"ייתכן שרואים כאן את היצירות האחרונות שנותרו מאמנים עזתים"

באולם גדול, תאורה עמומה מטילה צללים גדולים על ערימת הריסות. מסביב נשמע זמזום בלתי פוסק של כטב"מים. זו קבלת הפנים שלה זוכים המבקרים שנכנסים לתערוכה המוצגת כעת במוזיאון פלסטין, בביר זית שבגדה המערבית הכבושה.

"זו אינה תערוכה", שתוצג במוזיאון עד אוגוסט, כוללת יותר מ-300 יצירות של אמנים עזתים. ההליכה באולם מציפה את החושים, ומטלטלת את המבקרים בין גירויים חזותיים וקוליים. הציורים מוצגים בצפיפות, ללא סדר מסוים, על קירות האינדיגו הכהים של המוזיאון, ומעבירים את תחושת הכאוס ששורר בזירת האמנות החרבה בעזה.

היצירות, שנאספו מאז דצמבר מגלריות, מוסדות ואספנים ברחבי פלסטין, הם עדות לעבודה התרבותית שהתקיימה בעזה בשעתה החשוכה ביותר. חלק מהאמנים נהרגו בחודשים האחרונים מהפצצות ישראליות. חלקם הצליח לברוח מהרצועה הנצורה. רבים מהם עקורים בתוכה.

התערוכה מנסה בו זמנית גם ללכוד וגם להתנגד למה שהמארגנים מתארים כ"מחיקת" החיים והתרבות הפלסטיניים בעזה. זה כולל את הרס שתי הגלריות לאמנות מודרנית ברצועה: אלטיקה, ששכנה בעיר עזה, נהרסה בהפצצה ישראלית בדצמבר; ושבאבק, ששכנה בבניין עתיק בקרבת בית החולים אל-שיפא, הוחרבה כשהצבא הישראלי צר על מתחם בית החולים וסביבתו במרץ. אמנים משתי הגלריות, שכמעט כולם נעקרו מביתם במלחמה, קיבלו מקום במוזיאון פלסטין להציג את עבודותיהם.

"כל זירת האמנות, האנשים שלה, ההפקות והמרחבים, הושפעו מזוועות המלחמה", קונן שריף סרחאן, מנהל שבאבק, שדיבר עם מגזין 972+ מפריז, לשם עבר עוד לפני המלחמה. רוב האמנות שנמצאת עדיין בעזה נהרסה או נפגעה מההתקפות הישראליות, או נבזזה על ידי מקומיים שחיפשו נואשות חומרי בעירה. "ייתכן שאת מסתכלת פה על היצירות האחרונות ששרדו של אמנים עזתים", אמר סרחאן.

חלק מהעבודות נוצר תוך שימוש בחומרים לא שגרתיים. ציור שמן אחד מציג הריסות של בית; במבט קרוב יותר, ניתן לראות שהקנבס – שקשה להשיג בעזה כיום – עשוי מבד שמשמש לתכריכים.

התערוכה סוחפת את המבקרים בה, וכמעט מסחרחרת. "היא מותירה רושם מתמשך, ומטשטשת את הגבולות בין ביטויים אמנותיים שונים למעורבות עמוקה יותר ביצירות", אמרה למגזין 972+ סוהאד עוואד, היסטוריונית שביקרה במוזיאון בתחילת מאי. "זה כמעט גרם לי להרגיש שאני בעזה".

"לא תהיה פעם נוספת"

היצירה האחרונה שחולצה מעזה ומוצגת בתערוכה נוצרה ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה. ב-3 באוקטובר, כריס וויטמן, עובד סיוע שגר בכפר עקב בפאתי ירושלים, עזב את הרצועה עם יצירת אמנות שחשק בה כבר זמן רב. "בקיץ 2021, נתקלתי באוצר: היצירה הראשונה של האמנית המוכשרת היבא זקוט", נזכר וויטמן. הציור, שנקרא "ג'נין", מציג קקטוס (צבר) ליד מקבץ בתים בשקיעה, וזקוט השלימה אותו מוקדם יותר בשנה שעברה. "יכולתי עדיין לחוש בהתרגשות של המפגש הזה ושל השיחה שקיימנו על הקשיים להכניס קנבס וצבעים איכותיים לעזה". בכל פעם שהגיע לרצועה הנצורה, הקשר של וויטמן לאמנותה של זקוט העמיק.

מבין יצירותיה, בלט ציור בשם "אסדוד" – השם הערבי של אשדוד כיום. בציור מוצגות כמה סצינות מהחיים בעיר לפני הנכבה של 1948, אז מאות משפחות פלסטיניות, ובהן משפחתה של זקוט, גורשו מהאזור. הציור ממזג בתוכו סיפורים מאסדוד שזקוט שמעה מסבתה עם החזון האמנותי שלה, מכיוון שמעולם לא יכלה לבקר בעיר. בצד אחד של הציור ניתן לראות את זקוט עצמה הולכת לכיוון הים.

אף שהציור לכד את עינו של וויטמן כבר בפברואר אשתקד, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לקנות אותו. "ביוני, היבא הציעה לי בטובה הנחה, ושמרה את הציור עבורי, כשאחזור שוב לעזה", הוא הסביר.

ב-3 באוקטובר, וויטמן הגיע לבית הספר היסודי שבו לימדה זקוט, והצליח לדבר איתה 15 דקות בהפסקה בין שיעורים. כשזקוט פרסה את הציור, וויטמן התאהב בו שוב, ולקח אותו איתו מעזה באותו היום. הם לא הצליחו לצלם סלפי, אמר וויטמן, כי זקוט מיהרה לחזור לתלמידיה. "היא אמרה שנעשה את זה בפעם הבאה, אבל לא תהיה פעם נוספת".

ארבעה ימים לאחר מכן, חמאס תקפו את דרום ישראל, והתחילה ההתקפה הישראלית שהחריבה חלקים גדולים מעזה ומהקהילה האמנותית שלה. ב-13 באוקטובר, 10 ימים אחרי שפגשה את וויטמן, זקוט נהרגה בהתקפה אווירית על ביתה במחנה הפליטים אל-בורייג' במרכז עזה. היא היתה בת 39 במותה. שניים מילדיה נהרגו יחד איתה, ורוב הציורים שלה הושמדו.

מאיסה, אחותה של זקוט, אמרה למגזין 972+ ששני הבנים הצעירים של האמנית – אדם, בן 10, ומחמוד, בן 6 – הוצאו חסרי חיים מהריסות ביתם. זקוט עצמה עדיין קבורה שם. ראשה וידיה התנתקו מגופה, אמרה מאיסה, ו"לא הצלחנו להוציא את כל הגוף שלה מתחת להריסות כדי לקבור אותה".

פרויקט חי

רק ארבעה מציוריה של זקוט, ואלבום אחד, שרדו את ההפצצה, אף שכולם נפגעו מההריסות, מהאבק, מהרסיסים ומכתמי הדם, אמרה מאיסה. "היבא חיה ומתה באל-בורייג'. היא היתה אדם שמח, למרות חייה הקשים. היא היתה נחה קצת אחרי עבודתה בבית הספר, ואז הולכת לכן הציור ומציירת, כמעט מדי יום, ומפרסמת את העבודות שלה באינטרנט בחיפוש אחר קונים".

שני הציורים שוויטמן רכש, כל אחד מהם של עיר פלסטינית אחרת, הם שתי העדויות היחידות שנשארו שלמות לחייה ועבודתה של זקוט. הן תלויות עכשיו על קיר האינדיגו במוזיאון פלסטין בביר זית, לצד עבודות אחרות ששרדו את החורבן של עולם האמנות העזתי.

חמישה אמנים נוספים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה נהרגו גם הם בהתקפה המתמשכת של ישראל על הרצועה. אך למרות המוות וההרס שמאחוריה, התערוכה היא פרויקט חי. מספר היצירות המוצגות בה הוא יותר מ-300, ויצירות נוספות צפויות להגיע בקרוב ממוסדות ואספנים שונים – מבלי שהמוזיאון פרסם קריאה פתוחה. חלק מהיצירות אינן מתוארכות, מכיוון שהפגיעה בתקשורת לא אפשרה לאוצרים ליצור קשר עם האמנים.

כך, "זו אינה תערוכה" משמשת תזכורת לתפקיד החיוני של האמנות בשימור הזיכרון ונשיאת עדות. אף שהקהילה האמנותית בעזה, ובמיוחד בעיר עזה, היתה סגורה בתוך כמה עשרות קמ"ר במשך כמעט עשרים שנה, היא היתה פוריה מאוד. התערוכה מנציחה את המורשת הזאת, ולפחות עבור האמנים ששרדו את המלחמה היא יכולה להיתפס כשביב של תקווה לעתיד.

פאטמה עבד אלכרים היא עיתונאית מרמאללה. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס