חצי שנה אחרי: חודשים ארוכים של סיוט אכזרי
האם ההרס בעזה ניתן לשיקום? האם החברים שלנו ינסו להתחיל מחדש במקומות אחרים? איך נתרגל לחיים בלי המקומות שאנחנו אוהבים?
משתוקקים לשעה אחת בלבד של נורמליות משעממת. פלסטיניות ליד בניין שנהרס בהפצצה ישראלית ברפיח, בדרום רצועת עזה, ב-18 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
שישה חודשים עברו מאז שהתחילה המלחמה האכזרית של ישראל ברצועת עזה, וחיי הפכו לסיוט מתמשך. שישה חודשים, כמעט בלי גישה לחשמל או למים. שישה חודשים, בלי לדעת מה קרה לאינספור בני משפחה, חברים ועמיתים. אני משתוקקת לחזור לשגרת היומיום ולרגעי השלווה שבהם נהגנו להתלונן עליהם. לשעה אחת בלבד של נורמליות משעממת.
נגמרה לנו האנרגיה, והגוף שלנו לא יכול לשאת את זה יותר. קולות הפיצוצים לא נפסקים. אני מפחדת עכשיו מקול של מכונית מאיצה, או מכל מה שמזכיר את הצליל המחריד של פצצה נופלת. הבית שלנו בח'אן יונס רועד כל הזמן, והדלתות משמיעות קולות דפיקה, כאילו שמישהו חובט בהן שוב ושוב באגרופים.
ויתרתי על החיפוש אחר שביב של תקווה שהמלחמה תיפסק ושהכאב הזה ייגמר. הפסקתי לצפות בחדשות לאחרונה, מחשש לראות תמונות שיגרמו לי לפחד אפילו יותר ולא להירדם בלילה. אני לא רוצה לדעת שום דבר על הפסקת האש והמשא ומתן על בני הערובה, מכיוון שאני מתחילה להרגיש שאין לזה שום פואנטה.
חודש הרמדאן שחלף עכשיו הוסיף לקשיים שלנו. בעבר, משמעות הרמדאן היתה מסירות דתית, ביקורים משפחתיים, יציאה לשווקים בערב, קניית בגדים לכבוד העיד, והקריאה לתפילה מהמסגדים. אבל המסגדים האלה, השווקים והחנויות, לא קיימים יותר.
כל יום אנחנו מחפשים אוכל כדי לשבור את הצום עם בוא הלילה, ותוהים אם נמצא משהו במחיר סביר. אנחנו מתגעגעים מאוד לממתקים בימים האלה, וגם למשקאות המיוחדים של הרמדאן. אנחנו מתגעגעים גם לקישוטים שהיו מאירים את הבית בחודש הקדוש הזה. אבא שלי תלה אותם השנה בלי לומר דבר, כדי לגרום לנו להרגיש קצת ממה שהרגשנו בימים היפים האלה שאנחנו זוכרים כל כך בחיבה. אבל הקישוטים אינם מוארים, מכיוון שאין חשמל.
המסגדים האלה, השווקים והחנויות, לא קיימים יותר. הריסות מסגד אל-אמין מוחמד שנהרס בהפצצה ישראלית, במחנה הפליטים ח'אן יונס בדרום רצועת עזה, ב-31 באוקטובר 2023 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)
חוסר היכולת לתקשר עם חברים ועמיתים כואב, אבל הוא לפחות הגן עלי מלדעת מה קרה לרבים מהם. לפני שבועיים, צוות תקשורת מקומי הצליח לתקן את מגדל התקשורת שלידנו, ושמעתי הרבה מאוד חדשות רעות.
עמיתה שלי, ביאן, מורה למוזיקה, איבדה את בתה בת החמש, נאיה. באיין ברחה מבית חאנון שבצפון לאל-מוואסי שבדרום עם שתי בנותיה, ליאן ונאיה. בסוף דצמבר, המשפחה הופצצה: באיין נפצעה, נאיה נהרגה כששלושה רסיסים נתקעו בגופה באזורים מסוכנים, כולל ליד הלב והכבד.
עמיתה נוספת, ג'וואהר, התקשרה אלי ממררת בבכי לפני כמה ימים כדי לספר לי שבנה בן ה-25, ואליד, נהרג. הוא הלך לעיר ח'אן יונס למכור במיה ברחוב ולא חזר, וג'וואהר קיבלה הודעה שנהרג. היא אמרה לי שליבה בוער, אבל שהיא מנסה להיות סבלנית וחזקה. היא מתחרטת שעזבה את ביתה במחנה אל-בורייג' במרכז עזה כדי לברוח מהטנקים הישראלים: היא חשבה שהם יברחו מהמוות, אבל לא יכלה לדעת שהמוות מחכה להם בדרום.
אף שאנחנו חיים בפחד מתמיד מהתקפות ישראליות, וחרדים שהצבא יממש את תוכניתו לפלוש לעיר הדרומית ביותר בעזה, רפיח, הפחד הגדול ביותר שלנו הוא לעתידה של עזה. אין שום דבר שנותן לנו סיבה לקוות שהעתיד יהיה טוב יותר.
אני תוהה לגבי החיים שלי אחרי המלחמה. מה יקרה לעזה? האם נחזור לעבוד? האם החברים והעמיתים שלנו יישארו כאן, או שינסו להתחיל בחיים חדשים במקומות אחרים? איך ישקמו את עזה? האם ההרס גדול מדי? כמה זמן זה ייקח? האם נחייה את שארית חיינו בלי מערכות חינוך ובריאות? איך נתרגל לחיים בלי המקומות שאנחנו אוהבים?
המחשבה על החיים לפני ואחרי המלחמה משגעת אותי לפעמים. ליבי כואב, ואני מרגישה שאני עומדת לפרוץ בבכי. אני לא יודעת איך אהיה חזקה מספיק כדי לסבול את כל זה. גם כשאני כותבת את המילים האלה, קולות ההפצצות נוכחים תמיד. הבית לא הפסיק לרעוד. הדלת הקדמית כמעט יצאה ממקומה.
אני מתפללת שהמלחמה הזאת תיפסק, כדי שנוכל לחשוב על מה שיקרה אחריה, ושתהיה לנו מספיק אנרגיה כדי להתמודד עם הסבל החדש שממתין לנו בחיים בעזה החרבה.
רווידה כמאל עאמר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
