זה הניאו-ליברליזם, טמבל: למה הקורונה התפרצה מחדש בקיץ
ישראל התמודדה בהצלחה יחסית עם הגל הראשון של המגיפה, אך התפיסה הכלכלית-חברתית הדוגמטית והכושלת של השלטון הסתברה כהרת אסון בהמשך. במקום להכניס מיליון איש למצוקה ובמקביל להמשיך לסייע לטייקונים, היה אפשר לתת לציבור אורך נשימה ולאפשר יציאה מבוקרת מהסגר
משבר הקורונה הוא משבר חברתי רב-ממדים, שהביטויים המיידיים שלו הם בריאותיים וכלכליים – ואופן ההתמודדות עם האחד משפיע על השני.
אין מחלוקות בין אנשי המקצוע הרציניים לגבי הצורך בריחוק פיזי ובהגבלת פעילויות כדרך להתמודד עם התפשטות המגיפה בשלב הראשון. במקומות שבהם צעדים אלה לא ננקטו, או ננקטו מאוחר, המחיר בתחלואה ובתמותה היה משמעותי.
אבל לריחוק החברתי ולהפסקת הפעילות יש מחיר כלכלי, ולשאלה איך מתמודדים עם מחיר זה יש השלכות על היכולת להתמודד עם ההיבטים הבריאותיים של המשבר – כפי שמוכיח הניסיון הישראלי.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בישיבת ממשלה בכנסת, ב-17 במאי 2020 (צילום: אלכס קולומויסקי)
במהלך מרץ-אפריל, השלב החריף הראשון של המגיפה, ישראל הצליחה להתמודד עם ההיבטים הבריאותיים בצורה טובה מאוד, במבט השוואתי. זאת, אף שנתוני הפתיחה היו בעייתיים, וכללו מערכת בריאות ציבורית שחוקה בגלל חנק תקציבי ארוך שנים.
השחיקה הזאת התבטאה בחוסר במיטות אשפוז; היעדר מערך של אשפוז בקהילה; תקינה חסרה מאוד של מקצועות הרפואה כדרך לחסוך כסף; מחסור חריף באחיות; בעיה הולכת ומחמירה של מספר רופאים ביחס לאוכלוסייה; וייבוש תקציבי של מערך בריאות הציבור.
לכך נוספו החלטות מוטעות שנבעו מאינטרסים צרים של קואליציית הימין, כגון אי סגירת הטיסות הנכנסות מארה"ב כדי לרצות את הנשיא דונלד טראמפ; העדפת מקורבים (כמו ההחלטה לפתוח את איקאה); כשלים בטיפול בבתי האבות; וגם כשלים בהסברה.
כל אלה פגעו באמון הציבור, משאב הכרחי להתמודדות מוצלחת עם מגיפות. ולמרות זאת, במאי מצבה הבריאותי של ישראל היה טוב יחסי: שיעור תמותה נמוך, מספר חולים מונשמים וקשים שלא איים על יכולת הטיפול של המערכת – "השטחת העקומה".
אך בעוד ששילוב בין צעדי ריחוק פיזי והפסקת פעילות למערכת בריאות ציבורית מסורה איפשרו התמודדות יחסית מוצלחת עם הגל הראשון, המדיניות הכלכלית והתפיסה החברתית הכוללת של השלטון היו הרות אסון – והן הסיבה לכישלון בהתמודדות עם ההיבטים הבריאותיים של המשבר ביוני-יולי.
במדינות רבות הבינו שהאתגר הכלכלי המרכזי הוא לשמור על פרנסת הציבור ולמנוע ספירלה של מיתון הולך ומעמיק, ולכן אימצו מדיניות שמטרתה שמירה על מקומות העבודה ומתן רשת ביטחון לעצמאיים ולעסקים קטנים. אך בישראל השלטון נותר מקובע בגישה הניאו-ליברלית הכושלת.
מטרתם העיקרית של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וראשי האוצר היתה למנוע גידול בגירעון התקציבי – גם על חשבון פגיעה קשה באוכלוסייה והעמקת המיתון.
אמון הציבור נפגע. הפגנה בכיכר רבין במחאה על הטיפול הממשלתי במשבר הכלכלי, ב-11 ביולי 2020 (צילום אורן זיו)
בטענה שאין כסף, הם איפשרו פיטורים והוצאות המוניות לחל"ת – במקום לסבסד את המעסיקים כדי לשמור על העובדים, כפי שנהגו בנורבגיה או בריטניה. בטענה שאין כסף, הם איפשרו לאלפי עסקים קטנים לקרוס ודנו עצמאים לפת לחם – במקום לספק להם רשת ביטחון אמיתית, כולל הלוואות עומדות שיאפשרו להם לשקם את עסקיהם, כפי שעשתה גרמניה.
בטענה שאין כסף, הם הודיעו כי נבחנים קיצוצים עתידיים במגזר הציבורי, במקום להכין אותו לאתגרים של התמודדות ממושכת עם המגיפה ותוצאותיה. נאמנים לדת הניאו-ליברלית שמקדשת את השוק הפרטי ואת הסקטור הפיננסי ובזה למערכות הציבוריות, הם ביקשו להפוך לאויב דווקא את כל אלה שנשאו על גבם את ההתמודדות עם המשבר: אחיות, עובדות סוציאליות, מתמחים, מורות.
"אין כסף" בגלל בחירה פוליטית-אידיאולוגית
כפי שניתן ללמוד מהתגובה המאוחרת (והבלתי מספקת) של הממשלה בימים אלה, הטענה שאין כסף היתה בחירה פוליטית-אידיאולוגית.
ללא הסגידה לדוגמות הניאו-ליברליות – אלה שהכתיבו את האימוץ של "כלל ההוצאה", שגרם לשנים של פגיעה במערכות הציבוריות ובראשה מערכת הבריאות – היה אפשר לפעול אחרת.
היה אפשר לשלב בין הגדלת החוב, הרחבה מוניטרית ומיסוי עשירים. היה אפשר להגדיל את החוב כדרך אחת למימון יצירת רשת ביטחון אמיתית, ועדיין להישאר במסגרת יחס חוב-תוצר שאינו ממשכן את הדורות העתידיים. במיוחד לנוכח העובדה שישראל הגיעה לתחילת המגיפה עם יחס חוב-תוצר מצוין.
היה ניתן לאפשר לבנק ישראל לרכוש איגרות חוב מדינתיות, וכך להגדיל את המשאבים המוניטריים העומדים לרשות המדינה – הרזרבות הגדולות במטבע חוץ נתנו לזה גיבוי. אך במקום ללכת בדרך זו כדי לספק משאבים לתמיכה בשכירים ועצמאיים שנפגעו אנושות מהמשבר, בנק ישראל עזר לטייקונים על ידי רכישת אג"חים של התאגידים הגדולים בשווי 15 מיליארד שקל.
לבסוף, היה אפשר למצוא מקור מימון נוסף על ידי מיסוי המיליארדרים ועל ידי ביטול ההטבות המפליגות שמקבלות כיל וחברות הגז, אך כמובן שנתניהו לא בחר באפשרות הזאת.
אותה אמונה ניאו-ליברלית אדוקה הביאה את האוצר ללחוץ על הממשלה לפתוח את מערכת החינוך – הרי הניאו-ליברלים משוכנעים שהמורות, כמו כל עובדי ועובדות הציבור, הן עצלניות ו"מסרבות להיכנס מתחת לאלונקה".
הלחץ של האוצר התחבר ללחץ הציבורי לחזור ל"עסקים כרגיל", שהיה תוצאה ישירה של המדיניות הכלכלית שהפקירה מיליון איש ואישה לגורלם. התוצאות הבריאותיות היו עגומות: גידול במספר החולים מכ-6,000 בתחילת מאי ליותר מ-27 אלף כיום, גידול ניכר בשיא החולים מסך הנבדקים, גידול משמעותי במספר החולים הקשים וממוצע של כ-5 נפטרים ליום.
איש מד"א מפנה חולה קורונה למרכז הרפואי זיו בצפת, ב-19 ביולי 2020 (צילום: דוד כהן/פלאש90)
מדיניות אחרת, שהיתה מונעת פיטורים, שהיתה מונעת קריסה של עסקים קטנים, היתה מאפשרת אורך נשימה ויציאה מבוקרת מהסגר. במקום זה, קיבלנו ממשלה שאינה מסוגלת להתמודד עם מיתון מעמיק, עם מצוקה כלכלית שלא ידעה המדינה מזה שנים, ועם מגיפה שמתרחבת והולכת.
המחאה החברתית אל מול המצוקה ואוזלת ידו של השלטון הביאו את נתניהו להבין שיש צורך בשינוי כיוון. אבל ניאו-ליברל אדוק כמוהו אינו יודע מה לעשות כשנדרשת מדיניות פיסקלית קייניסיאנית (מרחיבה).
בעצם, הוא אינו רוצה ואינו מוכן לעשות מה שנדרש. לכן, במקום לשלב מדיניות פיסקלית (תקציבית) ומוניטרית שייתנו מענה למאות אלפים שמאבדים את פרנסתם, במקום לחזק את המערכות הציבוריות שעומדות בחזית ההתמודדות עם המגיפה, הוא זורק "כסף הליקופטר" באופן חד פעמי וללא אבחנה, בתקווה להשתיק את המחאה.
כמה אבסורדי שנתניהו – האויב הגדול של הקצבאות האוניברסליות, האיש שקיצץ בצורה כואבת בקצבאות הילדים ובלם את העלאת קצבאות הנכות – הוא זה שמחלק מענק חד פעמי לכולם. הוא לא עושה זאת כי שינה את עורו. הוא עושה זאת כי הוא מקווה שחלוקה חד פעמית תחסוך מהשלטון את הצורך לתת פתרונות אמיתיים, שאינם מתיישרים עם הדוגמות הניאו-ליברליות.
המענק החד-פעמי ניתן כי נתניהו לא רוצה לחזק את הקצבאות הקבועות; כי הוא לא רוצה לסבסד החזרת עובדים לעבודה; כי הוא לא רוצה להסיר את המכשולים שניבנו לאורך שנים בפני מי שמבקש לקבל דמי אבטלה.
משבר הקורונה עירער רבות מהנחות היסוד של הגישה הניאו-ליברלית. לכן הניסיון להתמודד אתו מבלי לזנוח את התפיסה הדוגמטית הזאת נועד לכישלון.
פרופ' דני פילק הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, החוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. פילק הוא חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
