בלי זהות יהודית לשמאל אין מה להציע לבוחרים

כותב אורח: אלחי סלומון

בשבוע שעבר שוחחתי עם תלמידיי בתיכון אורט בשלומי בענייני היום. בין כה וכה עלה שמו של מנחם בגין, ותלמיד שאל אותי האם בגין היה מזרחי. הופתעתי מאוד, והצגתי את השאלה בפני כל תלמידי הכיתה. לאף אחד מהם, תלמידי י"א, חלקם מצטיינים, לא היה צל של מושג. למותר לציין כי כולם מזרחים, וכולם הכירו קווים כלליים בפועלו של האיש. עלו דמעות בעיניי.

כדי למקם את ההתרחשות טוב יותר בדקתי איתם שמות נוספים – רבין, שרון, פרס, ברק, אולמרט והרצוג. לכולם היה ברור: אלו אשכנזים. צפינו יחד בנאום הצ'חצ'חים של בגין, ואפוף הרהורים בדבר סיימתי את השיעור. השבוע, כשהתפרסמו תוצאות הבחירות, נזכרתי כי בתחילת השנה, כשגלשנו מדיון בארס-פואטיקה לדיון בערס-פואטיקה, שאלו אותי התלמידים בכיתה: "המורה, ביבי מזרחי?"

מנחם בגין ומפלגת הליכוד, שהיוו אופוזיציה למפא"י, היו בית למי שההגמוניה הישראלית לא פתחה בפניהם את שעריה. עד כדי כך, שנכדיהם של מנוחשלים אלה חשים עדיין קירבה כזו אל דמותו הנערצת של בגין. אבל אין העניין רק מסגרת פוליטית גרידא. ה"ליכודניקים", אותו "עדר" אשר תמיד מנסים להבין, במבט זר, את ה"מניעים" הנמוכים שלו, הינם ציבור נשים ואנשים, חלק גדול מהם מזרחים כנראה, אשר תרבותם שונה מזו של השמאל לדורותיו.

מי ירצה לבחור בגרבוז?

ובעצם אין מדובר כאן בתרבות, אלא בזהות. זהות יהודית דווקא, ויהא פרושה של זו אשר יהא. מנסים כעת לתלות את הצלחתו של נתניהו בהיותו "קמפיינר מבריק", מסית ומחרחר מלחמה, הנישא על גלי הפחד מן הזר הערבי. מטילים את האשמה על דמותו של בוז'י, או על מטענים היסטוריים שיש ל"המון" ביחס למפלגת העבודה. אך לא זו הנקודה. הנקודה היא שהשמאל – שאמור לייצג את הפתיחות, ההכלה, את רוח האדם החופשית – נעשה כאן בארץ מאובן ומקובע, נעול על שיח חד-ממדי אחד; שיח חילוני מאוד, מערבי מאוד, מודרניסטי כמעט. שיח שבו הנחות היסוד הן איזו עליונות ובלבדיות של ה"רציונליזם", של זכויות האדם, של אוניברסליזם, או בקצה הפוסט-מודרני של הסקאלה: שיח של פירוק זהויות וכפירה וארעיות מבנית לאין קץ.

> התקווה והפחד מממשלת נתניהו הרביעית

המצביעים מחפשים גם זהות יהודית. מצביע בקלפי בשכונת שפירא, תל אביב (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אבל מסתבר כי לא זה מה שמבקשים כעת. אפשר לזהות זאת גם במתחולל במדינות ערב סביבנו, ובציבור הערבי בתוכנו: שיח הזהויות תופס תאוצה, בעידן הפוסט-קולוניאליסטי עמים ומיעוטים שונים מהרהרים בעוצמה כזו או אחרת על זהותם והמייחד אותם, ובמיוחד בישראל של שנת 2015 הדברים ניכרים וברורים – זה התחיל כבר ב-67', ב-73', ב-77' או ב-4.11.95 – הזהות היהודית חשובה לנו.

אין מדובר כאן על זהות יהודית כשיח פולקלוריסטי. גם אין מדובר כאן על ארון ספרים יהודי, על מפגש שכלתני-למדני עם טקסטים יהודיים. מדובר כאן על מחויבות של חיים, על כבוד אמיתי למסורת. אני יודע, זה קשה לאוזניים אשר כל קשר חי לזהותן היהודית קבור אי שם בעבר המשפחתי, לפני שניים ושלושה דורות. אוזניים, ועיניים, וגופים ואנשים טובים, אשר מפנטזים על התערוכה הבאה בברלין או בלונדון, על הלהיט הבא בקולנוע או בקולנוע האוונגרדי, על הרצאתו המסעירה של פרופסור X בקתדרה למדעי הרוח אי שם במדינת תל אביב, על ספרו החדש של הסופר הישן עמוס עוז, או על יצירות האמנות של גרבוז-קדישמן-תומרקין.

זה טוב ויפה אבל זה לא זה. ההמון איננו מגיע לידי כך, נרתע מכך, הגזענים יאמרו בשל נבערותו, הנאורים (-באמת) יאמרו שההמון לא מתחבר לזה היות והוא מזהה שחסר כאן מרכיב קריטי, מהותי, ובעצם בסיסי כל כך – הקשר החי למי שאנחנו "באמת", למורשת, למסורת. זה אמור להיות טבעי, ברור מאליו, יומיומי, הקשר הזה למורשת הדורות, ואדם שאיננו חש את הקשר הזה צריך להבין שיש כאן משהו לא נכון, לא נורמלי – ניתוק מוחלט משרשרת מסירה וחיים של אלפי שנים.

זהות יהודית איננה דווקא מאגר תובנות, או הליכות. היא פשוט – זהות, מי שאני, וכשהבסיס הזה נעדר מן המחנה המתקרא "שמאל", ממנהיגיו, מדובריו ההזויים, אשר שפתם נוקשה כל כך, חלולה כל כך, דוגמת דבריהם של סובול וגרבוז לאחרונה, מי ירצה להתקרב לזה, לבחור בזה?

> היהודים צריכים כבר להתעורר ולהבין שהם לא העם הנרדף

הליכוד יודע להיות חילוני, ויהודי. בנימין נתניהו וראובן רבלין (צילום: אקטיבסטילס)

עידן הגלוקליזציה

הליכוד השכיל תמיד לכבד – אבל לא מן השפה ולחוץ, ועל אף גישה חילונית ברורה – את הזהות היהודית, באופן טבעי ובסיסי. היו גם מנהיגים כאלה בשמאל, כמו דוד בן גוריון, ולכן זכו באהדת העם. אבל קדנציה רביעית של נתניהו מגיעה על רקע אובדן מתמשך וסופי של כל ריח של יהדות מן הצד השמאלי של המפה. המחשבה המיושנת כל כך, לדבוק באיזה סולם ערכים מערבי שרציונליות או הומניזם פשטני ניצבים בראשו ככתר, נשמעת מפי אמנים וסופרים, אבות קדמונים אך כנראה גם נצחיים של מחנה השמאל, אשר מי אם לא הם אמורים להביא דווקא את דבר הרוח והעושר התרבותי, דווקא את שיח הזהויות המתגוון, הססגוני, את הרב-תרבותיות, לא כמס שפתיים אלא כמציאות חיים של ממש.

אנחנו בעידן של גלוקליזציה או פוסט-גלובליזציה, אנחנו כאן, במקום הזה, אירופה זה לא כאן. אנחנו, היהודים החילונים, היהודים-ערבים, אנחנו הדתיים, המסורתיים, מנעד רחב של זהויות יהודיות, אנחנו, אוהבי הארץ כי היא, פשוט, הארץ, שלנו, וגם של תושביה הערבים, כן, נו, השתחררו כבר מן הדוגמטיות שלכם, אנחנו, אשר יודעים כי קבר של אב, או אם, או של תלמיד חכם, הינם, פשוט, קברו, חלק מסיפור חייו ומותו ולכן, בפשטות, אתר המיוחס אליו, ולכן, בשיא הפשטות ונקיות הדעת, מקום משמעותי עבורנו, אנחנו, המנשקים את ילדינו וממילא גם את הטקסטים האהובים עלינו, מזוזותינו, אנחנו לא מתביישים בזה, ואנו נדחים מפני הלועגים לזה כמפני האש, איננו רוצים בקור ובניכור ובניתוק ובביקורת התבונה הטהורה לבדה, זה לא נכון ולא מתאים למקום הזה, החי ובועט, ששמו ישראל 2015.

זה כמו ההבדל בין מדינת כל אזרחיה למדינה דו לאומית. האופציה הראשונה, האמורפית, לא תצלח כאן. כשהשמאל יבין זאת, ומוטב מאוחר מאשר אף פעם לא, ויקיים עם עצמו מהלך של ניקוי אורוות, של פינוי האלילים התבוניים-ותו-לא מדרך המלך שלו, של היפתחות אמתית, מלאה ומטלטלת אל הסיפור היהודי הגדול-קטן, אל שורשי הזהות שלנו, ויציע מן המקום הזה דרך ייחודית, יהודית-שמאלנית, להלוך בה, יהיה על מה לדבר.

יש לזה גם היבטים פרקטיים, דוגמת פתיחה אמתית של השורות הראשונות ביציע המחנה, שיבוץ של אנשים כמו אבי דבוש ואחרים, שכבר נמצאים שם, בספסלים האחוריים, בחזית המפלגות, ושריון מקומות לפריפריה ולא לקיבוצים, אבל על כך – בהזדמנות אחרת.

אלחי סלומון הוא דוקטורנט בתכנית ללימודי אירופה באוני' העברית. מתגורר במעלות תרשיחא

> אבי דבוש: "יש למרצ נקודות עיוורון, אבל עכשיו מרצ זה גם אני"