורלן היה דומה, למעט ניצולה אחת, הנאא סלימאן עאמר, שנותרה בחיים כעדה. סבתא שלי ילידת יפו. עד 48' חיה משפחתה ביפו בשכונת אלמנשיה, אך כל קרובי המשפחה שלה הפכו לפליטים בשטחי 67'. עם חלקם אנחנו בקשר, עם חלקם אבד הקשר, וישנם כמה שאיננו יודעים מה עלה בגורלם.
טבח אחרי טבח, והמטרה היא אותה המטרה
אני חושבת על השתלשלות האירועים שנגמרה ברצח סבתי ועוד 48 נשים, ילדים וגברים, לצד עשרות פצועים וניצולים החיים עם הטראומה שנמשכת עד היום. אני חושבת על גורלם של הפעילים שהעזו לדרוש צדק, וחרטו על דגלם להביא לילדיהם ונכדיהם את הסיפור המלא של הטבח, וללמדם את האומץ לדרוש צדק – ושלאורך השנים, פעם אחר פעם, שילמו מחיר כבד של מעצרים ופלישות לבתיהם בערבי יום הזיכרון לטבח.
כן, בעשרים השנים הראשונות לאחר הטבח, בתקופת הממשל הצבאי, על מנת שלא תהיה תהלוכה ביום הזיכרון, המושל הצבאי היה מוציא צווי מעצר לפעילים שהובילו את צעדת יום הזיכרון, זאת בנוסף להחרמת הדגלים השחורים והמגפון שבו היו משתמשים לקריאת ססמאות נגד הממשל הצבאי. אחד מהאנשים האלה הוא אבא שלי, מוחמד חמיס עאמר.
כשאני מתייחסת לסיפור האישי שלי ושל משפחתי, וחושבת על השאלה מה אנחנו דורשים, יש לי תשובה אחת שמורכבת מכמה שאלות: האם ממשלת ישראל תכיר בעוול המתמשך שגרמה ישראל לעם הפלסטיני מאז 1948 ועד היום, ומה המשמעות של ההכרה הזו? האם היא כוללת תיקון העוולות? האם היא כוללת הכרה מלאה בזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית, והאם היא כוללת הכרה מלאה בזכות העם הפלסטיני לשוב לאדמתו ממנה גורש אז ומגורש עד היום?
הרי מאז ועד היום – דרך כפר קאסם, סברה ושתילה, כפר קאנא וההתקפות השונות בעזה, מבוצע טבח לאחר טבח והכל למען מטרה אחת – גירוש ודיכוי. מאז ומתמיד.
רים עאמר היא פעילה פוליטית פמיניסטית, ורכזת כללית של קואליציית נשים לשלום. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
