ישראל מתקשה להפנים, אבל גם לפלסטינים יש אימהות

ביום ראשון התקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים עוד לא-אירוע. לא-אדם לא הגיע ללא-דיון, שבו הוצגו לא-ראיות.

תוצאת הלא-אירוע היתה שגרתית לחלוטין: בסגנון המזכיר את ימיה המפוארים של הרפובליקה "הדמוקרטית" (כמובן) של גרמניה המזרחית, החליטה חותמת הגומי התורנית (סגן נשיא בית המשפט המחוזי, הלא-שופט סובל) להשתכנע מהלא-ראיות שהציג לו השב"כ בדלתיים סגורות ולאשרר את הגבלות התנועה הדרקוניות המוטלות מזה חודשים על אותו לא-אדם, נתין פלסטיני בשם ליית' אבו-זיאד, קמפיינר של ארגון אמנסטי ומי שמידת מסוכנותו "לביטחון האזור" היא כזו שמסתבר, כך ממש, שאין דרך להתמודד אתה אלא באמצעות המשך האיסור המוחלט על יציאתו מהגדה המערבית, לא לירדן ולא לישראל.

בכל התפאורה המזויפת הזו של "מערכת המשפט הישראלית" היו רק שלושה יסודות אמיתיים: השב"כ, מקור הסמכות האמיתי היחיד, על פיו יישק גורל הנתין הפלסטיני; הדלתיים הסגורות; והעובדה שאבו-זיאד כלל לא היה שם, כי ישראל לא העניקה לו אישור כניסה למזרח ירושלים. נתין שאין שום משמעות אפילו לשאלת נוכחותו או היעדרו, כי מה זה כבר משנה מי הוא או מה יש לו להגיד ואיך בדיוק הוא יושפל הפעם. מי סופר אותך בכלל, ליית' אבו-זיאד, נתין פלסטיני מאל-עזרייה.

אל-עזרייה, מי סופר אותך בכלל. העיירה שהיתה פעם פרבר שוקק של ירושלים, עד שהחלטנו לפני למעלה מעשור לבנות חומה על דרך יריחו הישנה, שהיתה הכביש המרכזי המקשר את מזרח ירושלים עם שאר הגדה.

הפרבר השוקק הפך לעיירה התקועה בסופה של דרך מפותלת, שרק אחרי סיבוב של קילומטרים אפשר להגיע ממנה לעיר. להגיע – רק אם הוענק לך היתר מהסוהר הגדול המכונה מדינת ישראל, כמובן. החומה האדיבה בוודאי סייעה לתושבי אל-עזרייה להבין את מקומם כחלק מ"האזור", אותו לא-מקום שנתינים שקופים מנהלים בו את לא-חייהם.

או את מותם. כשאמא של אבו-זיאד גססה מסרטן בדצמבר, הסוהר הגדול אסר עליו להגיע לבית החולים במזרח ירושלים שבו שכבה. היא נפטרה בבית החולים. הוא לא היה לידה. את הצלקת הזו כבר אי אפשר לתקן. פצע מעשה ידי אדם, שאי אפשר אפילו לדמיין כיצד יוכל להגליד.

כמה אטימות לב, שחצנות, אכזריות, נדרשים כדי לקיים ולקדם מערכת שליטה כזו, מערכת שהדלק האידיאולוגי שלה הוא התודעה המעוותת, המרושעת, כאילו יש בני אדם ששווים יותר, שמגיע להם יותר, אותה עליונות מתנשאת על בני אדם אחרים ודה-הומניזציה שלהם. מערכת שיודעת לא לגמגם, לא להסס, לא לחוש בושה אף פעם, אפילו לא כשהיא מפרידה בין בן לאמו ברגעיה האחרונים.

אלא שאין כוח בעולם שיצליח להתגבר על אהבת בן לאמו, על אהבת אם לילדיה. אני לא יודע באיזה שלב של תיעוד הריגתו של ג'ורג' פלויד השחור בידי שוטר לבן במיניאפוליס לא הצלחתם לעצור את הדמעות. עבורי זה היה בנקודה שבה הדיווחים החדשותיים הזכירו כי פלויד זעק לאימו בעודו מתחנן, לשווא, על חייו.

ואני לא יודע באיזה שלב של תיאור הריגתו של איאד אל-חלאק הפלסטיני בידי שוטר מג"ב ישראלי בירושלים לא הצלחתם יותר לעצור את הדמעות. עבורי זה היה בראיון עם אמו המבכה את בנה, למה, למה, לקחו אותו ממנה.

מבעד לדמעות, הנה מה שהיה צריך להיות מובן מאליו: לבני אדם יש אמהות. לאמהות יש ילדים. אי אפשר לאיין את האנושיות הזו, אף פעם, מאף אחד.

מי שרומסים זאת ביריות בראש חוצות – או מאחורי דלתיים סגורות – אינם גורעים כהוא זה מאנושיותם, כבודם או אהבתם של מי שהם הורגים או מדכאים. והדרך לזכור, לכבד ולהנציח אנושיות זו עוברת דרך הדמעות, הזעם והמאבק עד שכל מערכת של דיכוי והשפלה, הרג וטיוח, עליונות וניצול תובס בידי בני אדם. כאלה שלא שוכחים את אמא.

חגי אלעד הוא מנכ"ל ארגון בצלם