newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זיתים גנובים ימתקו, משני צידי הקו הירוק

לפני שבוע חשפנו כאן כי משרד הביטחון העניק השנה למשפחות השכולות שמן זית ממשק אחיה, מאחז לא מורשה בשטחים. בסופ"ש האחרון התפרסמה ב'הארץ' כתבה המהללת את מטפחי עצי הזית העתיקים בגליל. בעליהם המקוריים של העצים שוב נותרו שקופים

מאת:

בשבוע שעבר חשף עמיתי עדו קונרד במגזין 972+ ובשיחה מקומית את העובדה שהמתנה שמשרד הביטחון מעניק השנה למשפחות השכולות לרגל יום הזיכרון הוא בקבוק שמן זית שיוצר במשק אחיה, מאחז לא-מורשה בגדה המערבית שמשרד הביטחון עצמו, באמצעות הזרוע שלו במנהל האזרחי, דרש ממנו לפנות שטחים בבעלות פלסטינית פרטית שתושבי המאחז השתלטו עליהם בדרך לא חוקית. ניר גונטז' אף עשה פולו-אפ לסיפור במוסף סוף השבוע האחרון ב'הארץ'.

"מאות עצי הזית העתיקים" לא צמחו סתם כך בשדות. אנשי ספוריה שתלו, גידלו וטיפחו אותם במשך מאות בשנים. פלסטינית מוסקת עצי זית (הדס פארוש / פלאש 90)

"מאות עצי הזית העתיקים" לא צמחו סתם כך בשדות. אנשי ספוריה שתלו, גידלו וטיפחו אותם במשך מאות בשנים. פלסטינית מוסקת עצי זית (הדס פארוש / פלאש 90)

דרור אטקס מארגון כרם נבות, שאין מתאים מהשם שלו כדי לתאר את מעשיו של משק אחיה באדמות הפרטיות של הבעלים הפלסטינים, מסביר בכתבה כי אחיה הוא אחד משישה מאחזים שהוקמו מזרחית לשילה כדי להשתלט על קרקע שנמצאת בבעלות תושבי הכפרים הפלסטינים הסמוכים במטרה למנוע רצף טריטוריאלי ביניהם עכשיו, ומדינה פלסטינית אי-פעם בעתיד. בעקבות הכתבה פנו משפחות שכולות למשרד הביטחון וביקשו, בצדק, להחזיר את המתנה הבנויה על גזל.

והנה, באותו מוסף של 'הארץ' התפרסמה בסוף השבוע כתבה שכותרתה, לפחות במהדורה הדיגיטלית, היא "האנשים שמטפחים את עצי הזית העתיקים של הגליל". מהעצים האלה, "מאות עצי זית עתיקים באדמות הסמוכות למושב ציפורי שבגליל התחתון […] עצים עתיקים מהזן הסורי, שגילם נע על פי הערכת מומחים בין 200 ל–800 שנה", לפי הכתבה, מפיקים בני משפחת נוי-מאיר, המפעילים את בית הבד "ריש לקיש", שמן זית אורגני שזוכה לתשבוחות מפי הכתבת רונית ורד.

מנין נגיעו העצים?

כיצד הגיעו אותם עצים בני "200 עד 800 שנה" לידי משפחת נוי-מאיר שהתיישבה במושב ציפורי לפני עשרים שנה בסך הכל? בכתבה נאמר כי "המשפחה חוכרת את היכולת לעבד את פירותיהם מהמדינה". זה הכל. בכך מתמצה הדיון במקורם של עצי הזית האלה, ה"מפוזרים על פני שטח נרחב ומצויים בשטחי מרעה קשים לעיבוד ולמסיק".

ובכן, לא צריך להיות חוקר עצים וצמחים לבוא עם פתרון לשאלה. מושב ציפורי יושב על בתיו ואדמותיו של הישוב הפלסטיני ספוריה. ישוב גדול למדי, 5,023 תושבים ב-1948 לפי אתר palestine remembered, שנודע בין השאר בעצי הזית שלו.

ספוריה נכבש ב-15 ביולי 1948. באתר זוכרות נכתב כי  "תושבי הכפר דיווחו שמספר קטן של אנשים נשאר בכפר ומעטים מאד הצליחו לחזור ולקחת את רכושם. ההיסטוריון בני מוריס אומר שהנשארים גורשו בספטמבר 1948, אבל מאות 'הסתננו חזרה' בחודשים הבאים, עד כדי כך שהשלטונות הישראלים חששו שהכפר יחזור לגודל אוכלוסייתו המקורי. ישובים יהודיים בסביבה חמדו את אדמות סֿפוריה. פקיד התיישבות בכיר אמר בנובמבר 1948: 'ליד נצרת יש כפר (…) שאדמותיו המרוחקות דרושות ליישובים שלנו. אולי אפשר לתת להם מקום אחר לעבוד' [מוריס, 1991, 321]. בינואר 1949 הועמסו תושבי הכפר על משאיות וגורשו לכפרים הערבים עילוט, אל-ריינה, וכפר כנא. החל מפברואר חולקו אדמות הכפר לקיבוצים שדה נחום, חפציבה והסוללים".

בקיצור, "מאות עצי הזית העתיקים" לא צמחו סתם כך בשדות. אנשי ספוריה שתלו, גידלו וטיפחו אותם במשך מאות בשנים. הם נגזלו מהם בכוח הזרוע ובגירוש. המדינה מעמידה אותם ל"חכירה" מתוקף העובדה שהיא השתלטה עליהם, באופן חוקי אבל בלתי מוסרי בעליל, במסגרת חוק נכסי נפקדים. להתעלם מכך זה לא פחות גרוע מאשר להתעלם מהאדמות הגזולות שעליהם מגדל משק אחיה את עצי הזית שלו.

המשורר טה מוחמד עלי, אחד מהמשובחים שבמשוררים הפלסטינים, נולד בספוריה, גורש ממנה וכתב עליה. מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב, הוא בן למשפחה שנעקרה מספוריה. מורי המצוין לערבית עלי אלאזהרי נולד בספוריה. ספוריה איננה, אבל הזכרון שלה חי.

אני שייך לתנועה ישראלית-פלסטינית בשם "ארץ לכולם" שמציעה שבסופו של דבר כל פלסטיני(ת) ויהודי(ה) יוכלו לחיות היכן שירצו בין הירדן לים, במדינת ישראל או במדינת פלסטין. הפליטים שישובו יהיה אזרחי פלסטין, אך יוכלו לחיות כתושבים בעלי זכויות בישראל, כפי שאזרחים ישראלים יוכלו לחיות  כתושבים בעלי זכויות בפלסטין. במקביל "יוקם מנגנון משותף שידאג להשבה של רכוש שאבד או הופקע כתוצאה מהסכסוך או לפיצוי במקרה שהשבה אינה אפשרית", כפי שנכתב במסמך העקרונות שלנו. ייתכנו גם הצעות אחרות. אבל שום עתיד לא יהיה למקום הזה אם נעצום את עינינו למה שקרה כאן ב-1948 ונחשוב שהסכסוך התחיל עם הכיבוש ב-1967. הוא לא.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

בצפון עזה, 1 מכל 3 ילדים מתחת לגיל שנתיים סובל מתת תזונה חריפה. פלסטינים ממתינים לארוחה חמה שבושלה על ידי מתנדבים ברפיח, 20 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

עזה, כרוניקה של הרעבה

הרעב הכבד שישראל משיתה על עזה מאז 7 באוקטובר הגיע לממדים חסרי תקדים, אך המדיניות עצמה איננה חדשה: מאז 1967, ישראל שולטת בסל המזון הפלסטיני ברצועה ומשתמשת בו כנשק לניהול האוכלוסייה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf