ישראל לא תהיה מדינת הלכה. אולי. תשאלו את האיראנים

לא כזו מפחידה, אלא כיף של מדינת הלכה. שלט עם פני אישה שהושחת בירושלים (יונתן זינדל / פלאש 90)

עושה רושם שמאז פרסום ההסכמים הקואליציוניים ודרישות השותפות העתידיות לממשלה, עיקר עתותיו של ראש הממשלה המיועד נתניהו נתונות להרגעת הרוחות ולשכנוע הציבור כי ישראל לא תהפוך למדינת הלכה. בשום פנים ואופן לא. גם באנגלית, אגב, היא לא תהיה מדינת הלכה. עד כדי כך. ולא רק נתניהו; כמקובל במחוזותיו, דף המסרים הזה מפומפם לאחרונה בחריצות גם על ידי מקורביו ובעלי עניין אחרים.

ניסיונות ההרגעה ההיסטריים של נתניהו ואנשיו מייצרים, כמובן, את האפקט ההפוך בדיוק. לו היה בשכונתי ירקן שבכל בוקר נשבע בזקנם של כל הנביאים שהפירות שלו לא רקובים, אני מניחה שהייתי מחפשת ירקן אחר. במיוחד אם הייתי מבחינה בכתמי עובש ברורים מתפשטים על התפוחים. שהרי סמוטריץ', משותפיו הבכירים ביותר של נתניהו בממשלה הבאה, כלל לא מסתיר את שאיפתו להקים כאן מדינת הלכה, שהיא, הוא מבטיח, תספק לנו שפע כלכלי, ושהכפייה בה תהיה "הרבה יותר עדינה והרבה יותר הגיונית". בקיצור, לא כזו מפחידה אלא כיף של מדינת הלכה.

אתם יודעים מי עוד הבטיח לאזרחיו מדינת הלכה הגיונית ועדינה? רוחאללה חומייני. מנהיג המהפכה האיראנית, שכיום, 44 שנים מאוחר יותר, בניה ובנותיה מקריבים את חייהם כדי להיפרע מאותה מדינת הלכה "מתונה" שהובטחה להם.

על רקע התקוממות ה"נשים, חיים, חרות" המתחוללת ברחובות איראן מזה שלושה חודשים, מומלץ מאוד לציבור הישראלי לעיין מעט בדינמיקת הפנאטיות שהביאה את האיראנים למצבם הנוכחי.

אף שחומייני מעולם לא הסתיר את אמונתו המוחלטת בחובת נשים לעטות חיג'אב, הוא וחלקים מהמעגלים המקורבים לו, וכאלה שהיו שותפיו למהפכה, הקפידו לעטוף את החיג'אב בהרבה מלל פסאודו-פמיניסטי, תוך ציטוטים מכתביו של מי שנחשב לאידיאולוג המהפכה האסלאמית, עלי שריעתי, שאכן החזיק בתפיסות מתקדמות לגבי מקומה ותפקידה של האישה בחברה המוסלמית (שריעתי עצמו מת לפני כינון המהפכה האסלאמית). אפילו מפלגת ה-תּודֶה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית, תמכה בחובת החיג'אב כאקט "אנטי אימפריאלי".

חובת עטיית החיג'אב לא נכנסה לספר חוקי המהפכה מיד לאחר ניצחונה. למעשה חלפו חמש שנים תמימות עד שהפכה לחוק בר עונשין. אבל האמירה "רצון האימאם הוא שהנשים יעטו חיג'אב במרחב הציבורי" הספיקה כדי להוציא לרחובות בהמוניהן את הנשים האיראניות, שכבר אז היו מנוסות במאבקים עיקשים על זכויותיהן. ב-8 במרץ 1979, ביום זכויות האישה הבינלאומי וכחודש ימים בלבד לאחר ניצחון המהפכה, נשות איראן ערכו הפגנה המונית תחת הסיסמאות "לא עשינו מהפכה כדי לסגת לאחור", ו"החרות היא עולמית / לא מזרחית ולא מערבית". בתגובה, חומייני הכריז על יום הולדתה של בת הנביא מוחמד כיום האישה.

"לא עשינו מהפכה כדי לסגת לאחור". הפגנת ה-8 במרץ 1979 בטהראן

מחאות הנשים המשיכו גם בימים הבאים, ונתקלו בתגובות עוינות ואלימות רבות. בסביבתו של חומייני שוב התגייסו להרגיע את הרוחות. כן, כמו המנהיג העליון שלנו. בראיון לאחד העיתונים הגדולים במדינה, איש הדת הבכיר ואחד ממקורביו של חומייני, סיד מחמוד טאלקאני, הסביר ש"חובת חיג'אב בכלל לא עומדת על הפרק", ש"כבוד האייתוללה דיבר כאב המטיף מוסר לילדיו, מדריך אותם כיצד להתנהג", ושוב נשבע שהרפובליקה האסלאמית "תכבד את כל זכויות הנשים", אבל "אם הן תתלבשנה בפשטות ולא בראוותנות וישימו גם מטפחת ראש, במי זה יפגע?". בדיוק כמו סמוטריץ', גם לאיראנים הובטחה מדינת הלכה עדינה והגיונית. למחרת, חומייני עצמו הביע תמיכה בדבריו של טאלקאני, ארגוני הנשים הבינו זאת כהבטחה שלא ייכפו את החיג'אב, וחדלו מההפגנות.

"חובת חיג'אב בכלל לא עומדת על הפרק". כותרת דבריו של טאלקאני בעיתון אטלאעאת

והחוק לכפיית החיג'אב אכן לא חוקק, אלא לאחר כמה שנים. אבל הנה משהו על מעמדו של החוק בתוך אווירה ציבורית נגועה: לא פעם, הוא פשוט מתייתר. ארגונים ציבוריים החלו לאכוף את דיני הלבוש גם בלי חוקים, ומנעו כניסה של נשים שלא היו "צנועות דיין" בשעריהם. נשים לא עטויות ספגו לא פעם יחס משפיל ולעתים אף אלים במרחב הציבורי. בשערי מוסדות ציבוריים החלו להופיע איורים המדגימים מהו הלבוש "הנכון" לאישה. כך הלכה והתעצבה האווירה הציבורית, עד שבסופו של דבר, חמש שנים אחרי כינון הרפובליקה האסלאמית, חוקק רשמית החוק הכופה את החיג'אב, שהעונש על הפרתו הוא 76 מלקות, ונשים נאבקות בו באומץ לב מזה כארבעה עשורים.

אז כשאנחנו מסתכלים היום על האיראניות והאיראנים מעוררי ההשראה שנלחמים על חרותם הבסיסית ביותר תוך סיכון חייהם, כדאי שנזכור שגם להם הבטיחו פעם מדינת הלכה לייט, בלי כפייה ובלי פונדמנטליזם, ונזכור גם שאם מישהו צריך להישבע בספר התורה שהוא לא מתכוון להקים מדינת הלכה, זה הרגע להתחיל לחשוש. מאוד.