כ"ט בנובמבר: היהודים שכחו שקיבלו מדינה מהאו"ם

העובדה שעצרת האו"ם היא זו ש"העניקה" ליהודים מדינה - ולא רק הרצון, הפעולה והנשק - מתנגשת עם הנרטיב הלאומי הישראלי של היום. גם העובדה שתוכנית החלוקה היתה אמורה ליצור כאן שתי מדינות בסגנון האיחוד האירופי אינה תורמת

מאת:

עד לפני כמה שנים היה בתל אביב רחוב בשם כ"ט בנובמבר. שלא במקרה, הוא היה באזור "כיכר המדינה", וקרוב לרחוב "ה' באייר". באותו אזור היו גם "שדרות האו"ם". כלומר, ראשי העיר מתחו קשר ישיר בין הקמת המדינה והכרזת העצמאות, בה' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, לבין האומות המאוחדות והתאריך שבו אישרה העצרת הכללית של הארגון הזה את "החלטת החלוקה", שכללה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

שדרות האו"ם הפכו לשדרות הציונות אחרי שעצרת האו"ם – כן, אותה עצרת שאישרה את החלטת החלוקה – החליטה ב-1975 ש"ציונות היא סוג של גזענות". כמה שנים מאוחר יותר, גם השם "כ"ט בנובמבר" נמחק מרשימת הרחובות של תל אביב, ואותו קטע רחוב הפך לרחוב שרת.

שחקנים מחופשים לדוד בן גוריון ולבנימין זאב הרצל, במהלך טקס לציון החגיגות שפרצו אחרי ההצבעה בעצרת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

שחקנים מחופשים לדוד בן גוריון ולבנימין זאב הרצל, במהלך טקס לציון החגיגות שפרצו אחרי ההצבעה בעצרת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

תל אביב, העיר שסיפקה כמה מהאימג'ים הכי מזוהים עם "הריקודים ברחובות" אחרי ההחלטה ההיסטורית בנובמבר 1947, מחקה את האירוע הזה מהזיכרון הקולקטיבי שלה.

האנקדוטה הקטנה הזו מספרת סיפור יותר גדול. בני גילי (גילוי נאות, בן 65 השנה), ובוודאי המבוגרים ממני, זוכרים את כ"ט בנובמבר כאירוע מרכזי בלוח השנה במערכת החינוך היהודית-ישראלית. היום, האירוע הזה נדחק הצדה. ההתייחסות המרכזית אליו היא כהצדקה לנכבה שבאה מיד אחריו.

היהודי-הישראלי הממוצע יודע ש"הערבים" דחו את החלטת החלוקה – ולכן איבדו, כביכול, את הזכות להקים מדינה והצדיקו למפרע את גירושם ממולדתם. אבל הוא או היא לא יודעים יותר מדי על החלטת החלוקה עצמה.

לפני כמה שנים ערכתי תוכנית בטלוויזיה החינוכית בשם "בין השורות". התבקשנו להכין 30 תוכניות על "חגים ומועדים", ומכיוון שאין 30 חגים בלוח השנה היהודי, נאלצנו לצרף מועדים כמו כ"ט בנובמבר.

לילדים שהשתתפו בתוכנית – בני 12 עד 16 – היה מושג קלוש על האירוע ההיסטורי הזה, ולא היה להם שום מושג שההחלטה על הקמתה של מדינת ישראל התקבלה דווקא במוסד שכמעט כל יהודי-ישראלי למד לבוז לו או לשנוא אותו – האו"ם. כפי שאמרה אחת המשתתפות, לא מתאים ש"נושא כל כך מהותי וחשוב נופל במקום כל כך לא מתאים, שזו לא החלטה רק שלנו".

אני רוצה להציע כמה הסברים לשכחה ההיסטורית הזו. הראשון נוגע לתוכן של ההחלטה. ישראל של עידן נתניהו, וגם קודם לכן, עשתה מאמצים ניכרים למחוק את הקו הירוק ואת עצם הרעיון של שתי מדינות. כשמדינת ישראל שולטת הלכה למעשה בכל השטח שבין הירדן לים, ושוללת אפשרות של ריבונות פלסטינית בשום חלק מהשטח הזה, אין לה עניין לעורר מרבצו את הרעיון של "מדינה ערבית", כלומר מדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית. הרי סעיף 1ג' בחוק הלאום קובע במפורש כי "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל" ייחודי לעם היהודי.

אם צוללים עוד יותר לתוך תוכנית החלוקה, מוצאים ש"המדינה היהודית" שהיא הציעה לא מזכירה את ישראל של היום. כך, סעיף מיוחד בתוכנית קובע שלא תורשה "שום החרמת קרקעות השייכות לערבי במדינה היהודית… חוץ מאשר למטרות ציבוריות", וכמובן הפוך לגבי המדינה הערבית. סעיפים אחרים מדברים על שמירה על זכויות המיעוטים בענייני חינוך, דת ונושאים אחרים בתוך כל אחת מהמדינה. בקיצור, לפי התוכנית ישראל היתה אמורה אכן להיות "מדינה יהודית", אבל לא מדינה שמשרתת אך ורק את צורכי הלאום היהודי.

donate

זה ניכר במיוחד ביחס בין המדינה היהודית למדינה הערבית. התוכנית למעשה שרטטה שתי מדינות הפועלות בתוך איחוד, שמזכיר במאפיינים רבים את האיחוד האירופי של היום. שמה הרשמי של ההצעה הוא "תוכנית חלוקה ואיחוד כלכלי". בפרק הארוך המוקדש לאיחוד הכלכלי מדובר על מערכת מס משותפת, מטבע משותף, סחר חופשי בין המדינות, ניהול משותף של מערכת הכבישים והרכבות, ועוד אלמנטים רבים של איחוד כלכלי.

גם בעניינים אזרחיים תוכנית החלוקה מזכירה את האיחוד האירופי של היום. כידוע, במדינה היהודית היה אמור להיות מיעוט ערבי-פלסטיני גדול, כ-45%, וגם במדינה הערבית היו אמורים לחיות אלפי יהודים, בעיקר בנהריה ובגוש עציון. ירושלים היתה אמורה להיות "גוף נפרד" (corpus separatum) בניהול בינלאומי.

מסיבה הזו, הגבולות בין שתי המדינות תוכננו להיות פתוחים כמעט לחלוטין. שתי המדינות היו אמורות להבטיח "חופש (ה)מעבר ו(ה)ביקור לגבי כל התושבים והאזרחים", ורק "טעמי ביטחון" יוכלו להגביל את חופש התנועה הזה.

יותר מכך, יהודי שהיה אמור לחיות במדינה הערבית היה יכול לבחור באזרחות המדינה היהודית, ולהישאר לחיות כתושב במדינה הערבית, וכך גם לגבי ערבים שהיו אמורים לחיות במדינה היהודית. בירושלים כל תושב היה רשאי לבחור את האזרחות שלו – במדינה היהודית, הערבית, או רק "תושב העיר". מזכיר במידה מפתיעה את "הסכם שנגן" באיחוד האירופי של היום, המאפשר לאזרחי האיחוד לחיות כתושבים באיזו מדינה שיחפצו, תוך שמירה על האזרחות המקורית שלהם.

אבל מעבר לתוכן של תוכנית החלוקה, שהיה הרבה יותר דמוקרטי ושיתופי מהאופן שבו ישראל פועלת ותופסת את עצמה היום ביחסה לפלסטינים, בתוך הקו הירוק ומעבר לו, התוכנית הזו מייצגת היבט נוסף, אולי חשוב יותר. היא מזכירה ש"המדינה היהודית", כלומר ישראל, הוקמה במידה רבה בזכות הקהילה הבינלאומית, תוך הסתמכות על החוק הבינלאומי.

במלים פשוטות: עצרת האו"ם – אותו גוף שישראל הרשמית של היום בזה לו ומזלזלת בו – היא זו ש"העניקה" ליהודים מדינה. אלפי היהודים שירדו לרקוד ברחובות באותו לילה ב-29 בנובמבר 1947 חגגו החלטה של האו"ם.

מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם, 2009 (מרקו קסטרו)

יום ציון פלסטיני יותר מאשר ישראלי. נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, בעצרת הכללית של האו"ם, ב-2009 (מרקו קסטרו)

העובדה הזו מתנגשת עם הנרטיב הלאומי הקיים היום בישראל, שלפיו היהודים הקימו להם מדינה מכוח הרצון, הפעולה, והנשק שלהם. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", הוא מוטו יסודי בחשיבה של היהודים על עצמם בישראל.

אבל מבט הוגן על ההיסטוריה הציונית מגלה שהרצון היה חשוב, וכך גם הנשק, אבל ההסכמה הבינלאומית של ה"גויים" היתה חשובה לא פחות, ואולי יותר. אם באותו לילה היה מתגבש רוב לאומרי ה"לא" בעצרת האו"ם, לא בטח שמדינת ישראל היתה באה לעולם.

העובדה הזו מתנגשת באופן חד עם האופן שבו מתייחסת היום ישראל לאו"ם ולקהילה הבינלאומית בכלל. דוד בן גוריון טבע את המושג "או"ם שמום" ב-1955, ומאז הוא הפך חלק מהלקסיקון הפוליטי הישראלי. כל ממשלות ישראל, מהעבודה ומהליכוד, אימצו אותו.

נתניהו שיכלל את החשיבה הזו עוד יותר גם מבחינה תיאורטית בספרו "מקום תחת השמש", וגם בפרקטיקה שלו כראש ממשלה. ישראל, והיא לבדה, מחליטה על גורלה, ול"עולם" – חוץ אולי מהנשיא האמריקאי – אין זכות להתערב בענייניה או לנזוף בה. לפי הגישה הנוכחית של ישראל, עצם הטחת ביקורת בישראל שווה לאנטישמיות.

74 שנים אחרי קבלת תוכנית החלוקה, היוצרות התהפכו. אז הפלסטינים – או בעצם מדינות ערב – לא קיבלו את הלגיטימיות של הגוף שאמור לייצג את הקהילה הבינלאומית, האו"ם, ואילו היהודים הסתמכו עליו כדי להקים מדינה נגד רצון יושבי הארץ הפלסטינים. היום ישראל דוחה את הלגיטימיות הזו, ואילו הפלסטינים מנסים – בינתיים לשווא – להיעזר בה כדי לשים קץ לכיבוש ולדיכוי. זו התמצית של ההתנהלות סביב בית המשפט הבינלאומי בהאג.

על הרקע הזה אפשר להבין למה מחקו את כ"ט בנובמבר מרחובות תל אביב, ואילו ברמאללה מציינים את ה-29 בנובמבר כיום הסולידריות הבינלאומי עם העם הפלסטיני. 29 בנובמבר הפך ליום ציון פלסטיני יותר מאשר ישראלי. אפשר להבין למה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

אילוסטרציה: pixabay

פרשת NSO היא רק סימפטום של האמונה הישראלית בכוחות הביטחון

התרגלנו לפטור כל ביקורת על אמצעי הביטחון במשיכת הכתף של "מלחמה היא דבר מכוער", וכך הפכה "מלחמה" למטפורת ברירת המחדל בכל פעם שאנחנו רוצים לזרוק הצידה את זכויותיו של מישהו. ועכשיו, שלא במפתיע, זה הגיע לתוך הטלפון שלנו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf