קיש לומד פופוליזם ממורו ורבו. את המחיר משלמת מערכת החינוך

צעד אחר צעד, בעקבות אדונו נתניהו, מיישם שר החינוך יואב קיש את תורת המנהיגות הפופוליסטית. הוא בז למדיניות מקצועית ארוכת טווח, וכך מציב את עצמו כשליט ריכוזי המקבל החלטות לפי גחמותיו. הוא מפזר הבטחות בומבסטיות, וכך מסנדל את הסובבים אותו להחניף לו, אולי יזכו בבדל פירור. והוא מלכד את ההמון באמצעות ליבוי רגשות פחד וזעם, וכך ממצב עצמו כשליט "עממי", המבין אל נכון את רגשות העם ומבטא את רצונו.

>> "קיש המפריט" ממשיך לקדם את מדיניות פורום קהלת, למרות ההשלכות

צריך להיזהר בביקורת כלפי המנהיג הפופוליסט, שכן היא משמשת לו כהוכחה שהוא אכן הנציג האותנטי המבין את "העם". כך בדיוק עשה השבוע השר קיש, לנוכח הביקורת על ריקודו באתר הפיגוע ברעננה. לצד הביקורת, צריך להתעקש על הצבת נרטיב חלופי חד וברור: מערכת החינוך יכולה לשמש ככלי להגברת שוויון ההזדמנויות והסולידאריות החברתית. זה לא קורה, כי יש מי שאינם מעוניינים בכך.

הפופוליסט נגד מדיניות מקצועית

על פי חזונו של שר החינוך יואב קיש, מוסדות המדינה לא יתנהלו באמצעות תוכנית מדיניות סדורה ומקצועית. במקום זאת יתנהל משא ומתן ישיר, שבו צרכני השירות הממשלתי יציגו את צורכיהם, והשר הריכוזי הוא זה שיחליט אם ובאיזו מידה יספק את רצונותיהם.

קיש אמר זאת במילים ברורות, כפי שמוצג בקטע הוידאו הבא, מתוך דיון בוועדת החינוך של הכנסת, שהתקיים במלאת חודש למלחמה. וכך אמר: "זה מה שאנחנו עושים: מה אתם רוצים? אנחנו עושים. אנחנו סַפָּק! אנחנו לא רגולטור, אנחנו לא קובעים מדיניות, אנחנו ספק. זאת המדינות וככה אנחנו פועלים".

המנהיג הפופוליסט רואה את עצמו כנציג האותנטי של ההמון או של העם (the people), והוא מקבל החלטות כספק של משאבים, על פי הבנתו את רצון העם. האויב הגדול ביותר של המנהיג הפופוליסט הוא אנשי המקצוע, מי שמכונים בבוז "הפקידים", המאיישים את התפקידים השונים בממסד השלטוני.

כל עוד יתנהל משרד החינוך לפי תוכנית מדיניות ארוכת טווח מקצועית, לא יוותר בידי השר תפקיד וכוח של ממש. לכן, למשרד החינוך של קיש אין מדיניות ומאליו שאין גם כוונה ללוות או לפקח על יישומה. נציגי השטח צריכים לבוא אל השר ולבקש את מה שהם רוצים, וקיש יספק להם את רצונם. בדרך זאת ממלכד המנהיג הפופוליסט את הכפופים לו, שכן הם חייבים לשמור איתו על מערכת יחסים טובה. אם לא, הוא עלול שלא להיענות לבקשותיהם.

קיש לא המציא את השיטה. כך בדיוק נוהג ראש הממשלה נתניהו, אשר מנהיג את מפלגת הליכוד ללא מצע מפלגתי מאז שנת 2009. בליכוד, נתניהו הוא המצע. חסרונו של מצע, כמו חסרונה של מדיניות, מותיר את המנהיג הפופוליסט בעמדת כוח לקבל החלטות לפי מצב העניינים בכל רגע נתון, ואת הכפופים לו, משועבדים לגחמותיו.

הפופוליסט מבטיח הבטחות שאינו יכול לקיים

חודש וחצי לאחר פרוץ המלחמה (20 בנובמבר), זימן השר קיש את ראשי הרשויות בצפון הנגב למסיבת עיתונאים שהוא ארגן, לרגל השקת התוכנית "חינוך לתקומה" שיזם. במעמד החגיגי, שכמובן שודר חי ברשתות החברתיות, הבטיח קיש להעביר מיליארד שקלים לראשי הרשויות, והם יוכלו לעשות בכסף כרצונם, לטובת שיקום ושיפור מערכות החינוך המקומיות. זה יישום ברור של המדינות שהוזכרה לעיל: "מה אתם רוצים? אנחנו עושים".

התוכנית הוצגה בקווים כלליים מאוד, ובה שלושה סעיפי תקציב: 250 מיליון שקלים באופן מידי לבינוי מוסדות חינוך בתוך חודש, 150 מיליון שקלים לבינוי בתקציב עתידי, ועוד 600 מיליון שקל לטובת תוכניות חינוכיות, שטיבן לא פורט. "זאת התחייבות שלי כשר החינוך, למערכת החינוך ברשויות העוטף", הכריז השר.

לנוכח התשורה הנאה, עלו בזה אחר זה ראשי הרשויות, והפליגו בשבחיו של השר הנדיב. ראש העיר שדרות וראשי המועצות האזוריות: אשכול, שער הנגב, שדות נגב, וחוף אשקלון, הודו (כל אחד בנפרד) לשר: "על האוזן הקשובה, על ההירתמות למען ילדי העיר, והעמידה האיתנה לצידנו בשגרה ובחירום." אחד מהם אף הוסיף שהתוכנית החדשה "מהווה השראה לניהול מיטבי שקשוב לצורכי השטח". לא פחות.

קשוב או לא, למחרת התברר שההבטחה התקציבית של קיש לא תואמה כלל עם משרד האוצר, וגם לא עם מינהלת תקומה, שמקשרת בין משרדי הממשלה לרשויות שנפגעו. לשר קיש לא היה שקל אחד ביד בשעה שהתחייב על המיליארד. לא רק זה: לפי פרסום של ליאור דטל (דה-מרקר), גם לא נעשתה עבודת מטה מקדימה בתוך משרד החינוך, לגבש את סעיפי התוכנית ואת שלבי יישומה.

האם ההבטחות קוימו? לפניית "שיחה מקומית" השיב דובר משרד החינוך השבוע כי בכל הקשור לתחום הבינוי, הועברו 141 מיליון שקלים מתקציב 2023 לצורך הקמת בתי ספר עורפיים, והצפי הוא ש-250 מיליון נוספים יועברו בשנת 2024.

אשר לתחום החינוך נמסר: "הדרישה לתוספת פדגוגית לחינוך ילדי תקומה בסך של כ-600 מיליון נמצאת במסגרת המו"מ על תקציב משרד החינוך בתקציב המדינה". על פי פרסום של שחר אילן (כלכליסט), בתקציב 2024 שהממשלה אישרה השבוע נקבעו 100 מיליון שקלים לילדי הדרום.

כלומר, עד כה הצליח שר החינוך לממש רבע מההבטחה שלו. אולם בפועל אין זה משנה באיזו מידה ההבטחה תקויים. מרגע שהבטיח, מסנדל המנהיג הפופוליסט את הנוגעים בדבר לשמור לו אמונים. האינטרס שלהם, ובצדק, הוא שאם וכאשר יקיים ולו חלק מהבטחותיו, הוא יזכור להם את תמיכתם.

גם בתחום זה אין לקיש מורה טוב מנתניהו. הנה הוא עדיין ראש ממשלה, למרות אין ספור הבטחות שלא קיים. ראו למשל את "כל ההבטחות שנתניהו לא קיים" למצביעי הימין, ואת כל "הבטחות הבחירות" שלא קיים למצביעי המרכז.

הפופוליסט מלבה את הפחד

לצד מיצובו של המנהיג כשליט יחיד שכולם נדרשים לחלות את פניו, הוא נדרש גם לבנות את תדמיתו הפופולרית, כמי שמייצג באותנטיות את העם. לקיש זה לא קל. ב-2017, שנתיים לאחר שנבחר לראשונה לכנסת, הודה בריאיון להארץ כי "האשכנזיות היא חיסרון בליכוד".

את השיעור כיצד אשכנזי אליטיסט הופך ל"עם", כנראה למד מנתניהו. כבר ב-1994, כאשר נתניהו עדיין סלל את דרכו לראשות הליכוד והממשלה, הוא מצא את המקום שבו הכי קל להתחבר לרגשות החשופים של הציבור: זירות פיגועי טרור. במקום שבו הפחד מעוור את השכל הישר, ההמון מתחבר אל מנהיגם בדאגה המשותפת לביטחון הקיומי.

הניסוי הראשון של קיש היה באפריל 2022, בהפגנת ימין נגד גל פיגועי טרור שהתרחש אז. בשעה שמנהיגי הימין התכוננו לשאת נאומיהם, ירד קיש אל קדמת הקהל ושלהב את המפגינים בריקוד מפזז לצלילי השיר: "מי שמאמין לא מפחד" (ראו שידור ההפגנה, דקה 22:30).

השבוע חזר קיש לרקוד על הדם, הפעם במקום הפיגוע ברעננה, ולצלילי השיר: "עם הנצח לא מפחד":

הביקורת שהושמעה נגד קיש רק שיחקה לידיו. קיש ממש לא חשב להתנצל, אלא רק לנצל את זמן המסך שקיבל בכל רשתות התקשורת, לטובת צבירת פופולריות. הוא אפילו שיתף את הסרטון בעמוד הפסיבוק שלו, וכתב, ברוח "העם", כי המבקרים לא מבינים שהריקוד נועד "להוסיף אור ולהרים את הרוח".

הריקוד, להבנתי, לא פוגע בכבודם של הנפגעים בפיגוע (כטענת המבקרים), ודאי לא הוסיף אור (כטענת קיש). הריקוד ניצל באופן ציני את הפחד של תלמידי בית הספר הסמוך, שכמה מחבריהם נפצעו בפיגוע.

הריקוד הקבוצתי מבטל את קיומו של היחיד. דעותיו או רגשותיו אינם חשובים ואינם מקבלים ביטוי, שכן הוא נסחף אל תוך ההמון. תוכן השיר מבטל את הווה. קשיי הרגע אינם רלוונטיים, כמו גם חייהם של ההרוגה, הפצועים, והתלמידים הכואבים. ההווה בטל בפני הנצח, והמהמורות בדרך בטלות בפני הדרך הארוכה עד הגאולה המשיחית.

כך, מצד אחד מיצב עצמו קיש כמי שמבין אל נכון את רגשות העם, ובה בעת שתל במו ידיו את רגשות הפחד הרצויים, בהכרתם של התלמידים, שאותם גייס לשורותיו. מהלך מבריק.

אינני יודע לנבא את העתיד, אם יצליח קיש לשרוד את לכתו של נתניהו ביום מן הימים ולתפוס את מקומו. דבר אחד ברור – קיש בדרך לשם, ועל הדרך, מערכת החינוך משלמת את המחיר.