ישראל משתמשת גם בעינויים כמכשיר ניגוח ציני

לפני כמה חודשים פנה הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג בדרישה לחקור חשדות לפשעי מלחמה שמבצעים בכירים ישראלים כנגד פלסטינים העצורים בידי כוחות הביטחון, ועוברים עינויים פיזיים ונפשיים – ובהם אלימות פיזית קשה, מניעת שינה, איומים, השפלות מיניות ועוד – בשמנו, אזרחי ישראל.

בפנייה אל בית הדין מפרט הוועד נגד עינויים עדויות של 17 קורבנות, שספגו התעללות פיזית ונפשית קשה מידי חוקרי שב"כ – כולל החזקה בתנוחות לחץ מכאיבות שנאסרו על ידי בג"ץ עוד ב-1999. רבים מהקורבנות דיווחו כי בסיום החקירות לא יכלו לעמוד על רגליהם מעוצמת הכאב, ומסרו לחוקרי השב"כ הודאות שווא רק כדי להפסיק את העינויים שהופעלו נגדם.

על פי הוועד, השימוש בעינויים אינו מקרי, אלא שיטתי, ומתבצע, על פי נהלים חסויים של שב"כ ובאישור הדרגים הבכירים ביותר. הוועד דרש בפנייתו לכלול את פשע העינויים במסגרת החקירה שמנהל בית הדין מאז מרץ 2021, בחשד לפשעי מלחמה שבוצעו בישראל ובשטחים, וזאת לאחר ש-1,300 תלונות של קורבנות עינויים שהוגשו מאז 2001 אל הרשויות הישראליות הולידו שתי חקירות פליליות, ואפס כתבי אישום.

את הגשת התלונה, שנעשתה לאחר שנוכחנו לדעת כי ישראל אינה רוצה ואינה מסוגלת כיום לחקור פשעים אלה בעצמה, ליוותה הנחת יסוד אחת: שיחסה העוין של ישראל לבית הדין, והאיומים שהושמעו בעבר על ידי מנהיגים ישראליים כי ירדפו ארגונים ואנשים שיעזו לפנות לערכות הצדק הבינלאומי – ירתיעו ארגונים ישראליים אחרים מלעשות את הצעד הזה, שייתכן וייתקל בתגובה קשה מצד מוסדות המדינה ומנהיגיה.

והנה, לאחרונה גילינו שדווקא איננו בודדים במערכה: ארגון ישראלי אחר פנה אף הוא לבית הדין הפלילי בטענות לביצוע עינויים. אלא שבמקרה הזה, האצבע המאשימה לא הופנתה אל ישראל, אלא אל הרשות הפלסטינית.

לפי דיווח ב"ישראל היום", ארגון בשם הפורום המשפטי הבינלאומי פנה לאחרונה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בדרישה לחקור עינויים שמבצעת הרשות הפלסטינית כנגד אזרחיה, אשר עולים לטענתו כדי פשע נגד האנושות (כלומר פשע מלחמה המבוצע בצורה שיטתית ורחבת היקף, ונחשב לכן חמור אף יותר).

ראשית, ייאמר המובן מאליו: עינויים הם פשע מתועב וסילוף של צלם האנוש, האסור באיסור חמור על יד המשפט הבינלאומי – ללא תלות בזהות המבצע אותם. הדיווחים הקשים על עינויים שמבצעת הרשות הפלסטינית ידועים זה מכבר, והם מזעזעים בחומרתם.

הוועד נגד עינויים בישראל מתנגד לכל שימוש בעינויים, וכבר הוכיח כי הוא עומד לצד כל קורבן של עינויים, יהודי או ערבי, קורבן של ישראל או של גורמים אחרים – ומשכך, מגנה בחריפות את השימוש של הרשות הפלסטינית בעינויים כלפי פלסטינים.

לכאורה, אם כן, היינו צריכים לברך על הגשת התלונה על ידי הפורום המשפטי הבינלאומי, ולצפות לפגישה עם אנשיו במסדרונות בית הדין. אבל בכל זאת, כמה שאלות לגבי משמעותו של הצעד הזה, ומידת היושרה שבו נותרו פתוחות.

כידוע, ישראל הרשמית מחרימה את בית הדין מכל וכל, לא מופיעה ולא טוענת בפניו; ומאידך, נתוני רשם העמותות ופרסומים בעיתונות מלמדים שהפורום המשפטי, מגישי התלונה לבית הדין, הוא למעשה GONGO – ארגון שהיה מצוי בשיתוף פעולה הדוק עם המשרד לעניינים אסטרטגיים, ומקבל עד היום חצי מתקציבו מקופת המדינה.

מדוע אם כן לא פונה ישראל בעצמה לבית הדין, במקום לפעול דרך מתווכים? התשובה, לצערנו, ברורה: כי כך מתאפשר לישראל לעסוק – באמצעות ניצול לרעה של מנגנוני בית הדין – בקמפיין פוליטי, שעיקרו הטיעון הדמגוגי הנחות שזכה לכינוי Whataboutism: "אולי אנחנו הישראלים רעים, אבל מה לגבי הפלסטינים, הגרועים מאיתנו".

נטילת אחריות על מעשיה של ישראל כמדינה ריבונית, ועל הזוועות שהיא מבצעת בשם אזרחיה – אין כאן; רווח פוליטי על גבם של קרבנות עינויים פלסטיניים – יש ויש.

עיון נוסף באתר הארגון מעלה שקמפיין מרכזי שניהל הפורום המשפטי בשנים האחרונות הוא דה-לגיטימציה של ארגונים פלסטיניים, בהם אל חק וא-דאמיר – אותם הארגונים שמייצגים בפועל את הקורבנות שבשמם ולמענם, כביכול, הוגשה התלונה לבית הדין.

קמפיין זה היה חלק מרכזי מהמהלך להוצאתם מחוץ לחוק של ארגונים אלה בישראל (בעולם בינתיים מתנערים מההכרזה, וקוראים לה חסרת בסיס) – ולאחרונה, לפלישה הברוטלית למשרדיהם של הארגונים וסגירתם בצו, וכן זימונם של שניים ממנהלי הארגונים לחקירה בשב"כ.

מעניין לדעת האם בתלונה שהגיש הפורום המשפטי, הוא זכר לתת קרדיט על ממצאיו גם לדו"ח המקיף והאמיץ שפרסם ארגון אל חק ב-2021, שבו חשף את היקף ושיטות העינויים שמבצעת הרשות הפלסטינית באזרחיה? והאם המחקר שעשו גרם לאנשי הפורום להרהר מחדש במידת הצדק שברדיפה אחרי מגיני זכויות אדם אלה? לצערנו, ניתן לשער את התשובה לשאלות אלה.

נקודה חיובית אחת, אם מוכרחים למצוא כזאת, היא שנראה כי ישראל מבינה שלא תוכל להמשיך לטמון את הראש בחול לאורך זמן. חקירת בית הדין החלה, היא מתקדמת, ויש יסוד לתקווה שתניב כתבי אישום נגד פושעי המלחמה החיים בינינו – כאלה שעד כה, לבושתנו, לא הצלחנו להוקיע.

אם ישראל כה בטוחה בצדקת דרכה ובטוהר מערכות הביטחון והחוק שלה, שתתחיל לשתף פעולה עם חקירת בית הדין בעצמה, בקולה שלה וללא מתווכים. מגיע לאזרחי ישראל דיון ענייני, ישר ורציני. ולקורבנות העינויים מגיע צדק, ולא עוד ספין פוליטי.

טל שטיינר היא מנכ"לית הוועד נגד עינויים