כל יום ילדי תימן נחטפים מחדש
אל מול קשר השתיקה סביב חטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן, הצליחה קבוצת פעילים מסורה להעלות את הפרשה לתודעה הציבורית. ביום רביעי תתקיים בירושלים הפגנה בדרישה שהמדינה תכיר בפשע ותפעל לתיקון העוול, שממשיך לדמם אצל קורבנותיו כבר שישים שנה
אחד מהדברים שאני חושב שקל מדי לשכוח בפרשת ילדי תימן הוא שמדובר לא באיזה עוול היסטורי, בסיפור ישן מקום המדינה, אלא בעוול מתמשך ובלתי פוסק, גם עכשיו. פרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן היא פצע ששותת דם כבר שישים שנה בלבן של מאות משפחות, שאיבדו לכל הפחות אלף ילדים, ושעד היום הן לא יודעות מה עלה בגורלם.
המשמעות היא חיים שלמים של סבל, של ספק, של פקפוק, של ידיעה שאתה קם בבוקר ונוסע לעבודה והולך לסופר ומשלם מסים והמדינה שלך יום-יום, כל חייך, שותפה בשתיקה לכך שהילד שלך, או אחותך, נעלמו ללא הסברים. שהרופאים שמטפלים בך אולי התחנכו על ברכי הרופאים שהיו שותפים להעלמת הילדים אז. שהפוליטיקאים מונעים – מבחירה – הכרה רשמית בעוול, והתנצלות, ופיצוי, ותמיכה בניסיון לאתר את הילדים. שאולי בן או בת משפחה קרובה, שמעולם לא פגשת, עוברים ברחוב לידך בלי לדעת שיש להם משפחה אחרת.
זה משקל נורא לשאת במשך שישים שנה. כדי להבין כמה נורא המשקל הזה, צריך רק להקשיב לבודדות מתוך מאות העדויות של המשפחות שפורסמו באתר של עמותת עמר"ם. בדמעות ובקול השבור של ההורים, האחיות והאחים אפשר לראות איך כל יום נוסף בלי תשובות בשבילם הוא יום שבו הילדים כמו נחטפים מחדש.
> המשימה הקשה שלנו: מאבק פלסטיני-יהודי משותף נגד רצח נשים
הדרישות: הכרה, איחוד משפחות, זיכוי הרב משולם
בשנים האחרונות מצליחה הקבוצה הקטנה והמסורה של פעילות ופעילי עמר"ם, ולצדם עמותת "אחים וקיימים", לפרוץ את קשר השתיקה הזה ולהסיר קצת מהמשקל הנורא של ההדחקה. הם לא פועלים בוואקום. זעקתן בת עשרות השנים של המשפחות התחילה את המסע להכרה. התחקירים שפורסמו ב"העולם הזה" בשנות השישים וב"הארץ" בשנות התשעים שברו עוד מקשר השתיקה. מאבקו ההרואי של הרב עוזי משולם העלה את המודעות לפרשה במדרגה נוספת.
אלא שלאורך השנים תגובת הממסד הייתה המשך הכחשה וציפוף שורות. ועדות החקירה פעלו כדי לטשטש ולקבור את הנושא, עם תוצאות מפוקפקות (כמו לקרוא לחטיפת ילדים תמורת כסף בשם המכובס "אימוץ מזדמן"), או עם כאלה שהוחלט לאסור את פרסומן לעשרות שנים. ואת התגובה הממסדית הזו סודקים עכשיו הפעילים של הדור החדש.
בשנים הבודדות מאז שקמו, הצליחו בעמותת עמר"ם לעשות עבודה מדהימה: עם צילום והפצה של עדויות, קיום ערבי דיון וכנסים והעלאת מודעות, הם הצליחו להשפיע משמעותית על דעת הקהל על פרשת ילדי תימן, לפרוץ לקהלים חדשים, ואפילו להגיע להישגים בתחום שחרור המסמכים המסווגים מצד המדינה (גם אם הישגים אלה משמשים חלקית כחיבוק דב, כמו שהסבירה כאן פעילת העמותה, רחלי סעיד).
הם הצליחו גם להרכיב קואליציה רחבה של ארגונים ששותפים במאבקם: מ"שחרית", "אשה לאשה", "אחותי", הקשת המזרחית הדמוקרטית, צלמי אקטיבסטילס ורופאים לזכויות אדם, ועד מי שמצטרפים להפגנה של הארגון שצפויה להתקיים בירושלים ברביעי הקרוב – "עומדים ביחד", פעילי המאבק של אברה מנגיסטו, "זזים", וח"כים של מרצ והרשימה המשותפת.
אחרי כל ההצלחות האלה שלוש הדרישות שיעמדו בלב ההפגנה הצפויה בירושלים הן צנועות: ראשית, שהמדינה תכיר בחטיפות ותתנצל בפני משפחות הילדים, ותציין יום בשנה לזכר הפשרה הנוראה. שנית, שהמדינה תשקיע את המשאבים הדרושים לאיחוד המשפחות שנקרעו. בעמותה עצמה הצליחו – באמצעות בדיקות דנ"א, תיקי אימוץ ופעילות ציבורית – לאחד בין שתי משפחות לילדים החטופים-מאומצים שלהן. אין ספק שהמדינה עם משאביה תוכל לעשות יותר. ושלישית: לזכות בדיעבד את הרב עוזי משולם, שהורשע בעבירות אלימות במסגרת מאבקו על הפרשה.
למה דרישות צנועות? כי כמו חברי נועם שיזף – שחקר את הנושא לעומק וייצר סרט על פרשת משולם – גם אני חושב שהכרה ואיחוד הם לא מספיקים. על עשרות שנים של מניעת מידע מכוונת, על קריעה של משפחות לגזרים (אפילו אם לא בכוונה, כמו שטוענות ועדות החקירה, למרות העדויות שמצביעות על ההיפך) – צריך לתת פיצויים אמיתיים. זה לא יחזיר את הילדים, זה לא יתקן את העוול, אבל זו תהיה דרך להראות שהמדינה לא רק מדברת אחריות וחרטה, אלא גם עושה עם זה משהו.
> המדינה רודפת מקבצי נדבות בבית המשפט אבל מתעלמת מאפליה גזענית
אבל ההפגנה ברביעי, כאמור, מבקשת רק את הצדק הבסיסי ביותר: הכרה ואיחוד משפחות. אלה דרישות שנועדו לפחות לעצור את הדם השותת מהלב של מאות הורים ואחים ברחבי הארץ, שמעטים האזרחים היהודים בארץ שהמדינה הזו חטאה כלפיהם באופן קיצוני כל כך.
רק בשבוע שעבר החליטה הממשלה לדחות הצעת חוק שהוביל ח"כ יצחק הרצוג (המחנה הציוני) – לצד עוד 37 ח"כים מסיעתו ומהליכוד, מרצ, ש"ס והרשימה המשותפת – שמטרתו הייתה הנצחה ממלכתית של הפרשה לטובת "סולידריות והומניות" ועמידה לצד המשפחות, כלשון דברי ההסבר להצעת החוק. אפילו את הדבר הבסיסי הזה לא מוכנה הממשלה להעניק.
לכן, סביב דרישות הבסיס של ההפגנה, ובתמיכה במאבקן רב השנים של המשפחות, כולנו יכולים וחייבים להתאחד. נתראה בירושלים ביום רביעי.
הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.
כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.
אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.
הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית
