newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ישראל, המקום היחיד בעולם המונע ממני כניסה עם בעלי וילדיי

הנסיעה הביתה לישראל-פלסטין, הראשונה מאז לידתה של בתי, היתה הפעם הראשונה שבה נפרדנו כמשפחה. המרחק בין נווה צדק ורמאללה מעולם לא היה גדול יותר

מאת:

מאת מאיה גוארניירי

לא הסתפרתי בשנת 2017 ויש סיכוי טוב שגם בשנת 2018 זה לא יקרה. לאף אחד אסור לגעת בשיער שלי חוץ מיוסי, אך למרבה הצער המספרה של יוסי נמצאת בשכונת נווה צדק בתל אביב.

למרות שלא כדאי לו, בכל פעם שאני כן מצליחה להגיע לתל אביב ולבקר אצל יוסי, הוא מפציר בי לוותר עליו ולמצוא לעצמי ספר בדרום פלורידה. הוא צוחק, מנענע בראשו, נוזף בי ברכות, ואומר לי שאי אפשר להסתפר רק פעם בשנה. הוא בודק את הקצוות השרופים שלי ושואל: "מה קורה עם הצבע שלך? יש פה לפחות שלושה צבעים. יש אזורים גדולים שפספסת…", הוא נאנח ולא מסיים את המשפט. השיער שלי במצב כל כך גרוע שלא נותר יותר מה לומר.

ניסיתי למצוא גם ספר וגם צבע לשיער כאן בארה"ב. להפתעתי, הצבע שהייתי קונה בסופרפארם בישראל אינו זמין כאן בארה"ב. צריך להזמין אותו באינטרנט למשלוח מניו זילנד. ובאשר לספר, ניסיתי כשישה. אבל נראה שאף אחד לא מבין את גוש התלתלים שלי כמו יוסי.

> "בישראל הצדק תמיד נדחה": איך המג"בניק שהרג נער פלסטיני הפך לקורבן

רחובות שכונת נווה צדק בתל אביב (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

רחובות שכונת נווה צדק בתל אביב (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

בשנתיים הראשונות שלי מחוץ לישראל, הסתפרתי פעם בשנה בביקורי השנתי בארץ. עזבתי ב-2014, לקראת סוף המלחמה בקיץ, וחזרתי לתל אביב לשישה שבועות ב-2015 כדי לעדכן את המחקר עבור ספרי אודות מהגרי עבודה ומבקשי מקלט אפריקאים בישראל. ואז, בשנת 2016, החזיר משבר משפחתי בצד של בעלי את כולנו לארץ – אותו, אותי ואת בתנו, שהייתה אז בת 10 חודשים. לא לתל אביב. לגדה המערבית.

אך תחילה היה עלינו להגיע לשם.

לא משנה לאן היו מועדות פנינו, לא היינו יכולים לטוס יחד מארה"ב לבן גוריון. בעלי הוא תושב הגדה המערבית הנושא תעודת זהות ירוקה. פירוש הדבר שיש לו רק דרך אחת להיכנס: גשר אלנבי – המעבר היחיד שנמצא מחוץ לתחום עבורי. העניין לא היה נורא כל כך אילו היה מדובר רק בשנינו. אני הייתי טסה לתל אביב, בעלי לעמאן; היינו נפגשים ברמאללה, הממוקמת בין השתיים. אבל עם בת בגיל עשרה חדשים שעדיין יונקת, הדברים היו סבוכים יותר. חוץ מזה שרצינו לנסוע ביחד כמשפחה ואני מאמינה שזכותנו הטבעית לעשות זאת, ולא משנה למי אלוהים הבטיח או לא הבטיח את הארץ.

ניסיתי לחשוב כמו ישראלית, שתמיד יש דרך לעקוף את החוקים, והחלטתי להתקשר לקונסוליה הישראלית במיאמי. כשחיפשתי את המספר בגוגל, ראיתי שהציון שלהם בביקורות הגולשים הוא 2.2 כוכבים. לא מבטיח במיוחד. ובכל זאת ניסיתי, והסברתי את מצבי לאיש שענה לטלפון. אני כמעט בטוחה שזה היה אותו האדם שטיפל בענייני שנה קודם כשהלכתי לחדש את הדרכון ולרשום את נישואיי. שאלתי אותו אם יש דרך כלשהי שאוכל לנסוע עם בעלי ובתי דרך מעבר אלנבי.

"לא", הוא ענה. "אסור".

“אבל אנחנו נשואים. אין איזה אישור שאתה יכול לתת לי?"

"לא".

וזהו. אילו רציתי לטוס לעמאן עם בעלי, מה שיותר יקר מטיסה לבן גוריון, היינו צריכים להיכנס לישראל ולשטחים בנפרד. מעמאן, מחמד היה צריך לנסוע לגשר אלנבי (דירוג ממוצע 3.2 כוכבים – כוכב אחד יות מהקונסוליה הישראלית במיאמי). שם הוא היה חווה את ההשפלה של לעבור חיפוש בידי כובשיו לפני שאותם כובשים ייתנו לו להיכנס לארצו הוא. לאחר שייכנס לגדה המערבית, יהיה עליו לנסוע ליריחו. משם יהיה עליו להמשיך לרמאללה.

ואילו עלי יהיה לנסוע מעמאן צפונה למעבר בית שאן, להיכנס לישראל משם, לעלות על אוטובוס ישראלי שיקח אותי שוב דרומה דרך הגדה המערבית הכבושה לירושלים, ובדרך יעבור ליד הפנייה ליריחו ולגשר אלנבי. ברגע שאגיע לירושלים, יהיה עלי לעבור מהצד המערבי של העיר למזרח ירושלים, כשאני נכנסת חזרה לגדה המערבית באוטובוס פלסטיני שפניו מועדות לרמאללה.

> מסע בהמשכים בעקבות האהבה: לעבור דירה מתל אביב לבית לחם

מטוס אלעל נוחת בשדה התעופה בן גוריון (משה שי / פלאש90)

מטוס אלעל נוחת בשדה התעופה בן גוריון (משה שי / פלאש90)

דמיינתי את הארץ מלמעלה, כשאני מציירת בעיני רוחי את המסלול המטורף והמפותל שיהיה עלי לעשות לרמאללה. כשמיפיתי אותו, ראיתי אותנו נוסעים בשאר העולם ביחד, בחופשיות, כיחידה משפחתית כפי שהננו. ואז ראיתי את הגבול שבשליטת ישראל: המקום שבו ימיינו אותנו ויפרידו בינינו כנתינים קולוניאליים.

ומה בקשר לבתנו התינוקת שעוד ינקה? עם מי היא תעבור? איפה היא תעבור? ברור שהיא תיסע איתי. נכון?

לא נכון. אם היא תיכנס בבן גוריון, דאג בעלי, ייתנו לה אישור כניסה לישראל. כשינסה לרשום אותה כתושבת הגדה המערבית, אותו אישור כניסה לישראל עשוי להתברר כבעייתי. לא, יהיה עליה לנסוע איתו דרך אלנבי, ליתר ביטחון. הוא לא יכול לקחת את הסיכון שהיא תקושר איכשהו אלי – אימה – במערכת, ואיכשהו תמצא את עצמה בסוף כאזרחית ישראל. אם נשים את הפוליטיקה בצד לרגע, יש חששות מעשיים: כדי לרשת את חלקו של בעלי באדמתו, על בתי להיות רשומה כתושבת הגדה המערבית. והרי תמיד בסופו של דבר הכול חוזר לאותו הנושא: אדמה.

לא הייתה כל דרך אחרת לעשות את זה. זו עמדה להיות הפעם הראשונה מאז לידת בתי שניפרד לזמן ארוך כל כך. שוב היכתה בי האירוניה שבכל זה. הגבול הישראלי, נקודת הכניסה לארצי האהובה, המעבר אל המקום שבו אביה ואני נפגשנו והתאהבנו – יהיה הדבר הראשון שיפריד בינינו.

וכך טסנו לעמאן, שלושתנו יחד. שם שכר בעלי רכב והסיע אותי למעבר בצפון. נפרדתי מהם בדמעות. אבל כשעברתי לצד הישראלי הכרחתי את עצמי להפסיק לבכות. חשתי שאפילו אותה הבעת רגשות אסורה. שחס וחלילה לא יתעורר חשדו של מישהו ממערכת הביטחון. שחס וחלילה לא יהיה משהו במערכת שמתריע שאני נשואה לפלסטיני. שחס וחלילה לא ימצאו דרך למנוע את כניסתי, למנוע ממני להגיע אל בעלי ובתי.

שמרתי על פנים חתומות כשעברתי ושמרתי עליהם כל הדרך לרמאללה. כשהגעתי לבית משפחת בעלי, בשדיים מתפקעים, פרצתי בבכי. לקחתי את בתי והצמדתי אותה לחזי.

ואז הייתי צריכה לחשוב איך אני חוזרת לישראל והולכת ליוסי. הדברים השתנו מאז שגרתי בגדה המערבית. הכול הדוק יותר. משטרת ישראל הפסיקה את מוניות השירות שהיו נוסעות ממחסום קלנדיה לשער שכם דרך חיזמה, וכך סגרה את אחת מדרכי הכניסה הפשוטות ביותר. כך שהיה יקר להיכנס. אבל הצלחתי, ועוד קניתי קופסת צבע לשיער בדרך.

> הגירוש הוא חורבן הבית השלישי שלנו, תושבי דרום ת"א

חייל בודק תעודת זהות של פלסטיני. ישראל שולטת ברישום האוכלוסין הפלסטיני ומנפיקה לפלסטינים את תעודות הזהות הירוקות שלהם שמובחנות מאלו התכולות של הישראלים (אקטיבסטילס)

חייל בודק תעודת זהות של פלסטיני בגדה המערבית. (אקטיבסטילס)

עכשיו שיערי שוב ארוך והצבע דהה מזמן. יש לנו תינוק חדש, בן שעוד לא פגש את משפחתו, לא פגש את חבריי, לא שאף את האוויר, לא ראה את הארץ. אני מזכירה לבעלי כמעט כל יום שזוהי השנה הראשונה מאז שעזבתי שלא חזרתי לבקר.

אני משתדלת שלא להיות עגמומית מדי בגלל זה. במקום זה אני תופסת את הקוקו שלי ומנפנפת בו כלפי בעלי. "אני צריכה להסתפר! מתי אוכל לבקר אצל יוסי?"

אני מנסה להתמקח איתו, וטוענת שזול יותר לקבל תספורת אחת טובה בנווה צדק מעשר תספורות גרועות כאן בדרום פלודירה. בגלל שזה מה שהולך לקרות: אקבל תספורת אחת גרועה ואז עוד אחת כדי לנסות לתקן את הראשונה ואז שוב עוד אחת. וחוזר חלילה.

"תעשה את החשבון בעצמך", אני אומרת. "אולי פשוט ניסע הביתה".

בעלי יודע מה מסתתר מאחורי כל ההתבדחויות וההתמקחויות. עצוב לי כאן. אני בודדה בארה"ב, שבה לא הצלחתי למצוא עבודה קבועה או חברה. שבה אני לא מוצאת סַפָּר שיודע איך לאכול אותי ואת השיער שלי.

בעלי משפיל מבט, מניד בראשו בעייפות, שואל אם אני באמת רוצה לחזור עד כדי כך. הוא לא יכול לקחת כל כך הרבה חופש מהעבודה. אנחנו מנסים לחשוב על דרך שאוכל לנסוע לבד עם הילדים. אבל אנחנו די בטוחים שבתי, כתושבת הגדה המערבית, אינה יכולה לטוס איתי לבן גוריון. וגם אם היא תוכל, תהיה לנו אותה הבעיה עם בני שהייתה לנו איתה. מה יקרה אם הכניסה איתי תשאיר איזשהו רישום בתיק שלו, משהו שימנע מבעלי לרשום אותו לאחר מכן, משהו שימנע מבני לרשת בבוא העת את חלקו באדמה? לא, אינני יכולה לנסוע לבד עם הילדים. הסיכון גדול מדי.

כך שלא תהיה נסיעה לארץ השנה. ואולי גם לא בשנה שלאחר מכן. מה יחשוב יוסי המסכן על השיער שלי בפעם הבאה שאשב על כיסאו בנווה צדק? מה לעשות עם השיער שלי בינתיים? אני אאסוף אותו, עם קצוותיו השרופים, צבעו הדהוי. אביט במראה ולא אכיר את עצמי.

מאיה גוארניירי היא עיתונאית וסופרת. הכתבות שלה מתפרסמות בגופי תקשורת בינלאומיים שונים, כמו 972+, אל ג'זירה, גארדיאן, לה מונד דיפלומאטיק, ניו יורק טיימס, רום פור דיבייט, סוכנות החדשות ההומניטרית האו"ם, ונשיונל. היא מסקרת את הסכסוך ועובדים זרים ופליטים אפריקאים. המאמרים והסיפורים הקצרים שלה פורסמו בקניון ריביו, נראטיב, סלייט, ומקומות נוספים.

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר.

> לחיות בין המתים בעזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ואנואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

"התחלתי לבנות את הבית ב-2020 וסיימתי השנה בכוונה להתחתן וגור פה". אנוואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

פרעות בדומא: "אלמלא ברחו, משפחות שלמות היו נשרפות בבתים"

עם מציאת גופתו של הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום", מתנחלים פשטו על הכפר דומא, שבו הוצתה משפחת דוואבשה לפני 9 שנים, וזרעו בו חורבן. לדברי התושבים, חיילים שנכחו במקום גיבו את הפורעים ולא עשו דבר למנוע את האלימות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf