כיליד עזה אני מביט בכם ותוהה: האם אלה היהודים שהכרנו פעם?

נקודת אור ובעלת השפעה חיובית אדירה על דעת הקהל הפלסטינית. הפגנה בכיכר מלכי ישראל נגד המלחמה בלבנון, יולי 1982 (צילום: יעקב סעק / לע"מ)

אין זו משימה קלה, לכתוב על ישראל שהכרתי ועל ישראל של היום. תהליכי שינוי עמוקים עברו על החברה הישראלית מאז הקמת המדינה ועד היום. בהקשר זה ניתן להזכיר את השינוי המהותי שעבר הצבא הישראלי, שהפך לצבא של מתנחלים ושל אנשי הציונות הדתית – לכן לא הופתעתי לראות חיילים שהתרברבו בפשעי מלחמה שביצע צבאם ברצועת עזה – וכן את הפיכתו של מפעל ההתנחלויות לכוח פוליטי, בעל יכולת השפעה מכרעת על המדיניות הישראלית בכל הקשור לסוגיה הפלסטינית ועתיד השטחים הכבושים.

ההשוואה בין ישראל של אתמול לישראל של היום הזכירה לי שני סיפורים אשר הותירו את חותמם על תודעתי כנער שגדל ברצועת עזה. הראשון לקוח מסיפורי אבי, שהרבה לדבר על חוויותיו ועל אודות התקופה שקדמה לנכבה ב-1948. משלל הסיפורים ששמעתי, סיקרן אותי במיוחד הסיפור על מערכת היחסים ששררה בין האוכלוסייה הפלסטינית לבין המתיישבים היהודים שחיו בסביבה.

לא רחוק מהכפר של משפחתי, יאסור, קמה מושבה יהודית בשם גדרה, בסמיכות לכפר קטרה. נוכחותם של אנשי המושבה במקום יצרה חיכוכים ומריבות בינם לבין תושבי הכפר סביב בעלות על אדמות ועיבודן. למרות המתיחות, על פי הסיפורים והעדויות של זקני הכפר, נרקמו קשרי היכרות וקרבה בין אנשי קטרה והכפרים הסמוכים לבין היהודים תושבי המקום.

המתיישבים היהודים שהקימו להם בית ליד קטרה היו מודעים לכך שמטרת ההתיישבות היא הקמת מדינה יהודית בפלסטין, שתוצאה אפשרית שלה תהיה גירוש האוכלוסייה הפלסטינית, אולם האיכרים הפלסטינים האמינו שצבאות ערב יצילו אותם ויסכלו תוכנית זו. בין אלה, היה אבי שפיתח יחסי ידידות עם כמה מתושבי המושבה.

המתיישבים היהודים היו מודעים לכך שמטרת ההתיישבות היא הקמת מדינה יהודית בפלסטין, שתוצאה אפשרית שלה תהיה גירוש האוכלוסייה הפלסטינית. המושבה גדרה, 1891

מתוך סקרנות החלטתי יום אחד לאחר מלחמת 1967, כשניתן היה לצאת מהשטח שהפך לרצועת עזה ולהיכנס לישראל, לנסוע כדי לראות את השרידים של כפר הוריי, יאסור. בדרכי לשם פגשתי איש שהכיר את אבי. הוא סיפר לי שהוא נוסע לכפר שלו, והציע ללוות אותי לפגוש את החברים היהודים של אבי. הסכמתי והתלוויתי לאיש.

כאשר הגענו לכפר קטרה, הוא לקח אותי לבית של איש בשם שייקה ששהה במקום עם איש אחר. האיש מקטרה הציג אותי בפני המארח, וזה קיבל את פניי בברכה והכניס אותי לגן הבית, שם ישבנו ושוחחנו בנחת. שייקה ביקש ממני להתלוות אליו לתוך הבית. הוא הוביל אותי לסלון והצביע על הקיר שעליו היתה תלויה חרב, וסיפר לי שחרב זו ניתנה לו כשי מאבי. הנדן היה מצופה כולו בכסף ומשובץ זהב, והחרב נראתה כיצירת אומנות.

אני מודה שבדרכי למפגש עם שני הישראלים התרוצצו בראשי כל מיני מחשבות לגביהם. דחף פנימי עצום הניע אותי להכיר מקרוב את היהודים האלה, לעמוד על ההבדלים בינינו לבינם, ולתהות למה נגזר עלינו להיות מגורשים מאדמת אבותינו בעוד שהם יחיו במדינה עצמאית משלהם. שאלות רבות מהסוג הזה. אף על פי שלא הבנתי אז בפוליטיקה ולא הייתי בקיא בשורשי הסכסוך, המפגש עזר לי לעשות הומניזציה לצד השני.

הסיפור השני התרחש ביום הראשון של מלחמת יוני 1967. חיילי הצבא הישראלי כבשו את אל-מע'אזי, מחנה הפליטים שבו התגוררתי אז. לא היה כוח צבאי רציני שהיה אמון על הגנת המחנה, ולכן הכוח הישראלי השתלט עליו בקלות. במהלך ההשתלטות על המחנה הבחין הכוח הישראלי התוקף במקלט מאולתר, שבתוכו התחבאו כמה משפחות שביקשו להתגונן מההפגזה הארטילרית של הצבא הישראלי טרם כניסת החיילים למחנה. לרוע המזל, בתוך המקלט הסתתרו אם ובתה התינוקת. אחד החיילים חשד כי מסתתרים בתוך המקלט חיילים מצרים או פלסטינים. הוא השליך רימון יד לתוך המקלט, וכתוצאה מכך האם נהרגה ובתה התינוקת נפצעה. בין תושבי מחנה הפליטים פשטה שמועה שהחייל שזרק את הרימון פרץ בבכי כאשר נודע לו על תוצאת מעשהו.

שני הסיפורים האלה נגעו עמוקות לליבי. ולמרות הסיפורים הקשים שליוו את הנכבה על מה שעוללו הארגונים הצבאיים היהודיים-ציוניים לעם שלי, לא יכולתי להסתכל על היהודים כמקשה אחת או להתייחס אליהם במין דמוניזציה.

נוסף על שני הסיפורים האנושיים הללו, ההפגנה שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל ב-25 בספטמבר 1982 בעקבות הטבח בסברה ושתילה בלבנון היתה משמעותית עבורי. ההפגנה, בהשתתפות כ-400 אלף איש, היתה נקודת אור ובעלת השפעה חיובית אדירה על דעת הקהל הפלסטינית באופן כללי.

איש לא ציפה שהמצב בשטחים הכבושים יקפא על שמריו. מיד לאחר מלחמת 1967 החלו הפלגים הפלסטיניים השונים במאבק מזוין, כאשר חוליות חמושות חדרו לתוך השטחים הכבושים דרך ירדן ולבנון. ישראל אומנם הצליחה במידה מסוימת להתמודד עם תופעה זו, אולם כישלונה הגדול בא לידי ביטוי כאשר נאלצה להתעמת עם תנועה עממית, הלוא היא האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה. ההתקוממות, שהחלה כתוצאה מאירוע בודד – תאונת דרכים שנהרגו בה ארבעה פועלים ממחנה הפליטים ג'באליא – הצליחה להדליק תבערה גדולה שגם ישראל וגם אש"ף לא חזו מראש. ישראל לא הצליחה להכיל את האינתיפאדה בדרכי דיכוי כוחני, ואש"ף פחד מדחיקתו לשולי המאבק הפלסטיני. שני הצדדים הגיעו למסקנה שאין מנוס מכניסה למשא ומתן על הסכמים שנודעו בשם הסכמי אוסלו, כדי לצאת מהמבוי הסתום.

אין זה המקום לנתח מדוע הסכמי אוסלו עלו על שרטון. חרף התנגדות פנימית, חלק גדול מהעם הפלסטיני תמך בהסכמי אוסלו, משום שעוד האמנו אז שניתן להגיע לשלום בין שני העמים על אדמת פלסטין ההיסטורית בנוסח זה או אחר. למרות התנגדות של כמה פלגים (בעיקר החזית העממית), רוב העם הפלסטיני בתוך השטחים תמך בהסכמים.

האם אלה הם היהודים שהכרנו פעם ושהאמנו שנגיע איתם לשלום? חיילים בבית לאהיא בצפון רצועת עזה, ב-28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

באותה עת היה הציבור בישראל חצוי לגבי תמיכתו בתהליך השלום. אף שחלק גדול תמך בהסכם, חלה במקביל היסחפות לכיוון אידאולוגיה מסוכנת אשר מצאה את ביטויה הקיצוני ביותר בהירצחו של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. זרעיו של תהליך זה הוטמנו בהדרגה בידי קבוצת פנאטים, שפעלו כדי לסכל כל סיכוי לנסיגה ישראלית מן השטחים הכבושים. היסטורית, קבוצה זו לא היתה מוגבלת רק למי שהוגדרו כאנשי ימין, אלא זכתה לגיבוי מצד דמויות פוליטיות בולטות כמו שמעון פרס, אשר כשר הביטחון הגן בנחישות על מתנחלי הגדה. בשנות ה-90, עם חתימת הסכמי אוסלו, הפך פרס ליריב המר של ההתנחלויות. משל למי שזורע רוח יקצור סופה.

אחת הטעויות הפטאליות שעשתה הנהגת אש"ף היתה הוויתור המחפיר על הדרישה להקפאת ההתנחלויות שהעלה ד"ר חיידר עבד א-שאפי, אשר פרש מצוות המשא ומתן הפלסטיני בעקבות זניחת דרישה זו. כך נותרה הדלת פתוחה לגזל מתמשך של אדמות מתושביה הפלסטינים של הגדה המערבית.

20 שנה של שלטון ממשלות ימין בישראל ומדיניות ניהול הסכסוך הביאו את האזור למשבר העמוק ביותר בתולדות הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. אין ספק שאירועי 7 באוקטובר זעזעו את החברה הישראלית וגרמו לטראומה עמוקה. באותה עת, החברה הפלסטינית לא דמיינה בחלום הבלהות הגרוע ביותר שלה שישראל, למרות הזוועות שהתרחשו ביישובי עוטף עזה, תצא למלחמה ברברית במקביל לדה-הומניזציה מוחלטת של תושבי עזה, המתוארים תכופות כחיות אדם שמותר וצריך למחות את זכרם. זהו הקו המפריד בין ישראל של אתמול, שרבים מתושביה תמכו בהסכם שלום עם הפלסטינים, לבין ישראל של היום, שהפסיקה לראות את הפלסטינים כבני אדם.

ככל שאני מכיר את תושבי עזה, כבן המקום, אני יכול להעיד שאיש לא שיער בנפשו שרוב רובה של החברה הישראלית יתלכד סביב מטרה אחת: שיטוח עזה, הרג המוני ומניעת סיוע הומניטרי. רוב תושבי עזה המבוגרים תוהים: האם אלה הם היהודים שהכרנו פעם ושהאמנו שנגיע איתם לשלום? תושבים אלה הכירו את היהודים בישראל בכל מיני הזדמנויות ומקומות. גם אם היום לא ניתן לדמיין זאת, היתה תקופה שבה ההתייחסות של הרוב בשתי החברות האלו התאפיינה בסובלנות ובנכונות לחיות בשלום יחד, אלה לצד אלה.

ע'אזי אבו ג'יאב כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת