newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"כאילו היא ישנה": פרק מתוך רומן של אליאס ח'ורי

מִילְיַא, אישה מביירות, מתחתנת עם מנצור היפואי, המאוהב עד שיגעון בשירה. מנצור עוזב את יאפא כדי להקים משפחה ולחיות חיים אחרים, בין ביירות לנצרת. אך אז מתחילים מאורעות הנכבה, המובילים להרג אחיו. פרק ראשון מתוך הספר

מאת:
pxhere, צילום אילוסטרציה

צילום אילוסטרציה: pxhere

עפעפיה של מִילְיַא נפרדו וגילו את עיניה השקועות בשינה. היא בחרה לשוב ולסגור אותם, להמשיך לחלום. בחלומה ראתה נר קטן לבן, שאורו החיוור מרצד בערפל. מנצור נשא את הנר וצעד לפני המונית, והרוח חבטה במעילו הארוך. מִילְיַא לא הצליחה להבחין בתווי פניו של בעלה. היא שלחה יד אל כוס המים שהייתה מונחת דרך קבע על השידה שלצד מיטתה, אבל לא מצאה אותה. היא חשה יובש בלשונה ובגרונה, ומשכה את זרועה השמאלית מתחת לראשה, כדי להפסיק את הנמלול שטיפס מזרועה במעלה צווארה. היא התהפכה על גבה, הושיטה שוב את ידה לעבר כוס המים, אבל השידה לא הייתה שם בכלל. היא התנערה, התיישבה, נעה לאחור והשעינה את ראשה על ראש מיטה מעץ. היכן הקיר הלבן שעליו היא נוהגת להשעין את ראשה ולחוש את פיסות הסיד המתקלף בשערה הארוך? היא הצמידה את זרועותיה לחזהּ ונגעה בשדיה החשופים, והפחד תקף אותה. צמרמורת הרטיטה את ירכיה. היא שלחה את ידה הימנית להרגיע את הרעד, ואצבעותיה פגשו את ירכיה העירומות. היא הניעה את כף היד במעלה ירכה החשופה ונגעה בדם הקר שהקריש בשיפולי בטנה.

"אלו הם הנישואים," היא שחה לעצמה בקול חרישי, ושבה ועצמה את עיניה.

זיכרונה של מיליא נצר את המחזה של דהר־אַלְבַּיְדַר כחיזיון של צללים שחורים. בעלה מנצור חוראני אוחז בנר קטן וצועד לפני המכונית בחליפת חתן שחורה ובמעיל ארוך בצבע ירוק זית. היא עצמה יושבת בבגדי הכלה הלבנים במושב האחורי של המכונית, עטופה בחשכה, מביטה בראשו הקירח של הנהג, הבוהק מקשקשים לבנים. אחר כך, כשיגיעו אל אַלנַּאצרַה, העיר נצרת שבגליל, היא תספר לבעלה כי הוא נראה כמו רוח רפאים שחורה כשקרטע לפני המכונית שפנסיה הקדמיים לא הצליחו להבקיע את הערפל הסמיך אשר כיסה את רמת דַֿהר־אַלְבַּיְדַר באותו לילה מושלג.

>>"מֹוצֵא אֲנִי אֶת הָאַהֲבָה אֵש מְאַכֶלֶת"

בשבת, 12 בינואר 1946, בשעה שלוש אחר הצהריים, נישאו מנצור ומיליא בכנסיית המלאך מיכאיל. את הטקס ניהל הכומר בּוּלֻס סַאבַּא. כשהטקס הסתיים, נעמדו החתן והכלה מול דלת הכנסייה, ומסביבם התאספו בני משפחתה של מיליא לקבל את המברכים. דמעות פרצו מעיניה של מיליא וסימאו אותן. הדמעות ניתזו מעיניה, וכמעט ריחפו בטרם נחתו על לחייה הלבנות. החיוך הרחב שנפרש על שפתיו הדקות של מנצור חשף שיניים צחורות קטנות. הוא לא נתן את דעתו על בכייה של כלתו עד ששמע את אמה גוערת בה: "בושה, יא מיליא. מה זה, אנחנו בטקס קבורה? הרי זאת חתונה!" רק לאחר שכל המוזמנים עזבו כשבידיהם הקופסאות המוכספות של המלַבַּס – שקדים מצופים בסוכריות – ובחצר הכנסייה נותרו רק בני המשפחה, קרבה האֵם אל בתה וחיבקה אותה, ושתיהן רעדו מבכי.

לאחר מכן משכה האֵם את בתה הצדה ואמרה: "מספיק, יא בִּנְתִי. את שוברת לי את הלב. עלייך לשמוח. תשאירי את הבכי לנו." הכלה כבשה את בכייה וחייכה. האֵם בכתה עוד קצת בטרם פצחה בצהלולי שמחה, ואחֶיה של מיליא הקיפו את החתן והכלה. הכלה ראתה איך אישוניו של אחיה מוסא מתכווצים, סימן מובהק לסכנה קרבה. בתנועה לא רצונית התרוממה ידה, כמבקשת להגן על בעלה מפני מבטיו של אחיה.

מיליא פקחה את עיניה, אך לא ראתה דבר מלבד החשכה. היא החליטה לשוב לחלום המוזר, ועל אף הפחד שתקף אותה, אפפה אותה תחושת ביטחון. בחלומה ראתה את עצמה, והנה היא ילדה קטנה בת שבע, ילדה שחומת עור, בעלת שיער שחור, קצר ומתולתל, המתרוצצת בין אנשים ורואה הכול. כשהתעוררה למחרת בבוקר, סיפרה את מה שראתה, וכולם התבוננו בה בחיל וברעדה, משום שחלומותיה, כמו נבואות, התגשמו תמיד. אבל כאן, בחשכת המיטה המוזרה הזאת, היא חלמה שהיא אישה בת עשרים וארבע השרועה עירומה על מיטה שאינה שלה, וראשה מונח על כרית שאינה שלה.

מיליא פקחה את עיניה כדי להסדיר את המחשבות בראשה בטרם תחזור לישון, אבל לא הצליחה לראות דבר למעט שתי עיניים פעורות בחשכה.

היא הבינה שאלה עיניה שלה, ונתקפה פחד.

האיש שעמד שעון על גזע אִזְדָּרֶכֶת אמר לה שכתם תכול התפשט בלובן עיניה והעניק להן גוון שמימי. הוא אמר שעורה הצחור, צווארה הארוך, עיני הדבש שלה ושערה הערמוני הגולש על כתפיה הם שהביאו אותו מעירו הרחוקה, שהוא בא כדי להינשא לה. הוא אמר שהוא אוהב אותה.

היכן הוא אמר את הדברים הללו?

ולמה כשהיא מתעוררת, החלום נמשך? ולמה היא אינה רואה דבר למעט שתי עיניים פעורות בחשכה?

מיליא קמה להביא כוס מים וראתה את עירומה הלבן משתקף מעיניה כמו במראה. היא עצמה את עיניה והחליטה לבקש מהגבר שישן לצדה בגבו אליה לחזור אל המכונית, משום שהיא דואגת לו. כשעצמה את עיניה, ראתה את עצמה מחליקה לתוך ענן לבן. צימאונה נשכח ממנה כאשר ראתה אישה שוכבת עירומה, ומולה שמשת מכונית מכוסה אדים, הבל פיות, וגבר צועד לפני המכונית בחליפה שחורה ובמעיל בצבע ירוק זית, ובידו נר שלהבתו המרצדת מבקשת להבקיע את הערפל.

דממה, אישה עירומה, מכונית נעה באיטיות רבה בתוך הערפל, נהג רוכן קדימה אל ההגה ומתאמץ לראות את הדרך מבעד לשמשה המכוסה כתמים לבנים. גבר צועד לפני המכונית, עטוף בערפל לבן, ובידו נר לבן.

הנר כבה כמדומה. הגבר נעצר באמצע הדרך ופותח את מעילו, מנסה לסוכך על הנר בשביל לשוב ולהדליקו. גבו הקמור רוכן קדימה, ומעילו מתנופף ברוח, אבל הוא נותר במקום, כאילו קפא. נשיפותיו של הנהג מתגברות. הוא פותח את שמשת המכונית, משרבב את ראשו החוצה וצורח מילים לא ברורות.

מיליא קופאת מקור, וכאב חד מפלח את בטנה. היא מנסה להתכסות במעיל החום ומצמידה את ידיה אל חזה. היא שומעת את שיניה נוקשות. היא מתכסה במעיל בחשכה, ובראשה עולה המחשבה שאין שום צורך בנר. היא מחליטה לצאת מן המכונית כדי להגיד לגבר הצועד על הדרך שאם האורות הקדמיים של המכונית אינם מצליחים לפלח את הערפל, גם הנר לא יועיל. היא רוצה לבקש ממנו לחזור אל המכונית, אבל לא מעיזה לצאת משום שהיא עירומה וקפואה מקור.

מי הכניס את המיטה למכונית? ומדוע היא עירומה?

בדרך כלל, כשהיא הולכת לישון, היא עוטה כתונת לילה כחולה ארוכה שמגיעה עד קרסוליה, ואינה פושטת את חזייתה. מיום שראתה את שדי סבתה הארוכים הנפולים, החליטה לא להסיר עוד את החזייה מגופה. היא פוחדת ששדיה יצנחו אל בטנה, ולכן מהדקת אותם בחזייה כל הזמן, אפילו בזמן השינה. אבל עכשיו אין עליה כתונת לילה וגם לא חזייה. הנשיפות המהבילות של הנהג מתגברות, חזהו נשען על ההגה, ועיניו נעוצות בשמשה הקדמית של המכונית. מיליא מפחדת. האיש, אשר נגלה לה מבעד לערפל, מתרחק כאילו הוא עף. מעילו מתבדר ברוח, והוא כמו מרחף מעל הוואדי.

בחלום הייתה מיליא לבנה, ולא הבינה מהיכן הגיע הלובן הזה. הגוף שלבשה במשך היום לא היה שלה. הוא השתקף מעיני האנשים. אמה רצתה ילדה לבנה ומלאה, ומיליא הלבינה והתמלאה בשביל אמה. אבל בחלומות הלילה הגוף שייך רק לה, ושם היא ילדה בת שבע, שחומה, דקיקה, עם עיניים גדולות שממלאות את הפנים. שערה שחור ומתולתל, ויש לה אף קטן ודק כמו ציור מתחת לגבות ארוכות ודקות. היא לובשת מכנסיים קצרים ומתרוצצת יחפה. בחלומות עיניה שואלות אישונים ירוקים במקום האישונים הדבשיים שאנשים רואים במשך היום. והאישונים שוחים בלובן המהול בתכול הבהיר כל כך, עד שבקושי ניתן להבחין בו.

מיליא אוהבת לרוץ ברחובות הצרים של הלילה. היא משליכה את עצמה על המיטה ופוקחת את עיניה. הלילה מצטייר לו סביב עפעפיה. כאשר החשכה מוחלטת, היא עוצמת את עפעפיה ושוקעת בחלומות. בבוקר אין היא מוחה את החלומות מעיניה. הם נותרים כעיגולים, משורטטים בדיו מחוקה, והיא יכולה לחזור אליהם בכל רגע. די שתעצום את עיניה כדי להשתיק את הקולות ולכבות את האורות, וכבר היא שם. אחר כך היא הולכת למקום שממנו היא רואה הכול, וחושפת את כל הסודות.

מיליא לא סיפרה לאיש שהיא מחביאה את החלומות בתהום החשכה. היא חופרת בור עמוק בחשכה וטומנת בו את חלומותיה. כל אימת שהיא חפצה היא יורדת אל הבור, שולפת את החלומות הדרושים לה וחולמת אותם מחדש.

החלום הזה מגיע משום מקום. בבור החלומות אי אפשר למצוא את מיליא הזאת. מיליא של הלילה איננה מיליא של היום. מהיכן הגיעו התמונות שבאו אליה היום? האם הן באות משום שהיא התחתנה? האם אלו הם חיי הנישואים?

מיליא רועדת מקור וחשה מחנק בגרונה. הלילה הומה כאילו היא בתחתית של באר. ההתנשפויות של הנהג הקירח מתגברות וחורכות את צווארה, הן נשמעות כמו אנקות כאב. היא מנסה לשאול אותו מה קרה, אבל קולה נאלם. היא מנסה להרים את ראשה מן הכרית, אבל משקלו רב ועצום. לפתע יוצא הנהג מן המכונית ונעלם, מנצור נעלם, והאישה העירומה נותרת לבדה במיטה. הערפל אופף אותה והשלג יורד סביבה. היא מנסה להרים את רגלה השמאלית, אך זו קפואה מקור ולא נענית לה. היא מרגישה איך היא צונחת מן המיטה, ונתקפת כאב נורא בין ירכיה, כאילו סכין חתכה אותה. ודם ניגר. היא צורחת. היא מנסה לצרוח שהנהג אונס אותה, אבל קולה לא נשמע, ופיה מתמלא כותנה.

מיליא לבדה בחשכה ובקור. היא מחליטה לפקוח את עיניה ולהיחלץ מן החלום הזה, ורואה פנים לבנות וזוג כנפיים לבנות. היא מושיטה לעבר הכנפיים את ידה הימנית, והנוצות נדבקות לאצבעותיה. היא צורחת ודורשת ממנצור להציל אותה, אבל הוא לא שומע. היא מנסה לומר שהיא רוצה לחזור הביתה, שכבר אינה רוצה להתחתן, אבל המילים נותרות תקועות בגרונה. הכנפיים הלבנות חגות מעל המכונית, מעל הוואדי ומעל שני הגברים. לפתע מתרחקות הפנים הלבנות, ונוצות הכנפיים מתחילות לנשור. הנוצות הלבנות חגות באוויר כמו פתיתי שלג קטנים לפני אורות המכונית.

מיליא אומרת שהיא לא רוצה לבלות את ירח הדבש בעיר שׁתּורַה שבלבנון. קר ושלג כבד יורד על דַֿהר־אַלְבַּיְדַר. היא אומרת שאין לה צורך להתארח במלון "מַסַּאבְּכִּי", גם לא בירח הדבש.

"נישאר יומיים בבית של משפחתי בביירות, ואחר כך ניסע אל אַלנַּאצרַה."

אמה אמרה שבינואר לא יוצאים לירח דבש בהרים: "תחזרו עכשיו, ותצאו לירח דבש בקיץ."

הנזירה מילאנה אמרה שלא נשקפת להם סכנה, אבל בכל זאת לא כדאי לצאת לשׁתּורַה במזג האוויר הקפוא הזה. "זו תהיה הרפתקה מיותרת, ועדיף לדחות."

מנצור התעקש. הוא רצה ירח דבש בשׁתּורַה, מפני שהאמין כי ירח דבש ראוי לשמו חייב להתקיים במלון "מסַּאבְּכִּי" שבשתורה. מוסא כיווץ את מצחו ואמר לאחותו שאינו רואה בכך שום בעיה. "האיש רוצה ירח דבש בשתורה, אז שיהיה. סעי איתו לשם."

היא נכנסה בשמלת הכלה הלבנה הארוכה למושב האחורי של המכונית האמריקאית, והתיישבה לצדו של מנצור. הצהלולים החרישו את אוזניה, והיא לא הצליחה לשמוע את קולה של אמה אשר רכנה אל חלון המכונית ולחשה לה דברי פרידה מתובלים בכמה עצות נשיות. מוסא התקרב אל המכונית והשליך לעברה שני מעילים: את המעיל בצבע זית שלו, ואת המעיל החום של אמו. הוא התבונן ארוכות בעיניה של מיליא ולבסוף נפנה אל מנצור. "מַבְּרוכּ , יא חתן," אמר והסתלק.

דממה שררה במכונית הנוסעת, הצליל היחיד שנשמע היה מטח הגשם של ביירות, אשר נראה כמו חבלים המשתלשלים מן השמים. מיליא עצמה את עיניה, וכשפקחה אותן ראתה את מנצור נושק לצווארה. היא הרחיקה את שפתיו. "לא עכשיו," אמרה וחזרה לישון. המכונית טיפסה לאיטה במעלה העיקולים ההרריים לעבר שתורה. היא ישנה, שעונה על דלת המכונית, ופקחה את עיניה לשמע קולו של מנצור שהורה לנהג להמשיך בנסיעה. המכונית נעצרה בלב הערפל הלבן שכיסה הכול. היא עצמה את עיניה, אבל קולו הרם של מנצור אילץ אותה לשוב ולפקוח אותן.

הנהג אמר שאין לו אפשרות להמשיך לנסוע, משום שהוא אינו רואה את הדרך.

מנצור פתח את דלת המושב האחורי של המכונית וקפץ החוצה. הוא פסע שני צעדים לפנים ונעמד בקדמת המכונית. אחר כך הפנה את ראשו לאחור וסימן לנהג לנסוע בעקבותיו. הוא התקדם עוד כמה צעדים כמחליק על הקרח, אך המכונית לא משה ממקומה. הוא שב ונכנס למושב האחורי, לבש את המעיל בצבע הזית של מוסא והורה לנהג לנסוע בעקבותיו. אחר כך יצא מן המכונית ושב אל הדרך.

מנצור נבלע בערפל, ומיליא אמרה שהוא נעלם. הרוח הקרה טפחה על פניה, והערפל שאפף את המכונית התמלא פתיתי שלג. לאחר כמה רגעים היא שבה וראתה אותו מבעד לשמשה הקדמית של המכונית. הוא נראה כמו רוח רפאים שחגה באוויר.

פרק ראשון מתוך הרומן "כאילו היא ישנה" מאת אליאס ח'ורי, הוצאת מכתוב. תרגום: יהודה שנהב-שהרבני | עריכת תרגום: כפאח עבד אלחלים | עריכת ספרות: דפנה רוזנבליט | עריכת לשון: אמירה בנימיני־נבו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ההיסטוריה היהודית תהיה מוכתמת במה שישראל עשתה בעזה. פלסטינים אחרי הפצצה ברפיח, אפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

ההיסטוריה היהודית תהיה מוכתמת במה שישראל עשתה בעזה. פלסטינים אחרי הפצצה ברפיח, אפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

כן, זה רצח עם

ברוב המקרים של רצח עם, מבוסניה עד נמיביה, מרוואנדה עד ארמניה, מחוללי הרצח אמרו שהם פועלים מהגנה עצמית. העובדה שמה שקורה בעזה לא דומה לשואה, כותב חוקר השואה עמוס גולדברג, לא אומרת שזה לא ג'נוסייד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf