newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יש קו ברור שמחבר בין ינון מגל ואורן חזן

אמנם כל אחד מעורר שאט נפש בדרכו, אבל בין "הציצי והתחת" של מגל וההערה הנבזית של אורן חזן לחברת הכנסת קארין אלהרר יש הרבה יותר במשותף משנדמה

מאת:

אמנם הקאנו בפה לחוד על ההטרדה המינית הבוטה לכאורה של רחלי רוטנר מצד ינון מגל (אלוהים אדירים, איזה אפס יהיר אתה צריך להיות כדי להאמין שקולגה מבריקה ומקצועית כמו רוטנר תוחמא מזה שאתה מרייר על איבריה השונים ועוד מדבר על זה עם כל העולם ואחותו?!) ועל ההערה המנוולת של אורן חזן, שלעג לנכותה של חברת הכנסת קארין אלהרר, אבל למעשה יש קו ישיר וברור שמחבר בין שניהם.

מגל רואה ברוטנר (ועל פי העדויות, כנראה שלא רק בה) "ציצים ותחת". גם חזן, על פי העדויות, מתמחה ברדוקציה של נשים לסך האיברים שלהן, וכנראה שאפילו למד לעשות מזה כמה ג'ובות. וכשהאיברים האלה מפסיקים "לעשות את התפקיד שלהם", כלומר לחרמן גברים נאלחים כמו חזן ומגל, אז כל מה שהוא מסוגל לראות זה את כיסא הגלגלים. כך, אותו גוף הופך למושא ללעג ילדותי ונבזי, בעזרתו מנסה חזן להמשיך ולשמר את העליונות המדומיינת שלו על הגוף הנשי.

שלא במפתיע, גם ההתנצלויות שהנפיקו מגן וחזן בעקבות הסערה שחוללו – אם אפשר לקרוא כך לתגובות המביכות שלהם – דומות מאוד. מגל פרסום בדף הפייסבוק שלו את התגובה הבאה: "ישנם דברים שנאמרו בין ידידים לפני שהייתי חבר כנסת ולא הייתי חוזר עליהם כיום. אני מתנצל ומבקש את סליחתו של מי שנפגע. עם זאת, הייתי מצפה מידיד שנפגע ממני להגיד לי זאת ולא לפנות למחוזות השיימינג ברשתות החברתיות".

חזן אמר בראיון לגלי צה"ל "אני לא צחקתי על חברת הכנסת אלהרר. אם חברת הכנסת אלהרר נפגעה ממני אז אני מתנצל בפניה, אבל היא לא השיחה – אני לא מדבר עליה". אף אחד מהם לא לוקח אחריות על הרפש שיצא מפיו, שניהם רק מתבאסים מזה ש"הצד השני לא יודעת להבין דחקה טובה" ונפגעת. איזה עולם. כבר אי אפשר להגיד לאישה משהו על הציצי והתחת שלה, אתם יודעים, "בין ידידים", בלי שתרוץ לעשות לך שיימינג בפייסבוק. הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו להם.

> ינון מגל: "צריך להחליט אם ללכת לצד היותר דמוקרטי או היותר יהודי"

ינון מגל בכנסת מועצת יש"ע לתקשורת והסברה (אורלי נוי)

הממזרים שינו את הכללים. ינון מגל בכנסת מועצת יש"ע לתקשורת והסברה (אורלי נוי)

בשם הביטחון

אני זוכרת היטב את ינון מגל מדבר בכנס יש"ע האחרון לתקשורת והסברה על הצורך של ישראל להחליט אם היא הולכת יותר לכיוון היהודי או הכיוון הדמוקרטי. ההכרעה של ינון הייתה, כמובן, לצד היהודי.

"גם בשמאל יש הרבה אנשים שהאינסטינקט הבסיסי שלהם הוא שהם קודם כל יהודים והם ציוניים ואנשים שלגמרי רואים את טובת הארץ ואת טובת העם, אבל צריך לזכור שבקצה של זה, יש סכנה", אמר אז מגל. "בקצה של זה יש מילייה שהוא מתבולל. הרבה פעמים לא נעים לנו לומר את המילה הזו, 'מתבולל', אבל זו אג'נדה של אנשים שבמקרה הטוב לא אוהבים את היהדות, ובמקרה הרע מתעבים אותה". אני מבינה שיש עכשיו טרנד חדש בקרב פוליטיקאים חילונים תל-אביביים שמגלים פתאום את הזהות היהודית שלהם ומתפלשים בה כמו כלב בתוך ערימת עלי שלכת בסוף הסתיו. שיבושם להם. אני יכולה רק לנחש שאת שיעורי היהדות שלו עבר ינון אצל מוטי אלון.

בסוף הידיעה הראשונה ששודרה בעניין מגל בגל"צ נאמר כי המערכת ביקשה את תגובתו של מגל לדברים, אך מלשכתו נמסר שהוא "בדיון בוועדת החוץ והביטחון". כנראה שיועץ תקשורת לא מתוחכם במיוחד חשב שדי יהיה לשלוף את "קלף הביטחון" כדי להשתיק את הסערה שחוללו דבריה של רוטנר.

להזכיר, מחר מציינים את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. אפסים כמו מגל וחזן יכולים לשבת בעוד עשרים ועדות שכביכול נועדו להגן על הביטחון שלנו, אבל אנחנו נמשיך ונזכיר: חארות כמוכם ממשיכים להיות האיום המרכזי על הביטחון שלנו. אתם, ולא אף אחד אחר.

> פרידה מאם ובתה, הקורבנות האחרונים של הטרור נגד נשים ערביות בישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"צעד ראשון לקראת השתלטות הדרגתית על פלסטין כולה". משה שרת, אבא אבן ודוד הכהן מניפים את דגל ישראל במתחם האום בניו יורק לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, 29.11.1947. (צילום לע"מ)

על מיתוס הסירוב הערבי לתוכנית החלוקה ומניפולציות אחרות

בכל פעם שהשיח סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני עולה לכותרות, מתחדש גם הדיון בתוכנית החלוקה. החוקר המצרי עבד אל־פתאח מאדי מפריך כמה מהמיתוסים הרווחים ומזכיר: העמדה הציונית היתה הרבה פחות תמימה משנוטים להציג  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf