חוק האזרחות ומשבר הפליטים: שבוע קשה ל"יהודית ודמוקרטית"

אובססיה היסטורית עם דמוגרפיה יהודית. נשים במחסום קלנדיה. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: מלאני פידלר / פלאש 90)

הביקורת הנוקבת על התנהלותה של ישראל כלפי הפליטים האוקראינים יותר ממוצדקת; גם לאחר "שיפור" המתווה האחרון שעליו הכריזה שרת הפנים איילת שקד, מדובר במדיניות מבישה וקשת לב. אבל מי שמבקש להבין את המדיניות הזו במנותק מהאובססיה הישראלית ההיסטורית עם הדמוגרפיה היהודית, ובמנותק מהמדיניות כלפי האוכלוסייה הראשית שכנגדה מכוונת האובססיה הגזענית הזו, קרי הפלסטינים, עושה שקר בנפשו.

כדי להבין את הדבר שמאפשר למדינת ישראל להתבזות בעולם כמדינה המחזיקה בתורת גזע שבשמה היא נועלת את שעריה בפני פליטים הנסים על נפשם, די לקרוא את חוק האזרחות שאישרה הכנסת ביום חמישי האחרון.

נוסח החוק, אותו כינה ארגון עדאלה כ"חוק הגזעני ביותר בספר החוקים הישראלי", הוא גלגול נוסף של אחד החוקים השנויים ביותר במחלוקת מזה קרוב לעשרים שנה – חקיקה שנועדה למנוע מאזרחי ישראל הפלסטינים לחיות במדינתם עם בת או בן זוג שבחרו, אם במקרה הם תושבי הגדה, רצועת עזה, או "תושבי מדינה המוגדרת כמדינת אויב".

במשך כשני עשורים מגיע החוק הזה שוב ושוב לשערי בית המשפט, שאחרי צקצוק לשון טקסי מאשר אותו בטענה כי הוא "הוראת שעה זמנית", תוך התעלמות מאישורו בכנסת פעם אחר פעם, למעט ביולי שעבר, כאשר קונסטלציה פוליטית כאוטית מנעה את אישורו האוטומטי והביאה לפקיעת תוקפו.

גם אחרי פקיעת התוקף הזו, שרת הפנים איילת שקד הורתה לרשות האוכלוסין להמשיך במדיניות הקודמת, עד להתערבות בית המשפט. אישור הצעת החוק השבוע מחזיר את חוק האזרחות מהדלת הראשית, ועוד על סטרואידים.

אחרי ששנים הסתירו את המוטיבציה האמיתית של החוק מאחורי נימוקים ביטחוניים, הנוסח המעודכן של החוק מודה לראשונה באופן ברור במניע הדמוגרפי שלו. "מטרתו של חוק זה היא לקבוע הסדרים מיוחדים בעניין אזרחות, רישיונות ישיבה או היתרי שהייה בישראל לאזרחים או לתושבים של מדינות עוינות או של האזור, בשים לב להיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, באופן שיבטיח את השמירה על אינטרסים החיוניים לביטחון הלאומי של המדינה".

כלומר המדינה מרגישה נוח עם מניעת זכות יסוד מחלק מאזרחיה על בסיס השתייכות אתנית-לאומית, כדי לוודא את היתרון הדמוגרפי המובהק של האוכלוסייה היהודית בתחומיה, דבר שהיא מחשיבה לחלק מתפיסת הביטחון הלאומי שלה.

נוסח החוק שאושר השבוע הוא איחוד הצעת החוק הממשלתית עם עוד שלוש הצעות חוק, שהוגשו על ידי חברי הכנסת שמחה רוטמן מהציונות הדתית, אבי דיכטר מהליכוד וצבי האוזר מתקווה חדשה. בדיונים שקדמו לאישור החוק, איש מיוזמי ההצעות לא ניסה להסתיר את המטרה הדמוגרפית שלו.

אחרי עשרות שנים שבהן ישראל מנהלת מדיניות מוצהרת של הנדסה דמוגרפית של מרחבי השליטה שלה (ובהקשר הזה יש לראות גם את הטיהורים האתניים שהיא מבצעת בשטחי C בגדה המערבית, ואשר האיום על קהילות מסאפר יטא הוא אחד ממופעיה הברוטליים ביותר), ספק אם הישראלי הממוצע מסוגל להבין בכלל מה הבעיה עם חקיקה ששואפת להבטיח את הרוב היהודי.

לכשל העמוק הזה אחראי השמאל הציוני לא פחות ממחנה הימין, זה שעדיין נשבע בשם המדינה "היהודית והדמוקרטית" ואז מזדרז להזדעזע נוכח החוק הגזעני הזה (שבגרסה אחרת שלו מרצ ומפלגת העבודה אף תמכו בהצבעה בכנסת), כאילו שההנדסה הדמוגרפית הזו איננה המסד שעליו עומדת פיקציית "היהודית והדמוקרטית". וכי איך יישמר הרוב היהודי המוצק שיאפשר את הדמוקרטיה המהוללת הזו, אם לא על ידי מדיניות מפלה ואפרטהיידיסטית, שמטפחת אוכלוסייה אחת ורואה באחרת כאיום מעצם קיומו?

למעשה, החוק הזה מדרדר את ישראל אפילו אל מתחת לרף האפרטהייד. כפי שנכתב בעתירה של המרכז המשפטי עדאלה, שעתר נגד החוק ביחד עם שישה נוספים, נפגעי החוק, "אין אף מדינה בעולם שפוגעת במעמד האזרחות או התושבות של אזרחיה או תושביה, שהליבה שלה היא הקמת משפחה, על רקע שיוך אתנו-לאומי.

"אין אף מדינה בעולם שמגבילה את זכותם של אזרחיה או תושביה לקיים חיי משפחה עם בני או בנות זוג הנמנים עם בני ובנות עמם או אומתם. אף בית המשפט בדרום אפריקה ביטל בשנת 1980, בפסק דין תקדימי, את ההוראה האוסרת על איחוד משפחות ממוצא שחור באזורים שחיים בהם לבנים, והוא נימק, בין היתר, כי האפרטהייד מעולם לא התכוון לפגוע בחיי המשפחה".

יש סמליות מטלטלת בכך שהחוק שהעביר השבוע הפרלמנט הישראלי, שהיה מרחיק לכת אפילו בעיניי בית המשפט הדרום אפריקאי תחת משטר האפרטהייד, אושר על רקע הביקורת כנגד מדיניות השערים הנעולים של ישראל מול הפליטים מאוקראינה. יש בין שני אלה קשר של סיבה ומסובב.

כל עוד האובססיה הדמוגרפית היא שמכתיבה את מדיניות ההגירה והאזרוח של המדינה, היא חייבת, מתוך ההיגיון הפנימי ביותר שלה, להתכחש לערכים אנושים בסיסיים מול פליטים ומבקשי מקלט מחד, ולזכויות האינהרנטיות של אזרחיה הפלסטינים, מנגד.

כאשר אנחנו מוחים, ובצדק, על האנשים שישראל משאירה מאחורי שעריה הנעולים, ראוי שנביט בעיניים פקוחות על כל מי שנותר מן העבר השני, בראשם הפלסטינים, שמה שמופקע מהם איננו רק אמפתיה אנושית, אלא הזכויות החוקיות שלהם מתוקף היותם אזרחי המדינה ובנות ובני המקום.