newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סוף התנועה הלאומית הפלסטינית מבשר אתגר חדש לישראל

האתגר האמיתי של ישראל אינו הלאומיות הפלסטינית אלא הפלסטינים, והם אינם נעלמים לשום מקום

מאת:

הרבה אנשים בישראל בוודאי שמחו לקרוא את המאמר בניו יורקר על "שקיעתה של התנועה הלאומית הפלסטינית". הטקסט הזה מעניין גם בגלל האכסניה שבו הוא התפרסם – המגזין הבולט של האליטה הליברלית האמריקאית, שמחבק בדרך כלל את השמאל הציוני ושתמך במתווה שתי המדינות בהובלה אמריקאית – וגם בגלל זהות המחברים: אחמד חלידי היה מעורב במגעים הישראלים פלסטינים במשך שנים ארוכות; חוסיין אגא הוא מקורבו של מחמוד עבאס, ומי שניהל ערוץ חשאי מול יצחק מולכו ודניס רוס לפני יוזמת קרי. זו גם הסיבה שצריך לקחת בערבון מוגבל את הטענה המרכזית בטקסט, לפיה עבאס היה האחרון שיכול היה לחתום על הסכם לפתרון קבע ועל קץ התביעות. אבל הכותרת של המאמר אינה מוטעית, והיא מצטרפת לפרסומים אחרים (כגון ספרו של החוקר נתן ת'ראל, שעליו אפרסם כאן ביקורת בקרוב) שמכריזים בצדק על סופו של תהליך השלום במתווה אוסלו.

בעשור האחרון נעלמו כל שורת הגורמים שתמכו בתהליך השלום הישראלי פלסטיני. התהליך החל בוועידת מדריד, בדמדומי האינתיאפדה הראשונה שחיסלה את מנגנון השליטה המקורי בשטחים והותירה את ישראל בפני בעיה מידית של ניהול אוכלוסיה עוינת; ארצות הברית היתה מעצמת-על יחידה שהעולם כולו רצה בקרבתה; התהליך הבטיח לישראל תמורות מידיות בדמות הפשרת היחסים עם העולם השלישי, זינוק כלכלי והסרת החרם הערבי; ואש"ף היה במשבר עמוק וחשש מעליית הנהגה אלטרנטיבית בשטחים.

> "נשרוף אותך כמו ששרפו את דוואבשה"

25 שנה מאוחר יותר, ישראל התחזקה, ובמיוחד התחזקה ההשפעה שלה על הפוליטיקה הפנימית בארצות הברית. הפירות המידיים של תהליך השלום כבר התקבלו (לימין הישראלי, שאוהב כל כך לבקר את אוסלו, נח לשכוח את האפקט של ההסכמים על מעמדה של ישראל בעולם, היחסים עם אירופה, סין וארצות הברית, והזינוק הכלכלי שהגיע בשנים שלאחריו); פירות אחרים, כמו נורמליזציה מוחלטת עם העולם הערבי, נראים הרבה פחות אטרקטיביים בעקבות האביב הערבי.

ישראל היא היום מעצמה מזרח תיכונית המנהלת מדיניות עצמאית, וכך היא גם נתפסת על ידי הצדדים באזור. ארצות הברית מצדה מצויה בעומס יתר של משברים, ותחת ממשל חלש ולא מתפקד. השליח המיוחד קושנר יכול לשרוף עוד הרבה מיילים בנסיעות לאזור; הסדר קבע לא ייצא מזה.

קריסת הלאומיות

הרשות הפלסטינית עצמה כבר אינה "מדינה שבדרך", כפי שהיא קמה ונתפסה על ידי עמה בשנים הראשונות לאחר חתימת הסכמי אוסלו, אלא חלק מהמשטר הישראלי, שנועד לניהול האוכלוסיה בגדה המערבית ובמידה מסוימת בעזה. אגא וחלידי מציינים בצדק שהגוף האפקטיבי ביותר ברשות (היחיד?) הוא מנגנוני הביטחון שלה, אולם אלו אינם כוחות פלסטיניים אלא ישראלים במהותם, שכן תפקידם הוא לשמור על בטחונם של הישראלים ועל הישרדותה של הרשות עצמה.

ממש כמו שרבין חזה, הרשות הפלסטינית אפקטיבית הרבה יותר מישראל בתחזוקת משטר הכיבוש, "בלי בג"ץ ובלי בצלם". זו גם הסיבה שאף פעם לא צריך לקחת ברצינות גדולה מדי את האיומים של ישראל והימין כנגד הרשות – זהו שיח שמועיל לשני הצדדים, מכיוון שכל אחד מהם סוחר מול הציבור שלו במטבעות לאומיים. בפועל, ישראל מעוניינת ברשות חזקה ואפקטיבית, והרשות תלויה לחלוטין בישראל.

> הנחיות חדשות: אין להוציא מעזה מכשירים חשמליים פרט לטלפונים ניידים

מחמוד עבאס במסיבת עיתונאים בווייטהול (flickr / Cabinet Office CC BY-NC-ND 2.0)

מחמוד עבאס במסיבת עיתונאים בווייטהול (flickr / Cabinet Office CC BY-NC-ND 2.0)

אבל הטענה המעניינת ביותר במאמר של אגא וחאלידי מגיעה בסופו, והיא עוסקת במשבר הכללי של הלאומיות: "תנועה לאומית דורשת התגייסות המונית לחזון פוליטי; פרויקט שחוצה גבולות של דת, שבט ומעמד; ומנהיגות מוכרת ולגיטימית […] שיכולה לדבר בשם העם. זה לא נכון לפת"ח, לרשות הפלסטינית או לאש"ף […] הפלסטינים צריכים להכיר בכך שהלאומיות הקונבנציונלית של האתמול ו'שחרור לאומי' כבר אינם המטבעות היעלים ביותר לגיוס פוליטי בעולם הנוכחי […] בגלל שהלאומיות עצמה השתנתה, הפלסטינים צריכים לחפש דרכים חדשות לבטא את הזהות הפוליטית שלהם".

אין דוגמה טובה יותר לקריסה של הלאומיות ככח מגייס מאשר העובדה ששתי הדיקטטורות הפלסטיניות, בגדה ובעזה, מעדיפות את הישרדותן ואת הישרדות האליטות שמנהלות אותן, על פני האינטרס הכולל של בני עמן.

בטווח המידי, ההתפוררות של הסוגיה הפלסטינית לאוסף של בעיות – עזה הנצורה, הכיבוש בגדה המערבית, האסירים, מזרח ירושלים, גורל הפליטים – מקל מאוד על ישראל. כל עוד הסוגיות האלו מופיעות בנפרד, קל יחסית לתת להן מענה, והפוטנציאל להתקוממות כוללת, שעמה ישראל מתקשה להתמודד, קטן. אלא שהאתגר האמיתי לישראל אינו הלאומיות הפלסטינית אלא הפלסטינים, והם אינם נעלמים לשום מקום.

במדיניות של הימין יש סתירה פנימית מובנית: מצד אחד מגבירים את האינטגרציה בין היהודים לפלסטינים, על ידי הידוק האחיזה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, והגברת הפיקוח ("משילות") על אזרחי ישראל הפלסטינים, ומצד שני מחזקים את ההפרדה ביניהן, באמצעות בניית חומות ומכשולים, דרכים עוקפות, יצירת קהילות נפרדות, אפליה ועוד. התנועה הכפולה הזו משולה להגברה הדרגתית של האש מתחת לסיר לחץ.

דווקא קיומה של תנועה לאומית פלסטינית עם הנהגה ברור סיפקה לישראל מוצא נוח בדמות כתובת שאפשר להילחם או לדבר איתה. כמו שאינתיפאדת הבודדים הקצרצרה המחישה, העידן שאנחנו נכנסים עליו הולך להיות הרבה יותר מסובך, וזאת בלי להיכנס לעובדה שגם החברה הלאומית הישראלית חווה התפוררות נרטיבית ותרבותית משל עצמה.

> מתי הימין שכח שבנאצים צריך להלחם?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ההצהרות בעלות אופי ג'נוסיידי של ראשי המדינה לא באו משום מקום. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' בכנסת (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ההצהרות בעלות אופי ג'נוסיידי של ראשי המדינה לא באו משום מקום. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' בכנסת (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

סמוטריץ' או דו-לאומיות, אין דרך אחרת

האווירה הג'נויסיידית שהשתלטה על ישראל אחרי 7 באוקטובר היא לא סטייה, היא נעוצה בשאיפה הציונית הישנה לכמה שיותר קרקע עם כמה שפחות ערבים. המוצא היחיד הוא להכיר שהביטחון של היהודים תלוי בהכרה בדו-לאומיות של המרחב הזה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf